מועד הדיון בטענת אי שפיות

שם נדונה השאלה מהו המועד הראוי לידון בטענת נאשם כי הוא אינו כשיר להעיד, ובית המשפט העליון קבע כי: "להחלטה האם כשיר הנאשם להעיד ישנה משמעות מעשית, שכן שתיקתו עשויה להוות חזוק ולעיתים אף סיוע לראיות העומדות לחובתו, בהתאם לסעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי. לפיכך, ועל מנת שיוכל נאשם לכלכל צעדיו, ובהיתחשב בעובדה כי בדיני נפשות מדובר, ראוי כי בית המשפט יכריע בטענה במועד המוקדם ביותר האפשרי לאחר שהועלתה מפי הנאשם או בא כוחו... מקומה הטבעי של טענה זו הוא בין הטענות המקדמיות שיש לידון בהן בתחילת המשפט ובכל מקרה בסמוך לאחר העלאתה על ידי הנאשם או בא כוחו". הגם שמדובר בקביעה של בית המשפט הנוגעת להעלאת טענה מסוג אחר, סבורני כי ניתן ללמוד מקביעה זו גם לענייננו.

אין ספק כי נגרם עוות דין לנאשם אשר יתכן וזכאי להגנה מחמת אי שפיות ואשר מוצא עצמו בהליך משפטי ממושך, אשר אין ביכולתו לקדם, וזאת באופן שסביר כי אף משפיע על מצבו הנפשי.

בשולי הדברים יאמר כי טענת ב"כ המאשימה לפיה קבלת עתירה זו של ב"כ הנאשם עשויה להוביל להצפה של בקשות לבדיקות פסיכיאטריות, על בסיס מוצדק ושלא, וטענות לעיוות דין ופגיעה בעקרונות הצדק וההגינות כשהפסיכיאטר המחוזי לא יוכל לעמוד בהן – ראוי היה שלא תיטען, וזאת בשים לב לתום הלב וליושרה המצופים והמיוחסים לנציגי המאשימה וההגנה בניהול ההליכים בפני בית המשפט באופן שלא יוביל להתמשכותו לשוא.

...

על אף האמור, עיון בהוראות חוק נוספות, לצד קביעות של בית המשפט העליון, מובילים למסקנה כי אין למותב זה סמכות ליתן צו עשה, ונראה כי אף אם היה למותב זה סמכות שכזו, אין זה המקרה המתאים להפעיל הסמכות.

דהיינו, מעבר לקביעה דלעיל ולפיה מסופקני אם המחוקק ביקש להקנות סמכות לבית המשפט בהליך פלילי ליתן צו עשה, סבורני כי במקרה דנן, בשל מהות הסעד המבוקש - ערכאת השלום, בהחלטה אגבית, איננה הערכאה המתאימה לקבלת הסעד.

משכך, אני קובעת כי בתיק זה אין למותב זה סמכות להיעתר לבקשת הצדדים ולהורות בצו למנהל בית החולים לבצע את החלטת הפסיכיאטר המחוזי.

יש לציין כי טענת אי-כשירות לעמוד לדין, כטענת הגנה מפני הסגרה, עלתה בפרשת בוזגלו.

כן קבע השופט ענבר: לפי סעיף 9 לחוק ההסגרה על בית המשפט, הדן בעתירה, להשתכנע, כי קיימות "ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזו בישראל". נראה, ככלל, כי במסגרת זו לא אמור בית המשפט לתת דעתו על טענות הגנה שעניינן באי-שפיות או באי מסוגלות לעמוד לדין מחמת מצב נפשי.

מכאן מסיק וטוען ב"כ המשיב, כי הואיל והמחוקק הישראלי קבע בתיקון 39 לחוק העונשין כי רף ההוכחה להעדר אחריות פלילית מחמת אי שפיות הוא ספק סביר, צודק ונכון הוא לקבוע רמת הוכחה של ספק סביר גם לגבי כשירות דיונית.

נקבע בזה מועד לדיון בעתירת ההסגרה לגופה ליום 14.5.15 שעה 09:00.

...

לאור שיקולים אלו, סבורני כי לשם קבלת הטענה זו כי המשיב אינו כשיר לעמוד לדין במסגרת הליך ההסגרה, אין די בהוכחת ספק סביר, ונדרש כי המשיב יוכיח ברמת מאזן ההסתברויות כי הוא אינו כשיר להליך ההסגרה.

אני מקבל את עמדת המומחים הרפואיים מבית חולים טירת הכרמל כי המשיב מבין את הליך ההסגרה, וכי אין הוא סובל ממצב פסיכוטי, אלא מאפיזודת דיכאון הנמשכת בשל קיומם של הליכי ההסגרה.

