מועד ערעור על החלטה בנושא ביזיון בית הדין לעבודה

בקשה ראשונה נסרקה לתיק בית הדין ביום 20.1.21, ובמסגרתה ציינה המערערת כי הייתה נתונה בסערת רגשות וזיכרונה אינו עומד לה לזכור את מהלך הדיון בפרוטרוט, ולפיכך "מבוקש תיקון עבור נושא אחד בלבד. עם סיום הדיון, ככתוב בפרוטוקול, הוצע לי לחזור בי מהערעור ולמשיבה לשקול ויתור על הוצאות בגין ערעור זה. בפיסקה זו חסרה היתייחסות, כפי שעלתה במהלך הדיון, לאמירתו של כב' בית הדין כי אין אפשרות לערער על החלטת בית הדין הארצי וזו הערכאה האחרונה. בתגובה לאמירה זו השבתי כי ידוע לי כי במקרים קצוניים כגון זה הקשורים לפסק דין שניתן במירמה ועל סמך עדויות שקר, אני סוברת כי יש אפשרות לערעור". על כן ביקשה המערערת להוסיף היתייחסות זו לפרוטוקול (להלן: הבקשה הראשונה).

המערערת הוסיפה כי המשיבה מבזה את בית הדין ונוהגת בחוסר תום לב משווע שכן המשיבה עצמה ביקשה בעבר תיקון פרוטוקול, לרבות בקשות לתיקונים חסרי משמעות ועל כן ביקשה להשית על המשיבה הוצאות עונשיות (בהקשר זה הפניתה המערערת ל"בקשה לתיקון פרוטוקול בהסכמה" שהוגשה לבית הדין האיזורי; החלטה מיום 6.3.18).

בהקשר זה ראו למשל את תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991 שלפיה: "מועד או זמן שקבע בית הדין או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה". במקרה זה תגובת המשיבה הוגשה לכאורה בתוך 9 ימים במקום בתוך 7 ימים, וההחלטה אם לקבלה ולהדרש לה היא בסמכות בית הדין.

...

משאין באפשרותנו לזכור את המילים המדויקות, וכאשר הפרוטוקול הנוכחי משקף באופן סביר את מהלך הדיון וההצעה שהוצעה, הבקשה נדחית.

אשר לתיקון שהתבקש בבקשה הראשונה: כיוון שממילא נערכים תיקונים לפרוטוקול, יתווספו בסיומו - טרם ההחלטה - המילים הבאות: "בית הדין: מסב את תשומת לבה של המערערת כי אין אפשרות להגיש ערעור על פסקי דין של בית הדין הארצי, והאופציה הרלוונטית היא הגשת עתירה לבג"צ". לא זכור לחברי המותב כי המערערת אמרה את הדברים הנוספים שצוינו על ידה בבקשה הראשונה (אם כי אין באפשרותנו לשלול שאמרה אותם), ומשכך הבקשה בחלקה השני (לגבי הדברים שהתבקשנו להוסיף מפי המערערת) נדחית.

סוף דבר - הבקשה מתקבלת בחלקה כמפורט לעיל.

בפסק דין מיום 24.1.10 ציין בית הדין האיזורי כי קביעת הועדה בנושאים אלה אינה ברורה דיה, ובהתאם נקבע כי "עניינו של המערער יושב אל הועדה הרפואית לעררים אשר תנמק ותבהיר מועד תחילת הנכות. בנוסף, תשוב ותבחן הפעלת תקנה 15 לאור הגבלת המערער לעבוד כמחסנאי נוכח קביעת הועדה משנת 1996 על פיה אינו יכול לשוב לעבודתו, בהיעדר יכולת להרמת שקים. הועדה תיתן דעתה לגיל המערער, יכולתו לשוב ולעבוד במקצועו והליקוי ממנו סובל הוא. הועדה תנמק החלטתה" (להלן גם: פסק הדין המחזיר השני).

