מועד מתן פסק בוררות: יישום הדין וההלכה בנסיבות פרטניות

בפרק שכותרתו "האחריות לאיחור במסירה" פסק הבורר כי "...האיחור במסירה עד לחודש מרץ 2008 לא היה בשליטת הקבלן. ביניין 78 הושלם רק בחודש מרץ 2008. מהראיות שבפני עולה כי עד למועד זה לא ניתן היה למסור את הדירות לבעלים, מכיוון שתוכנן כי מערכות חיוניות הנחוצות לבניין 77 ייבנו בבניין 78... נדחית טענת הקבלן שלפיה התרשלותם של הבעלים ו/או מי מטעמם היא שהובילה לאיחור במסירה. אני קובע כי הקבלן הפר את התחייבותו להשלים את הבנייה ולמסור את הדירות בבניין לידי הבעלים במועד המסירה שנקבע. עם זאת, אני קובע שהקבלן אינו אחראי לאיחור במסירה שבין מועד המסירה ועד לחודש מרץ 2009 [אין חולק כי מדובר בטעות סופר והכוונה היא לחודש מרץ 2008 – י.ש.]". בפרק "תביעת הקבלן", בו לובנה דרישת הקבלן לחייב את המשיבים בתשלום יתרת התמורה החוזית (6%), פסק הבורר "כפי שהעיד לפניי המפקח, חיוביו של הקבלן לפי ההסכם לא הושלמו, באופן המתיר לבעלים שלא לשלם לו את מלוא התמורה... מהחומר שלפניי עולה כי הבעלים קיימו את חלקם בהסכם. הם שילמו את החשבונות שאושרו על ידי המפקח, כך ש-94% מתמורה המוסכמת הועברה לקבלן. ששת האחוזים הנותרים לא הועברו לידי הקבלן מכיוון שלא אושרו בידי המפקח. כזכור, ההסכם מתנה את חיוב הבעלים בתשלום באישור המפקח לחשבונות הקבלן. הקבלן לא השיג את כלל האישורים הנדרשים, ולכן שולמו לו רק 94% מהתמורה החוזית המוסכמת. הראיות שהציג הקבלן לפניי הקבלן אינן סותרות את העובדה הפשוטה שהתשלומים שהוא טוען שמגיעים לו לא אושרו בפועל על ידי המפקח... אם יש לקבלן טענות שלפיהן ראוי היה לאשר לו תשלומים נוספים, היה עליו להפנותן למפקח. כפי שצוין פעמים מספר בפסק הבוררות, אין מקומן של טענות מסוג זה להתברר בהליך שלפניי...". באשר לחשבון מספר 25, שאף הוא נתבע ע"י הקבלן, פסק הבורר כי הוא "מקבל את טענת הקבלן שלפיה חשבון 25 לא שולם לו... מהחומר שלפניי עולה שחשבון 25 אכן אושר בידי המפקח... לא הביאו הבעלים ראיה אובייקטיבית ששלמו את חשבון 25... בנסיבות אלו, שבהן טוענים הבעלים – ללא ביסוס – כי הם פרעו את חשבון 25, אני קובע כי הדבר לא הוכח". המשיבים חויבו, כל אחד בחלקו היחסי, לשלם לקבלן סך 493,740 ₪ בתוספת מע"מ, הכל בתוספת ריבית והצמדה ממועד פסק הבוררות ועד התשלום בפועל.

וכן: "די בקיומו של שלד הנמקה כללי זה כדי לספק את הנידרש בבוררות, ואין צורך בהנמקה פרטנית לכל פרט ולכל רכיב בפסק הבורר... חובת ההנמקה בפסק בורר מיושמת באורח גמיש בהרבה מהמקובל לגבי פסקי דין של בית משפט, ושאלת מידת מילוייה של חובת הנמקה בבוררות נבחנת ממקרה למקרה בהתאם לנסיבותיו. כך, למשל, לענין הקף חובת ההנמקה ינתן משקל לשאלה אם הבורר כפוף לדין המהותי, אם לאו, כמו גם לנסיבות אחרות הקשורות באופיו של הסיכסוך" (רע"א 1129/00 כהן נ' Diamond Express Company ואח', ניתן ב-23.07.2000).

