בהחלטתה, ציינה הרשמת תחילה כי המבקש טען כי האיחור נגרם עקב טעות שבדין, זאת, נוכח העובדה "שבא-כוחו ביקש שלא להיות מעורב בהליכי הפסלות ועל כן סרב לייעץ לו בעיניין, וכי עורך דין אחר המייצגו בהליך קשור, בו פגש באקראי, מסר לו כי למיטב זיכרונו נתונים לו שבעה ימים להגשת ההליך אך הוסיף כי עדיף שיברר זאת במזכירות בית המשפט". לגופם של דברים, קבעה הרשמת כי ניתן היה לצפות מן המערער, כבעל דין סביר, כי יערוך בירור ראוי לעניין המועד להגשת העירעור.
לכך יש להוסיף כי אף שהליכי פסלות שופט הם הליכים שאינם ייחודיים להליך הפלילי, המחוקק קבע לעניין זה כי הגשת ערעור על החלטת שופט שלא לפסול את עצמו עוצרת את ההליך הפלילי עד להכרעה בעירעור, וזאת בנגוד לכלל על פיו החלטות אחרות יידונו בסוף ההליך בלבד (ראו: בג"ץ 2029/07 וינברג נ' סגן נשיא בית המשפט השלום בעכו (4.3.2007); בג"ץ 4689/94 יצחק נ' צמח, פ"ד מח(5) 70, 81 (1994)).
וכך קבעתי בעיניין אמסלם לעניין זה:
"הטעם שבנטל המופחת המוטל על נאשם למתן הארכת מועד נעוץ בפגיעה בזכויות החוקתיות לחירות (במקום ובו תוצאת ההליך הפלילי הוא עונש מאסר) וקניין (במקום ובו תוצאת ההליך הפלילי הוא קנס או פיצוי) בהליך הפלילי. ואזכיר, תכלית הדין הפלילי היא חקר האמת, מניעת הרשעת חפים מפשע, וענישה לא מידתית. טעם זה מקבל משנה תוקף לאחר חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחרותו ונפקותו המשמעותית לעניין זכויות נאשמים" (שם, פסקה 8).
...
המשיבה טוענת היא כי דין הערעור להידחות.
דיון והכרעה
דין הערעור להתקבל.
באיזון בין השיקולים שנמנו לעיל, לשיטתי, ולאחר התלבטות, דין הערעור להתקבל.
זאת, בצירוף השיקולים שמניתי לעיל, הובילנו למסקנה כי דין הערעור להתקבל.