מועד להגשת ערעור החלטת ועדת התעסוקה

[בע"מ 2205/09 פלונית – היועץ המשפטי לממשלה (22.4.09)] יש להדגיש כי בעיניין דולאני נדונה סמכותו של בית הדין להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטת ועדה רפואית מכח חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה – 1995 ועל הגשת ערעור על החלטת ועדת התעסוקה מכח חוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה), התש"ט-1949, אולם משמחוק הגימלאות אף הוא לא משתמעת שלילת הסמכות להאריך את המועד, חלה ההלכה שנפסקה בעיניין דולאני גם על הליך זה. על אף שבית הדין מוסמך להאריך את המועד להגשת העירעור על ידי התובע, בבחינת המקרה הקונקרטי המונח לפתחנו, מסקנתנו הנה כי לא היתקיימו טעמים מיוחדים המצדיקים זאת.

...

ביום 6.4.14, השיבה רמ"ד פרישה ונפגעים כי: "אנו ערים לפניות החוזרות של מרשך... יחד עם זאת, ככל שלא יומצא לנו מסמך מגורמי צה"ל, המאשר כי מרשך אכן נדרש לשירות ביטחון בן 3 שנים, הרי שלא נוכל להיעתר לבקשתו...". במענה נוסף מיום 21.5.2015, נכתב כי: "הסוגיה נבדקה לעומקה מס' פעמים ע"י הגורמים הרלוונטיים במשטרת ישראל... בהתאם למסמכים שבידנו, הוטלה עליך חובת שירות ביטחון של שישה חודשים בלבד בשירות החובה בצה"ל. בנסיבות אלה, אין לנו, כמשטרה, כל סמכות להכיר לך בתקופת שירות ארוכה משישה חודשים, לצורך השירות המומר..." בהמשך לכך, ביום 6.4.2014, התקבלה תשובתה של רמ"ד פרישה ונפגעים מאגף משאבי אנוש במשטרה, לפיה, הם ערים לפניות החוזרות של התובע, אך יחד עם זאת, ככל שלא יומצא מסמך מגורמי צה"ל, המאשר כי התובע נדרש לשירות ביטחון בן 3 שנים, הרי שלא ניתן להיעתר לבקשתו.

אין בידנו להסכים לניתוח האמור של הדברים, אנו מקבלים את עמדת הנתבעת שלפיה אין בכך ללמד על שירות חובה בן שלוש שנים, אלא על כך שרשויות המדינה אפשרו לתובע לשרת במשטרה למרות שבאותה עת ניתנה הוראה כי חייבי שישה חודשי שירות לא יופנו למשטרה.

מסמך מיום 26.11.1974, מאת מפקד לשכת הגיוס באר שבע (שברובו אינו קריא), שלפיו: "אין מאפשרים גיוסם של בעלי נתונים כשלו בטרם יסיימו שירותם הצבאי.. אישור זה לא ישמש תקדים למקרים אחרים." אנו מקבלים את טענת הנתבעת כי אין במסמך כדי ללמד על הבטחה שניתנה לתובע בדבר שירות חובה במשטרה משך שלוש שנים.

המסקנה איפה כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות ואף לגופו של עניין.

לפנינו בקשה לביטול החלטה אשר דחתה את בקשתו של המבקש להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת ועדת התעסוקה מכוח חוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה), תש"ט – 1949 (להלן בהתאמה: הוועדה ו- חוק חיילים משוחררים).

...

כמו כן, אין אני מקבלת את טענת המבקש לפגיעה בזכויותיו הדיוניות וכי יכול הוא היה להתייחס לנימוקים בגינם נדחתה הבקשה לו היתה ניתנת לו אפשרות תשובה, שכן עיון בנימוקים בגינם נדחתה הבקשה מעלה כי הם מבוססים על העדר התייחסות לנושאים שהיה על המבקש לכלול במסגרת הבקשה עצמה (כגון העדר התייחסות לטעמים המצדיקים הארכת מועד, והעדר התייחסות לשיהוי הרב בהגשת הבקשה וסיכויי הערעור), ולא על טענות עובדתיות שנטענו על ידי המשיבה ושהמבקש לא יכול היה להתייחס אליהן בבקשתו בטרם עיין בתגובה.

