מועד חיוב בהיטל ביוב: פרשנות חוקית

חברת ש. כהן על לשונם סעיפים א(א) ו-4(ב) לעומת לשונו של סעיף 4(ג): בעוד שסעיפים 4(א) ו-4(ב) מתייחסים לנכסים שבמועד כניסת חוק העזר לתוקף לא היו מחוברים לרשת מים פרטית ("בעל נכס – פרט לנכס שבו קיימת כבר רשת פרטית מחוברת למפעל מים...") ומועד החיוב באגרה לנכסים אלה הוא מועד גשת בקשה לחיבור לרשת המים, הרי שסעיף 4(ג) מתייחס דוקא לאותם נכסים בהם הייתה קיימת כבר רשת מים פרטית במועד כניסת חוק העזר לתוקף, ולכן הם אינם מחויבים בתשלום אגרה לפי סעיף 4(א) העוסק בנכסים שאין בהם חיבור לרשת המים.

כלומר על-פי הפרשנות שמציעה חברת ש. כהן, סעיף 4(ג) לא נועד לחול על נכסים שבמועד כניסת חוק העזר לתוקף לא היו מחוברים לרשת המים.

לעניין זה ראו גם את הדיון בספרו של עפר שפיר " אגרות והיטלי פיתוח ברשויות מקומיות" עמ' 89 (1998) העומדים על ההבחנה בין היטל, אגרה, דמי הישתתפות ומס: "...בחוק הביוב, וכן בכל שאר חוקי-העזר המוניציפאליים, המסדירים את מימונן של שאר התשתיות המוניציפאליות, נידרש עדיין כתנאי, במובן של נסיבה המגבשת את החיוב בהיטל – ביצועה של עבודת תשתית מסוימת, ולחילופין, חיבורו של הנכס נשוא החיוב למערכת התשתית המוניציפאלית, הגם שאין עוד למעשה מבחינת סכום החיוב כל קשר וזיקה לעלותה או לערכה של המערכת הסמוכה לנכס. זוהי זיקת ההנאה בין השירותים המוענקים על-ידי הרשות המקומית לבין התשלום בגינם, והיא קיימת בשיטת דמי ההישתתפות ובשיטת ההיטל כאחד.

...

מכל מקום הגעתי לכלל מסקנה שסעיף 4(א) הוא המסד עליו בנוי הבניין המסדיר את אגרת הנחת הצינורות ברשות המקומית מבשרת ציון.

1על כן התביעה מתקבלת.

אני קובעת שלא ניתן להחיל על התובעת חיוב באגרת הנחת צינורות מכוח סעיף 4(ג) ותוצאת פסק הדין נותרת על כנה.

בבקשה טען המבקש, בין-השאר, כי המשיבה הטילה דרישות חיוב, ואף גבתה היטלי ביוב ואגרות אחרות בעיניין משק המים והביוב, על-אף שבתחומה פעל תאגיד מים וביוב – משיבה 2 – מיום 1.6.10; וכי עשתה זאת שלא כדין, ובנגוד לסעיף 139 לחוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001, שנטל את סמכויותיהן של הרשויות המקומיות, להטיל, לידרוש ולגבות כל רכיב הנוגע למשק המים והעניק את הסמכות באופן בלעדי לתאגידי המים.

באותה חוות-דעת הכריע המשנה ליועץ המשפטי לממשלה במחלוקת בעיניין פרשנות סעיפי החוק האמורים; וקבע כי מיום הקמת תאגידי המים ניטלו מהרשויות המקומיות הסמכויות בנוגע להיטלי מים וביוב, וכי דרישות ששולמו עד למועד פירסום חוות-הדעת ייוותרו בידי הרשות המקומית, אך דרישות תשלום שהוצאו וטרם שולמו – לא ייגבו אלא יועברו בצורה מרוכזת מהרשות המקומית לתאגיד.

...