בקשה לביטול פסק בוררות נבחנת על פי עילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק אשר זכו לפרשנות מצמצמת על ידי בית משפט זה. הלכה זו חלה גם במקרים בהם הסכימו הצדדים כי הבורר יפסוק על פי הדין המהותי, כבעניינינו, כאשר טעות באופן יישום הדין, להבדיל מהמנעות מעצם יישום הדין, אינה מהוה עילת ביטול, בין לפי סעיף 24(7) ובין לפי סעיף 24(3) לחוק.

...

בפרק שכותרתו "האחריות לאיחור במסירה" פסק הבורר כי "...האיחור במסירה עד לחודש מרץ 2008 לא היה בשליטת הקבלן. בניין 78 הושלם רק בחודש מרץ 2008. מהראיות שבפני עולה כי עד למועד זה לא ניתן היה למסור את הדירות לבעלים, מכיוון שתוכנן כי מערכות חיוניות הנחוצות לבניין 77 ייבנו בבניין 78... נדחית טענת הקבלן שלפיה התרשלותם של הבעלים ו/או מי מטעמם היא שהובילה לאיחור במסירה. אני קובע כי הקבלן הפר את התחייבותו להשלים את הבנייה ולמסור את הדירות בבניין לידי הבעלים במועד המסירה שנקבע. עם זאת, אני קובע שהקבלן אינו אחראי לאיחור במסירה שבין מועד המסירה ועד לחודש מרץ 2009 [אין חולק כי מדובר בטעות סופר והכוונה היא לחודש מרץ 2008 – י.ש.]". בפרק "תביעת הקבלן", בו לובנה דרישת הקבלן לחייב את המשיבים בתשלום יתרת התמורה החוזית (6%), פסק הבורר "כפי שהעיד לפניי המפקח, חיוביו של הקבלן לפי ההסכם לא הושלמו, באופן המתיר לבעלים שלא לשלם לו את מלוא התמורה... מהחומר שלפניי עולה כי הבעלים קיימו את חלקם בהסכם. הם שילמו את החשבונות שאושרו על ידי המפקח, כך ש-94% מתמורה המוסכמת הועברה לקבלן. ששת האחוזים הנותרים לא הועברו לידי הקבלן מכיוון שלא אושרו בידי המפקח. כזכור, ההסכם מתנה את חיוב הבעלים בתשלום באישור המפקח לחשבונות הקבלן. הקבלן לא השיג את כלל האישורים הנדרשים, ולכן שולמו לו רק 94% מהתמורה החוזית המוסכמת. הראיות שהציג הקבלן לפניי הקבלן אינן סותרות את העובדה הפשוטה שהתשלומים שהוא טוען שמגיעים לו לא אושרו בפועל על ידי המפקח... אם יש לקבלן טענות שלפיהן ראוי היה לאשר לו תשלומים נוספים, היה עליו להפנותן למפקח. כפי שצוין פעמים מספר בפסק הבוררות, אין מקומן של טענות מסוג זה להתברר בהליך שלפניי...". באשר לחשבון מספר 25, שאף הוא נתבע ע"י הקבלן, פסק הבורר כי הוא "מקבל את טענת הקבלן שלפיה חשבון 25 לא שולם לו... מהחומר שלפניי עולה שחשבון 25 אכן אושר בידי המפקח... לא הביאו הבעלים ראיה אובייקטיבית ששילמו את חשבון 25... בנסיבות אלו, שבהן טוענים הבעלים – ללא ביסוס – כי הם פרעו את חשבון 25, אני קובע כי הדבר לא הוכח". המשיבים חויבו, כל אחד בחלקו היחסי, לשלם לקבלן סך 493,740 ₪ בתוספת מע"מ, הכל בתוספת ריבית והצמדה ממועד פסק הבוררות ועד התשלום בפועל.