ההליך מושא בקשת רשות העירעור שלפנינו והועדה שהיתכנסה בעקבותיו המערער פתח בבית הדין האיזורי הליך שכותרתו: "ביזוי החלטות בית הדין" שנידון כערעור על החלטת הועדה מיום 23.3.10 (השופטת (כתוארה אז) רוית צדיק; ב"ל 2202-06-10 - הוא ההליך מושא בקשת רשות העירעור שלפנינו).

משניתנה הארכת המועד בהתאם לסמכות הנקובה במפורש בתקנות בית הדין, ומשהמוסד בחר משיקוליו שלא לערער על החלטת רשמת בית הדין - הרי שניפתחו שערי בית הדין לצורך דיון ערעורי בפסק הדין מיום 12.1.11 וזו לא רק זכותנו אלא גם חובתנו להפעיל ביקורת שיפוטית על פסק הדין ולתקנו ככל שנידרש.

...

לנוכח האמור אנו מורים על תיקונו של פסק הדין מיום 12.1.11, תוך ביטול ההוראה לעניין שקילת צירוף הנכויות, כך שהחזרת עניינו של המערער לוועדה אמורה הייתה להתבצע לצורך בחינה מחודשת של מועד תחולת הנכות בלבד.

על מנת לחסוך אי הבנות נוספות ובהתחשב בחלוף הזמן, ומשהמערער הסכים להשאיר לשיקול דעתנו את השאלה אם להורות כעת על החזרת עניינו לוועדה לצורך בחינה מחדש של מועד תחילת הנכות, אנו קובעים כי אין עוד טעם בהחזרה כאמור ומשכך החלטת הוועדה מיום 23.3.10 תיוותר על כנה על כל המשתמע מכך.

סוף דבר - ניתנה בקשת רשות ערעור והערעור מתקבל כמפורט בסעיף 45 לעיל.

" ביום 21.2.20 היתכנסה הועדה מושא העירעור וסיכמה החלטתה בזו הלשון: "כפי שהוועדה ציינה בפרוטוקול של 25.01.2018 בשורה ראשונה של הפרוטוקול:" הוועדה עינה שוב ב EMG מיום 12.5.2013 אשר תוצאותיו הדגימו רדיקופלטיה כרונית קשה משמאל L4L5S1 ובהתאם לממצאים הקלינים אשר תואמים באופן חלקי את הממצאים בבדיקת EMG וקבעה נכות נוירולוגית של 20% בגין פגיעה בינונית בעצב הסיאטי לפי סעיף 32 1 א (2) מסקנות הוועדה שבה ומאשרת קביעתה בנושא גובה אחוזי הנכות כפי שנקבע בוועדה מיום 25.1.18"

עוד נטען, כי דוקא בעניינינו היתנהלות המשיב לקתה במספר פגמים לרבות אי כנוס ועדה משך כשנה וצורך בפנייה למשיב ואף לבית הדין בהליך ביזיון בית משפט.

בנסיבות העניין ונוכח סכויי העירעור הגבוהים בתיק, כפי שיפורט בהמשך, וכן בשים לב להצהרת המערער, כי לא התקבלה אצלו כל הודעה על החלטת הועדה או פרוטוקול הועדה ואלה התקבלו אצל בא כוחו רק ביום 10.8.20 בעקבות פניית האחרון למשיב, וכן בשים לב להלכה הנוהגת בבתי הדין לפיה, יש לפרש את תקנה 125 לתקנות מתוך גישה סלחנית ההולמת את יעודו של בית הדין לעבודה – מצאתי, כי נסיבות העניין מצדיקות את הארכת מועד הגשת העירעור.

...

מנגד, טען ב"כ המשיב בכתב התשובה, כי דין הערעור להידחות על הסף מחמת התיישנות וכן לגופו, בהעדר הצבעה על פגם משפטי בהחלטת הוועדה, אשר מילאה אחר הוראות פסק הדין המחזיר.

דיון והכרעה אשר לטענת ההתיישנות – לאחר שבחנתי את נסיבות העניין שלפני, שוכנעתי, כי מקרה זה נמנה עם המקרים המצדיקים הארכת המועד להגשת ערעור על החלטת הוועדה.