המשיבה טענה בתשובתה לבקשה, כי מדובר בהיטל שהוטל כדין לפני כ-14 שנים עוד בטרם הקמת התאגיד; כי הגבייה נעשתה כדין ובסמכות לאחר שפרשֹה את גביית ההיטל ל-90 תשלומים דו-חודשיים שייגבו מהתושבים על-פני 15 שנים (עד לשנת 2019); כי ההיטל קיבל את אישור מועצת רשות המים וכן את אישור משרד הפנים (למרות שאישור זה לטענתה אינו מצוי בהישג ידה); כי הכספים שנגבו הושקעו בתשתיות הביוב במועצה; כי ביום 28.8.18 קיבלה המשיבה אִשרור להמשך הגבייה ממנהל מינהל המים הממונה על התאגידים, בהסכמתה של משיבה 2; וכי באִשרור זה – ההסדר המימוני לגביית ההיטל משנת 2004 בתשלומים עיתיים דו-חודשיים אושר לפחות שלוש פעמים בידי משרד הפנים ו/או הממונה בבקשת ההסתלקות המוסכמת, הודיעו הצדדים כי הגיעו לכלל מסקנה שמוטב להם, וכן לכלל תושבי המועצה, כי תוגש הודעת הסתלקות.

בהקשר זה יודגש, כי המצב הייחודי שבו נדחית בקשה לאישור תובענה שהוגשה נגד רשות מינהלית כתובענה כייצוגית, מפאת הודעת חדילה שפרסמה הרשות הנתבעת, או בנסיבות אחרות שבהן הרשות שינתה מהלכיה והמבקש הודיע על הסתלקות מהבקשה לאישור התובענה הייצוגית, מחייב מתן משקל למספר קריטריונים נוספים, ובכללם – החלטת הרשות לשנות מהלכיה והתנהלותה, באופן המשיג את התכלית שלשמה הוגשה התובענה.

כך נקבע בפסק דינו של כב' השופט ניל הנדל בעיניין רע"א 4302/16 עריית ירושלים נ' פרידמן צבי (פורסם בנבו, 16.04.2018) "...היכולת לנקוט הליכי גבייה מנהליים לא באה להקנות לרשות זכויות מהותיות כלשהן כלפי הנישום, או להשפיע על טענות ההגנה שהלה יכול להעלות נגד דרישתה...לרשות ניתן כלי עבודה נוח יותר במישור המנהלי, אך לא זכות יתר במישור הדין האזרחי." (עמוד 16) עוד קבעה הפסיקה כי על כל רשות מוטלות החובות לנהוג בסבירות ובהגינות: "גישתה של הפסיקה הנה, כי דבר חקיקה המעניק סמכות לרשות שלטונית, מכוון, מסתמא, להסמיכה לפעול בסבירות ובהגינות. כמובן, החוק רשאי לסתור הנחה זו, אך כל עוד ההנחה לא נסתרה, יש לפרש כל חוק על רקע ההנחה, כי סמכותה של הרשות הציבורית מוגבלת לשימוש סביר והוגן בכוח שהדין העניק לה". (אהרון ברק, שיקול דעת שפוטי-הלכה למעשה, עמ' 478).

ובעניינינו: מתי מתגבש החיוב בהיטל הביוב לכדי חיוב בר תביעה? שפיר מציג שתי גישות לעניין התגבשות החוב : האחת הרואה בדרישת התשלום מעשה פרוצידוראלי, קובעת כי מועד התגבשות החיוב הוא מועד תחילת ביצוע העבודות, וכי דרישת התשלום אינה מרכיב המגבש את החיוב בהיטל.

...

מן האמור לעיל אני מגיע למסקנה כי, היה זה בסמכותה של העירייה להוציא את דרישת החיוב בגין ייתרת היטלי ביוב ואספקת מים העותרת חייבת בתשלום היטל ביוב והיטל אספקת מים בסך של 1,553,413 ₪ האם העותרת חייבת בתשלום היטל שטחים ציבוריים פתוחים - בסך כולל של 454,316.08 ₪ טענות העותרת העותרת טענה כי, לא מתקיימת עילה לחיוב הנכס בהיטל שצ"פ שכן לא הוכח אילו עבודות בוצעו ולא נקבע כי השצ"פ מיועד לשמש את הנכס.

