(עבל (ארצי) 1844-09-10 המוסד לביטוח לאומי נ' לבנה חג'ג' (2015))
ואולם, אף שאין חולק כי הטלת קנס יכול ותשרת תכלית לגיטימית ותבטיח אכיפת החוק (ר' סעיף 6 לפרק ה' בכתב ההגנה) עלינו לבחון החלטה זו של הנתבע להטיל על התובעת קנס, רטרואקטיבית מן המועד שהיה מיועד לתשלום דמי הביטוח, במשקפי המשפט המנהלי.
לפי הוראת סעיף 315 לחוק שכבר הוזכר על ידינו, ואשר עניינו בהשבת גמלאות ששולמו ביתר, קובע הסעיף כי "(3) המוסד רשאי לנכות או לתבוע את הסכומים ששילם כאמור, בצרוף תוספת לפי שיעור עליית המדד שפורסם לאחרונה לפני יום החזר התשלום בפועל לעומת המדד שפורסם לאחרונה לפני המועד שבו שולם הסכום בטעות או שלא כדין". גם לפי הוראת סעיף 370 לחוק הביטוח הלאומי, רשאי עובד של הנתבע, על פי בקשה מנומקת ומטעמים מיוחדים המצדיקים זאת בנסיבות המקרה שיירשמו, לוותר על קנסות והפרשי מדד הנוצרים כתוצאה מאי-תשלום דמי ביטוח במועד, ולפי סעיף 364 לחוק ושעניינו ב""תשלומי פיגורים", כולם או חלקם.
באשר לשאלת ההתיישנות קובע בית המשפט העליון, כי בתביעות השבה בהתאם לסעיף 362 לחוק, תהא תקופת היתיישנות 7 שנים כקבוע בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958:
"בתביעות מכוח סעיף 362 לחוק הביטוח הלאומי להחזר דמי ביטוח, התכלית הסוציאלית ביסודו של חוק הביטוח הלאומי אינה קיימת. תכליתו של הסעיף אחת היא – לאפשר למבוטחים לתבוע את המוסד בגין כספים שנגבו מהם ביתר על ידו. מדובר, הלכה למעשה, בתביעה כספית גרידא להשבת כספים ששולמו או נגבו ביתר. על כן, לגבי דידי, יש להחיל על תביעות מכוחו את הוראות חוק ההתיישנות, לרבות תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 5 לחוק זה".
מאחר ותביעה זו שבפנינו רגליה נטועות בגביית דמי ביטוח על ידי הנתבע מכח הילכת "גדות" עליה סמך הנתבע יהבו, ותוצאתה חיוב התובעת בדמי ביטוח ובקנס, חלה ההלכה החדשה אף בעניננו ויש לדחות את טענת ההתיישנות.
...
לאור כל האמור לעיל סברנו, כי הגביה הקולקטיבית וחוסר היכולת (או הרצון) של הנתבע לתמוך בראיות טענתנו, כי דמי הביטוח שנגבו יוחסו לכלל עובדות ועובדי התובעת, מהווה פגם בשיקול הדעת של הנתבע.
"השתק הפלוגתא משרת את היעילות בדיעבד (ex post). לאחר שפלוגתא כלשהי נדונה והוכרעה לגופה על ידי בית משפט מוסמך, שוב אין מאפשרים לדון בה פעם נוספת במסגרת הליך נוסף, ובכך מונעים את בזבוז המשאבים הכרוך בדיון חוזר ונשנה בפלוגתות שכבר נדונו והוכרעו מתוך הנחה שהן נכונות. לעומת זאת, אם הפלוגתא הועלתה לדיון על ידי אחד הצדדים אך לא נדונה לגופה על ידי בית המשפט או לא הוכרעה בממצא פוזיטיבי, שוב אין הטעם של יעילות בדיעבד מצדיק שלא לדון בה (שכן אין כל ערובה לנכונותה) ולכן צריך לאפשר לבעל הדין להעלות אותה לדיון פעם נוספת במסגרת הליך אחר"
(ר' בעמ' 490-489)
ומסכם פרופ' רוזן-צבי סוגיה זו בכותבו:
"אני סבור כי על בית המשפט לאמץ את הגישה הצרה ולא להחיל השתק על פלוגתות שעליהם הוסכם בפסק דין הנותן תוקף להסכם פשרה, אלא אם כן הסכימו הצדדים מפורשות כי על פלוגתות אלו יחול השתק פלוגתא. זוהי גם הגישה השלטת בארצות הברית. אסביר מדוע: הבחירה בגישה הרחבה תפגע הן במוסד הפשרה, שכן צדדים ייטו שלא להתפשר, הן באינטרס הציבור בהקטנת עומס ההתדיינויות והן באינטרס עשיית הצדק עם בעלי הדין. צדדים רבים ימצאו את עצמם מנועים מלדון בפלוגתא שעליה הסכימו במסגרת הסכם פשרה מבלי שהתכוונו לוותר על זכותם להתדיין עליה במסגרת הליך עתידי, אשר את קיומו כלל לא צפו, וגם אם צפו לא התכוונו להיות קשורים בהסכמות שנועדו אך ורק כדי להביא את ההליך לסיומו. נוסף על כך, גדל הסיכוי שהממצאים העובדתיים והטענות המשפטיות שינוידו להליך המאוחר יהיו שגויים, שכן במקרים לא מעטים הצדדים מסכימים לממצאים ולטענות שהצד שכנגד טען להם רק על מנת לסיים את ההליך בפשרה ומבלי להודות בנכונותם".
(ר' בעמ' 570)
אין חולק, בעניננו, כי בהסכם הפשרה שנחתם בין התובעת לפקיד השומה נכתב, ברחל ביתך הקטנה, כי "הצדדים מעונינים להגיע להסכם בגין שנות המס שבהסכם בלבד, וזאת, מבלי שקיבלו האחד את טענות הצד השני" (ר' נספח 8 לתצהיר התובעת).
בנסיבות אלה מצאנו לדחות את טענת הנתבע כי חל בעניננו כלל השתק הפלוגתא.