בהקשר זה, ראוי לציין את דברי בית הדין הארצי בע"ע 1123/00 בית ספר תיכוני עירוני כל ישראל חברים בתל אביב יפו – יצחק צויזנר (27.6.01), שצוינו בעת בחינת סבירותה החלטת פיטורים שהתקבלה על ידי דירקטוריון הנתבעת, אך יפים גם לענייננו: "כלל הוא, כי בית הדין לא ישים שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המוסמכת וכי לא יתערב בהחלטתה לשנותה, אלא אם כן נמצא כי אותה החלטה ניתנה בחריגה מסמכות, או כי יש בה פגיעה בכללי הצדק הטבעי, או כי היא נגועה בשיקולים זרים, או באי סבירות קיצונית היורדת לשורשו של עניין. בית הדין אף לא ישים שיקול דעתו תחת זה של הרשות אפילו היה הוא עצמו בוחר באפשרות אחרת מזו שבחרה בה הרשות ללכת, כל עוד מצויה אותה אפשרות במתחם הסבירות." בענייננו, לא שוכנעתי כי המבקש הצביע בבקשת הביטול על טעמים מיוחדים אשר עשויים להצדיק הארכת מועד או כי נפל בהחלטת הועדה פגם המצדיק את התערבות בית הדין, זאת בהינתן היקף הביקורת המנהלית שעל בית הדין להפעיל ומשלא הוכח קשר סיבתי בין פיטורי המבקש לבין החלטת הפיטורים (נוכח מועד תחילת המילואים ביום 18.11.12 אליהם נקרא המבקש במסגרת 'צו 8', ושעה שהשימוע למבקש התקיים ביום 21.10.12, ומכתב סיום העסקה הינו מיום 28.10.12 ושעה שנקבע כי הפיטורים נכנסו לתוקף ביום הקריאה לצו 8), דבר המשליך על סיכויי הערעור, כאשר לכך מצטרף השיהוי הרב בהגשת הבקשה, אשר הוגשה למעלה מ- 7 שנים ממועד החלטת הועדה, כאשר ההסבר שניתן על ידי המבקש בבקשתו אינו יכול להצדיק שיהוי ניכר שכזה, בפרט כשהמבקש מודה כי כבר בשנת 2015 התברר לו כי המשיבה אינה בהקפאת הליכים וכי ביכולתו לנקוט בהליכי ערעור ופנה לקבלת סיוע משפטי, ולמרות זאת בקשתו הוגשה באופן עצמאי רק בחלוף למעלה מחמש שנים.

לאור האמור, הבקשה נדחית והחלטת בית הדין מיום 30.3.21 תיוותר על כנה.