לאחר שעיינתי בפרוטוקולי הוועדה ובכלל החומר שבתיק וכן לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי, כי דין הערעור להתקבל, כפי שיפורט להלן.

סוף דבר על יסוד האמור – הערעור מתקבל.

בית הדין האיזורי לעבודה נצרת פ"ה 59009-11-19 08 ספטמבר 2022 לפני: כב' השופט מוסטפא קאסם, סגן נשיא התובעת: גוסון והייב ע"י ב"כ: עו"ד רביע סלימאן הנתבע: 1. מדינת ישראל ע"י פרקליטות המחוז 2. קפאח ח'טיב החלטה

כמו כן, ביקשה התובעת להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק הדין ב- 30 ימים לאחר ביצוע התשלום.

בתגובה לבקשה, טענה המדינה כי ככל הנראה בשל תקלה בתום לב התשלום לא בוצע, וכי עם קבלת החלטת בית הדין מיום 27.4 הנושא הועבר לטיפולו של משרד החינוך וכי ביום 2.5.2022 דווח על ידי משרד החינוך פסק הדין לתשלום בצרוף הפרישי הצמדה וריבית.

עוד ציין בית הדין בהחלטתו כי לא ברורה הבקשה להארכת מועד להגשת כתב ערעור שאינה בסמכותו.

באשר לתשלום, ציין בית הדין כי בשים לב לאמור לתגובה מיום 19.5.2022 ובהיתחשב באמור בתשובת התובעת מיום 30.5.2022 הרי שהדיון בבקשה לבזיון מתייתר ולכן דינה להמחק.

...

אשר על כן יש לדחות את הבקשה לעיון חוזר.

זאת ועוד, כפי שצוין בפסק הדין (סעיף 50-51) המדינה הייתה אמורה להעביר את הסכומים לתובעת ולא מצאנו מקום בהקשר זה להידרש לטענות התובעת באשר להעברת הסכומים לבא כוחה.

לאור כל האמור לעיל, טוב תעשה התובעת ככל שתשקול לפעול בהתאם למה שצוין בסעיף 10 לתגובת המדינה מיום 10.08.2022.

(א) רקע כללי ברקע הדברים מצויה החלטת בית הדין האיזורי תל אביב מיום 11.11.13, אשר דחתה בקשת המבקשת שהוגשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט (ת"ע 7838/06).

זאת, כיוון ש"החלטתו של בית הדין האיזורי מיום 11.11.2013 הפכה חלוטה ולא ניתן להגיש לבית דין בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור נוספת עליה".

אולם, המבקשת הגישה ערעור על החלטה זאת של בית הדין האיזורי (ע"ע 43938-05-21) אשר במסגרתו יתבררו טענותיה בנושא (כפוף להסדרת תשלום האגרה).

בהתאם לתקנה 112ג(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 שמורה למבקשת הזכות לערער על החלטה זו "תוך עשרה ימים מהיום שבו הודעה לבעל הדין ההחלטה בבקשה..." והכל בכפוף ובהתאם ליתר הוראותיה של תקנה 112ג(ב) לתקנות.

...

המבקשת בבקשת הפסלות אינה מעלה טענות קונקרטיות כנגד המסקנה בדבר היות החלטת בית הדין האזורי משנת 2013 חלוטה, וכלשונה "המבקשת לא תתווכח עם נימוקי הטעות של כבוד השופטת, בהחלטה להשית אגרה בהליך שבכותרת..." (סעיף 1 לבקשת הפסלות).

בנסיבות אלו, לא שוכנעתי כי המערערים העלו את טענת הפסלות בהזדמנות הראשונה, ואין בידי לקבל את ההסבר שלפיו בא-כוחם סבר בתחילה כי המותב "לא נתן דעתו עד הסוף" בנושא.

סוף דבר - בקשת הפסלות נדחית, ואין צו להוצאות בגין הבקשה.