נטען כי פסק הבוררות לקוי בכך שהבורר לא נימק את ממצאו העיקרי בפסק הבוררות לפיו נקב "בתאריך של חודש מרץ 2008 כמועד בו הושלם בניין 78", שבמרתפו הותקנו כאמור המערכות החיוניות לבניין 77, וכי יש למנות את תקופת האיחור במסירה החל ממועד זה. נטען כי "כב' הבורר לא נימק כלל, למרות שחוייב לעשות כן, כיצד ומדוע קבע את מרץ 2008 כמועד השלמתו כביכול של בניין 78..." כאשר ברור כי "הדבר אינו נכון ולא היה בחומר הראיות שלפניו בסיס לנקיבה במועד זה" אף "ממסמכים שהונחו בפניו והראו אחרת...". הקבלן מוסיף וטוען כי מסקנה שגויה זו בכל הנוגע למועד הקובע עולה גם כדי עילת ביטול לפי סעיף 24(3) לחוק - חריגה מסמכות, מש"הצדדים לא הסמיכו את כב' הבורר לקבוע קביעה המנוגדת לחומר הראיות שהיה בפניו.

עיון בפסק הבוררות מעלה כי עתירתו זו של הקבלן לא נעלמה מעיני הבורר, הוא התייחס אליה, הוא דן בה, והכריע בה בקביעה שאין ניתן להיעתר למבוקש משהיא מנוגדת להוראה ההסכמית.

בנסיבות אלו, בהם החיובים מקזזים זה את זה, ולו באופן חלקי; בשים לב לתקופת ניהולה של הבוררות, אף בשים לב להימנעות הבורר מפסיקת הוצאות ושכ"ט לטובת המשיבים שזכו במרבית תביעתם, מן הראוי לעשות שימוש בסעיף 26(א) לחוק הבוררות המורה כי "בית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות האמורות בסעיף 24, אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין". התוצאה היא שדין הבקשה לביטול פסק הבוררות להידחות.

המבקשים ישלמו לכל אחת מקבוצות המשיבים הוצאות משפט בסך 20,000 ₪.

על פי ההסכם, הוקנתה לאיירפורט סיטי אופציה לרכישת מניותיהם של כל בעלי המניות הבודדים בנצבא-היתנחלות תמורת סך כולל של 406 מיליון ש"ח, בנוסף על כסוי חוב של נצבא-היתנחלות בסך של 220 מיליון ש"ח. בהתאם לסכום התמורה נקבע הסכום המינימאלי בעבור כל מניה שעמד על סך של 3,840 ש"ח. לפי סעיף 4.4 להסכם המשולש הייתה גם אפשרות שבנוסף לסכום המינימאלי תשולם לבעלי המניות תוספת תמורה עבור מניותיהם, וזאת "בכל מקרה שתווצר יתרה עודפת, כתוצאה ממכירת הנכסים של נצבא-היתנחלות ו/או קבוצת משגב הקיימים נכון למועד הקובע ... לאחר פירעון החובות למועד הקובע...". המחלוקת העיקרית בין הצדדים בהליך הבוררות הייתה האם המבקשים זכאים לתוספת התמורה האמורה.

המשיבות מנגד טענו כי טענות המבקשים הן טענות ערעוריות שעניינן יישום הדין הנוהג בישראל וככאלו הן אינן מקימות כל עילה לביטול פסק הבוררות.

מעבר לידרוש צוין כי אף בחינת הסוגיה בהתאם לפסק הדין בעיניין ביבי כבישים, לא הייתה מובילה בהכרח לתוצאה אחרת, שכן זו מתיישבת מילולית עם נוסחו של סעיף 4.4 להסכם המשולש ועולה בקנה אחד עם נסיבות העניין ותכלית ההסכם וממילא לא נגרם למבקשים עוות דין.