הועדה הקשיבה לטיעוני ב"כ המערער שנרשמו מפיה בזו הלשון: "הופנה כרגע לריפוי בעסוק, הרופאים אמרו שלא ניתן לנתח, הניתוח לא יועיל ואולי יחריף. הופנה למרפאת כאב לשיחרור חסימה עצבית. היה אצל רופא כאב שהאריך ימי המחלה, רופא תעסוקה רשם שאין שיפור ולא כשיר לחזור לעבודה, המשך אי כושר עבודה עד 31/1/22 ואז לבקורת. כאבים והגבלות בתנועה, טפול תרופתי ומרפאות כירורגיה כף יד מאיר: עדיין כאבים כף יד ואגודל. אולטרסאונד הדגים נוזלים בכף היד שמאל. יד דומינאנטית ימין. רגישות במפרקים. בבקרים קשיון במפרקים שמשחרר רק תחת מים חמים. רגישות למגע במרכז כף היד גורם לתחושת היתחשמלות". הועדה עיינה במסמכים שעמדו בפניה וכן ערכה למערער בדיקה קלינית וכך רשמה את ממצאיה (השגיאות במקור): "מחזיק את היד בעמדה פיזיולוגית של האצבעות, אך כאשר נתבקש ליישר את האצבעות מצליח ליישר באופן מלא אך בכפוף אינו מגיע עם קצות האצבעות לכף היד. אין להכיר בצלקת בגין הפגיעה המקורית. אין אלודיניה, אחין הזעת יתר ואין שנויי צבע בכף היד. הממצאים הקלינים אינם תואמים מימצאי CRPS והחבלה המינורית שהיתה, דהיינו חתכי עור באצבע 1,2 אשר נתפרו אינם מסבירים תלונות התובע. בכדי לשלול התפתחות של CRPS שאינו אופייני מבקשת הועדה ביצוע מפוי עצמות עם השוואה לשתי כפות הידיים וצילום של כפות הידיים". ביום 3.3.22 היתכנסה הועדה, בהיעדר נוכחות המערער, וכך סיכמה החלטתה: "במיפוי עצמות 18.1.22 המכוון לכפות הידיים לא הודגם בכף יד שמאל כל ממצא המתאים לCRPS. הוועדה עיינה בצלום כף יד שמאל AP ואלכסוני 28.12.21 שהנו תקין לחלוטין ללא סימני אוסטופורוזיס האופייניים ל-CRPS.

בנסיבות העניין שלפני, ונוכח הצהרת ב"כ המערער בדיון, כי ההודעה על החלטת הועדה התקבלה במשרדה רק בסוף חודש אפריל 2022 (עמ' 1, ש' 28-32) וכן נוכח סכויי העירעור בתיק, כפי שיפורטו להלן וההלכה הנוהגת בבתי הדין לפיה, יש לפרש את תקנה 125 לתקנות מתוך גישה סלחנית ההולמת את יעודו של בית הדין לעבודה – מצאתי, כי נסיבות העניין מצדיקות את הארכת מועד הגשת העירעור.

...

מנגד, טען ב"כ המשיב כי דין הערעור להידחות על הסף מחמת התיישנות שכן זה הוגש לבית הדין בחלוף המועדים הקבועים בדין, עת ההודעה על החלטת הוועדה שוגרה למערער ולבאת כוחו ביום 7.3.22 ואילו הערעור לבית הדין הוגש רק ביום 30.6.22 ואף לא הוגשה בקשה להארכת מועד הגשת הערעור.

חזקה על פרוטוקול הוועדה שהוא משקף נאמנה את שאירע בחדר הוועדה ודין טענות המערער בהקשר זה להידחות.

חזקה על פרוטוקול הוועדה שהוא משקף נאמנה את שהתרחש בחדר הוועדה וטענת המערער, המועלית בדיעבד, כי ממצאי הבדיקה המתוארים בפרוטוקול אינם משקפים את ממצאי הבדיקה בפני הוועדה נטענה בעלמא, ללא כל אסמכתה בצידה, ומשכך דינה להידחות.

כך גם המסמכים אליהם הפנה המערער אינם עולים כדי חוות דעת רפואית או מסמכים מהותיים המחייבים התייחסות מפורשת מצד הוועדה – מכאן שגם הטענה בדבר התעלמות ממסמכים רפואיים דינה להידחות.

סוף דבר על יסוד האמור, דין הערעור להתקבל.

בין טעמיו של בית הדין האיזורי לדחיית הבקשה היו אלה: הקפאת ההליכים בעיניינה של המשיבה נכנסה לתוקף ביום 11.2.2014 ופקעה בחודש 5/2014, בעוד שהחלטת ועדת התעסוקה ניתנה ביום 21.10.2013 והבקשה להארכת מועד להגשת העירעור עליה, הוגשה לראשונה רק ביום 26.11.2020; בקשת הארכה הוגשה בשיהוי רב של למעלה משבע שנים ממועד החלטת הועדה, מבלי שהובא הסבר ראוי לכך; לא פורטו בבקשה מיום 26.11.2020 טיעונים בעיניין סכויי העירעור.