המסקנה אם כן, טענות העותרת כנגד החיוב בהיטלי שצ"פ נדחות, לא היתה הרחבת חזית ובוצעו עבודות הקמה בפארק גן הפקאן המצדיקות השתת החיוב.

לסיכום על העותרת לשלם היטלי פיתוח בהתאם לפירוט הבא: • היטל סלילה - בסך כולל של 3,171,016.05 ₪; • היטל ביוב - בסך כולל של 997,962.98 ₪; • היטל אספקת מים - בסך כולל של 555,450.26 ₪; • היטל תיעול - בסך כולל של 1,238,287.76₪; • היטל שטחים ציבוריים פתוחים - בסך כולל של 454,316.08 ₪; העותרת תישא בהוצאות המשיבה בסכום של 35,000 ₪ שישולם בתוך 30 יום מיום מתן פסק דין זה, מכאן ואילך יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למעד התשלום המלא בפועל.

בשים לב ללשון סעיף 16 לחוק הביוב לפיו "החליטה רשות מקומית להתקין ביוב או לקנותו, תימסור לבעלי כל נכס שהביוב ישמש אותו" (ההדגשה הוספה – ד' ב' א') ובסעיף 17 לחוק הביוב לפיו "בעלי כל נכס שנמסרה להם הודעה כדין על התקנתו או קנייתו של ביוב שישמש אותו נכס, חייבים בהיטל התקנת הביוב", ועדת הערר קבעה כי יש לבחון את הפרשנות הראויה לתיבה "ישמש", ולקבוע מהי עוצמת הזיקה הנדרשת בין הנכס הנישום למערכת הביוב.

בית המשפט המחוזי קבע כי פוטנציאל חיבור "לא באמת קיים עת לא קיים ביב צבורי ... היכול להיתחבר לביב המאסף". לפיכך, בית המשפט המחוזי קבע כי מועד גיבוש החיוב בהיטל חל רק בשנת 2009, עם סיום בניית המערכת הפנים יישובית, ולפיכך דחה את טענת ההתיישנות.

...

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובת המשיבה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

ביטול פסק דינה של ועדת הערר נוגע בסופו של דבר לטענת ההתיישנות גרידא.

אשר על כן: הבקשה לרשות ערעור נדחית.

בקשת כהן הוגשה בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון בעיניין עע"מ 7741/15 עופר מנירב רו"ח נ' מדינת ישראל-רשות המיסים (נבו 22.10.2017) שקבע שיש לפרש את סעיף 21 בחוק תובענות ייצוגיות באופן שרשות לא תחויב בהשבה של כספים שנגבו שלא כדין לפי פרט 11 בגין תקופה העולה על 24 החודשים שקדמו למועד הגשת בקשת האישור ועד למועד הגשת בקשת האישור בלבד (להלן: "הילכת מנירב הישנה").

"הקבוצה" – כל מי שחויב בתשלום היטל ביוב בתקופה הקובעת ושילם בעצמו ו/או באמצעות אחר וכן כל מי שנידרש לשלם היטל ביוב בתקופה הקובעת, למעט מי שבהתאם לסעיף 18(ו) לחוק מבקש שלא להימנות על חברי הקבוצה ויגיש בקשה בכתב לבית המשפט, עם העתק לב"כ הצדדים, בתוך 45 ימים ממועד פירסום מודעה לפי סעיף 18(ג) לחוק ובית המשפט יקבל את בקשתו, ולמעט מי שזוכה בהשבה ו/או יזוכה בהסדר פרטני במסגרת תביעה אישית נגד המשיבה.

...

באשר לטענה כי בדיעבד נוצר גירעון בהכנסות מהיטלי ביוב – המומחה מצא שלא ניתן להסיק מסקנה זו (או מסקנה אחרת מבוססת כלשהי) מבסיס הנתונים שהציגה המשיבה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מאשרת את הסדר הפשרה ונותנת לו תוקף של פסק דין.

המשיבה תשלם את הגמול ושכר הטרחה, למבקשת ולבאי כוחה, בהתאם למפורט בסעיף 70 לעיל.

אני מורה על פרסום הודעה שנייה לפי סעיף 25(א)(4) בחוק תובענות ייצוגיות.