הלכה מושרשת היא כי בקשת רשות ערעור על החלטות בתי משפט בעינייני בוררות תנתן רק במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה עקרונית או ציבורית בעלת השלכות עקרוניות החורגות מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נידרשת התערבותו של בית משפט זה משקולי צדק או לשם מניעת עוות דין (ראו לאחרונה: רע"א 3018/21 הלוי נ' ארנט, פסקה 5 (5.5.2021); רע"א 657/21 קריית הרשב"י נ' ביטון, פסקה 9 (24.3.2021)).

...

ברם, בית המשפט מצא כי מדובר בטענה ערעורית מובהקת שעניינה בטעות בפרשנות ההסכם.

לאחר עיון הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים.

הבקשה נדחית.

הלכה למעשה, הרשמת פרשה את פסק הבוררות בקביעותיה כי המבקש בחר באופציה השנייה בהעדר אפשרות לקבל היתר בנייה לבור המים כמחסן תוך שחייב אותו בתשלום דמי איזון, חרף בחירתו באופציה הראשונה.

הטיפול בהיתר הבנייה ע"י המבקש החל לפני מועד פסק הבוררות, מה שמחזק את הקביעות של בית משפט קמא, כי לא די בהגשת בקשה להיתר בנייה כפי שהורה בית הדין על טפול ב "הוצאת רישיון היתר בנייה על המחסן הנ"ל". ההחלטה ניתנה בהתבסס על ראיות המבקש ועדותו ונקבע בדין לטענת המשיב, כי לא הומצאה לבית הדין ההודעה הראשונה על בחירה של המבקש באופציה הראשונה.

במצבים אלו, בהם בית משפט השלום הוא הערכאה העורכת בירור משפטי מקיף, ראוי שבית המשפט המחוזי יבחן האם יושם הדין בנסיבות הפרטניות של המקרה, אף אם אין ההליך מעורר שאלה כללית החורגת מנסיבותיו של ההליך" (פסקה 14).

...

כמו גם, בקשתו להיתר בנייה בשנת 2017 , לצירוף המחסן לדירתו ולא לדירת המשיב, שהביאו כולם ובין היתר, למסקנה על בחירתו באופציה השנייה.

המבקש, קיבל זכויות בניה על חשבון המשיב ובנה תוספת לדירתו בעוד המשיב יוצא בלא כלום משלא הוסב בור המים למחסן עבורו והביא למסקנה בה אין להתערב, על בחירה באופציה השנייה ולא בראשונה.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

הלכה היא, כי "על ההתערבות השיפוטית בפסק הבוררות להיות צרה ומוגבלת לעילות שהוגדרו בחוק, שאותן יש ליישם בזהירות ועל דרך של פירוש דווקני במגמה לתת תוקף לפסק הבוררות ולא לבטלו [...] בית-המשפט הבוחן את פסק הבוררות אינו בוחן אותו כערכאת ערעור הבוחנת פסק דין [...]" (רע"א 5991/02‏ גוירצמן נ' פריד (20.12.04)).

במידה רבה למעלה מן הצורך, אוסיף ואדון בטענות הפרטניות להתקיימות עילה לביטול פסק לפי חוק הבוררות: עיכוב בהכרעה הליך הבוררות ארך שנים רבות, ובפסק עצמו פורש כי הישיבה האחרונה נערכה ביום כ"ב שבט תשע"ו, 1.2.16.

באותה הלכה בואר, כי הודעה כאמור היא יסוד קונסטיטוטיבי, שמטרתו "להבטיח שתקופת נתינתו של הפסק הייתה מלכתחילה יסוד חשוב בעיניו של מבקש הביטול ולא הועלתה בדיעבד רק אחרי שהפסיד בבוררות[...]". ראו גם בר"ע (מחוזי באר שבע) 599/07 א.א. אורנים נ' מ.ד. קורולס בע"מ (25.3.08): "אין להתיר לצד לשמור באמתחתו טענה מקדמית כה חזקה עד שתיוודא לו תוצאת ההכרעה לגופו של עניין. היה וצד סבור שישנה טענה שבכוחה למנוע הכרעה[...] יכבד להעלותה טרם ההכרעה". בעיניין צפאפי הנזכר לעיל דובר בנסיבות חריגות, בהן הודיע בורר לצדדים על מועד סופי למתן הפסק, ובהמשך חרג ממנו.