...

תמצית טיעוני הצדדים בבקשה לטענת המבקש, מתקיים בעניינו טעם מיוחד להארכת מועד, שכן האיחור בהגשת ההליך הערעורי נעוץ בעיכוב בהסדרת הייצוג על ידי משרד הביטחון, מסיבות שאינן תלויות בו. עוד טען המבקש, כי יש להיעתר לבקשה, שכן סיכויי ההליך הערעורי "טובים בצורה מובהקת" וכן על מנת למנוע עיוות דין למבקש.

זאת, מכמה טעמים: ראשית, מדובר באיחור ניכר בן 48 יום בהגשת הבקשה להארכת מועד, כאשר לא מצאנו בטיעוני המבקש הסבר לכך שלא הוגשה על ידו לכל הפחות בקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי על ההחלטה בבקשת הביטול סמוך לקבלת ההחלטה, וטרם חלוף המועד להגשת בקשת רשות הערעור.

שלישית, וזה העיקר, לנוכח האמור בהחלטה זו בעניין סיכוייה של בקשת רשות הערעור והשיהוי הקיצוני בנקיטת הליכים על ידי המבקש, ותוך עריכת איזון בין זכויותיהם הדיוניות של הצדדים, באתי לכלל מסקנה, כי בנסיבות העניין אין די בטענותיו של המבקש אודות העיכוב בהסדרת ייצוגו, על מנת לגבור על אינטרס סופיות ההליכים של המשיבה, שהוא בעל עוצמה גבוהה בנסיבות העניין.

לאור האמור, הבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות הערעור נדחית.

ביום 26.11.2020 הגיש המערער בקשה לבית הדין האיזורי להארכת המועד להגשת ערעור על החלטת ועדת התעסוקה, בגדרה טען כי הגשת העירעור התעכבה "בעקבות השתהות ארוכה מצד לישכת הסיוע המשפטי והן מצד הסיוע המשפטי במשרד הבטחון לצורך טפול בבקשותיי לקבלת סיוע...". יצוין, כי בחודש אפריל 2021 אושר למערער קבלת סיוע משפטי לצורך הגשת העירעור, ובא כוחו הנוכחי התמנה כעורך דינו, אלא שעוד קודם לכן, ביום 30.3.2021, דחה בית הדין האיזורי את בקשת המערער להארכת המועד.

...

בנוסף, אין לומר כי החלטת בית הדין האזורי מושא בקשת הביטול שהגיש המערער, אכן ניתנה "במעמד צד אחד", באופן המאפשר את ביטולה, אך מחמת שהמערער לא הגיש תגובה לתשובת המשיבה לבקשה משום שזו, לטענתו, לא הומצאה לו. לטעמנו המילים "מעמד צד אחד" אינן הולמות מצב דברים זה. שכן, הגם שבית דין זה אימץ מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969, את ההסדר שהיה בתקנה 241(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (אשר פקעו ביום 1.1.2021), לפיו זכאי בעל דין מגיש בקשה להגיב לתשובת המשיב לבקשה (ראו: בר"ע (ארצי) 29351-01-15 עלי אבו גריבאן - יצחק מנדל (14.4.2015)), ומשלא ניתנה לו הזדמנות לעשות כן הרי שנפגעה זכותו הדיונית, הרי שבענייננו, מהותית לכל אחד מן הצדדים כבר ניתנה הזדמנות לשטוח טענותיו במסגרת הבקשה או התגובה לה. כך, הנזק הדיוני המסוים שאירע למערער אין כדי להפוך את החלטת בית הדין האזורי לכזו שניתנה במעמד צד אחד.

על יסוד כל האמור לעיל, אין מקום להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 4.8.2022, וביתר שאת על ההחלטה מיום 30.3.2021.

סוף דבר הערעור נדחה.