...

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, שהוצגו בכתבי הטענות ובעל פה, ואת הראיות שצורפו, אני סבור שדין בקשת הביטול להידחות ואלה נימוקיי: עיקר טענות מבקש הביטול כמבואר ברישא לבקשה, סבח טען להתקיימות עילות הביטול שבסעיף 24(5), (8) ו-10 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות").

בנסיבות אלה, יש לדחות את הבקשה לביטול הכרעתם.

הכרעה הבקשה לביטול פסק הבוררות נדחית.

על כן ובהתאם לסעיף 28 לחוק הבוררות, אני מורה על אישורו של הפסק.

במכלול השיקולים, אני קובע כי על סבח לשאת בהוצאותיו של איפרגן בסך 110 ₪ ובשכר טרחת עורך דינו בסך של 13,000 ₪ ובתוספת מע"מ. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים אחרת יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.

במסגרת פסק הבוררות בית הדין קבע שעל פי ההלכה "להנהגת קהילה סמכות וחובה להטיל מיסים לצרכי הציבור – כבישים ותאורה, בית כנסת, מקווה וכדומה". בהמשך קבע בית הדין, כי "כשמוקמת קהילה כשכונה של יישוב גדול יותר שהשקיע בהקמתה, בהנחת תשתיותיה ובאספקת השירותים שלה – על בני הקהילה השכונתית לשלם מיסים ולפעול על פי חוקי העזר שהתקבלו ביישוב האם". ביישום הכללים ההלכתיים על ענייננו, בית הדין פסק כי המבקשים חייבים לשלם למשיבה את התשלומים המפורטים בהסכם שנחתם בינם לבין המשיבה.

על פי פסק הבוררות, המבקשים חייבים לשלם את הכספים "מכוח הסמכות שמעניקה ההלכה לקהילה ולהנהגתה לסדר את רשות הרבים של הקהילה, ובארץ ישראל – גם לקדם את מצוות יישוב הארץ". בית הדין קבע בפסק הבוררות, שהמבקשים לא הוכיחו את טענותיהם כי דרישת המשיבה לפינויים מהגבעה נובעת מרקע לא עינייני ומתוך נקמנות כנטען על ידם.

בית המשפט קבע שלא ניתן לומר כי הקביעה של בית הדין אינה סבירה, או שנפלה בה טעות ביישום הדין, או שיש בה לגרום לעיוות דין.

לכן טוענים המבקשים, כי עניין זה חורג מעניינם של המבקשים בלבד, ולכן מתקיימות הנסיבות המצדיקות היתערבות של ערכאת העירעור ובטול פסק הבוררות.

המבקשים טוענים עוד, כי שגא בית המשפט בקביעותיו באשר לפגיעה בזכויותיהם הדיוניות מקום שלא נקבע מועד נוסף לדיון, ומקום שפסק הבוררות ניתן באופן פיתאומי ותוך שנמנעה מהם האפשרות להביא ראיות ועדים נוספים.

מדובר בטענות בעניינים פרטניים הנוגעים להליך שהתברר בין הצדדים בבית הדין, ואין הם מצדיקים מתן רשות לערער.

...

וכך קבע בית המשפט המחוזי בסעיף 5 לפסק דינו: "לב ההכרעה עליה משיגים המערערים מצוי בהלכה הפסוקה, לפיה שוכר אינו רשאי לכפור בזכויותיו של המשכיר שמכוחו הגיע אל המושכר. כך בייחוד כאשר הכפירה בזכויות מועלית כטענת הגנה מפני תביעת פינוי כמו במקרה שכאן. בכך שומט השוכר את הקרקע מתחת לזכותו שלו להחזיק במושכר". יוצא אפוא, שהתוצאה ביחס לתביעות הפינוי שהמשיבה הגישה נגד המבקשים היא דומה, בין אם נלך בדרכו של בית הדין ובית אם נלך בדרכם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי.

סוף דבר.

הבקשה למתן רשות לערער נדחית.