כאמור, לא הוכח כי קיימת מחלת נפש המלווה בפגיעה קשה בהבנת המציאות, ואף לא הוכח התנאי הנוסף כי המשיב אינו משתף פעולה עם סנגורו, או כי יש בכך בכדי לפגוע בהגנתו בהליך ההסגרה עצמו, ועל כן לא הוכח כי המשיב אינו כשיר לעמוד לדין בהליך זה. סיכום טענת ב"כ המשיב כי המשיב אינו כשיר לעמוד לדין במסגרת הליך ההסגרה – נדחית.

הינה כי כן, במסגרת הליכי הסגרה, שאמורים להעשות באופן יעיל ותכליתי, נקלענו בתיק זה להליך חריג של בדיקת כשירות, שנדיר שהיו כמותו בישראל, אף לא במסגרת תיקי רצח "רגילים" (למקרה חריג ואף הוא בסוגיה של אי שפיות ראו המקרה שנידון בעיניין פולונסקי כמתואר במאמרה של אליגון דר).

נטל ההוכחה ורף ההוכחה של טענת אי כשירות בנוגע לסייג המהותי של אי שפיות, נקבע בפסיקה כי מכוח סעיף 34כב(ב) לחוק העונשין די לנאשם לעורר ספק סביר שהתקיים בו הסייג של אי השפיות (ראו, מבין רבים, ע"פ 8287/05 בחטרזה נ' מדינת ישראל, פסקה 13 והאסמכתאות שם (11.8.2011) (להלן: עניין בחטרזה); ע"פ 3617/13 טייטל נ' מדינת ישראל (28.6.2016); ע"פ 6570/16 סופיצייב נ' מדינת ישראל (18.12.2016)).

נטען כי העירעור שלפנינו הוא ראשוני ותקדימי, ומקים פתח לערעורים על החלטות ביניים בהליכי הסגרה, דבר העומד בנגוד לרוח הוראות חוק הההסגרה ולמועדים הקבועים בו. מתוך שיקול מעשי שלא לסבך את ההליך עוד יותר מכפי שנסתבך עד עתה, קיבל המשיב את המלצתנו וחזר בו בפתח הדיון מהבקשה למחוק את ההליך על הסף.

...

.] סבורני כי העומס הנוסף שיהא כרוך בבירור אי-הכשירות בראי חוק סדר הדין הפלילי, בהשוואה לבחינתו ביחס לסייג תקנת הציבור בלבד, אינו רב. משכך, דומני כי ניתן להשלים, בנסיבות אלו, עם הכבדה מוגבלת זו בשם חשיבות הזכות להליך הוגן" (שם, פסקה 16, הדגשה הוספה – י"ע).

אני מסכימה עם חברי השופט עמית כי דין הערעור להידחות.

לכתחילה, בהסתמך על חוות דעת שהגישה המערערת לבית המשפט, ביקשה להפסיק את הליך ההסגרה נגדה על יסוד הוראת סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי, [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי); ולאחר בדיקות וחוות דעת נוספות, והסכמה שניתנה על ידי המשיב, נעתר בית המשפט לבקשה ובהחלטה מיום 2.6.2016 אמנם הורה על הפסקת ההליכים.

דין הערעור אפוא להידחות ונמצאנו שמים סוף לסאגה שנמשכת זה שנים ארוכות בנושא כשירותה של המערערת וצברה מימדים ונפח הרבה מעבר לנדרש החורגים מאופיו ומתכליתו של דיון בבקשת הסגרה, עד כי דומה כי נדרש להציב סכר כדי לעוצרה.

אך, מאחר והוברר כי בינתיים הוגשה בבית-המשפט המחוזי בקשה אחרת לאותה מטרה וכבר נקבע מועד לדיון בה, החליט השופט המלומד להשהות את הדיון בבקשה שלפניו עד לסיום הדיון ההוא, ובינתיים החל לשמוע הוכחות במשפט עצמו.

טענה של אי-שפיות דעתה של המערערת בשעה שחתמה על ההסכמים לא נכללה בכתב-ההגנה, ואם נעיין היטב בבקשה המיוחדת הנ"ל שהוגשה במהלך המשפט אין הטענה מצויה גם בה. מה שנתבקש בית-המשפט לעשות הוא להכריז על המערערת כפסולת-דין ולמנות לה אפוטרופוס לדין.

הממונה על מחלקת הנכסים בעירית תל-אביב, המטפל בהעברת דירות המוחכרות על-ידי העיריה והמתמצא במחירי דירות באותה סביבה, העיד כי באותו זמן ערכן של דירות מסוג הדירה הנדונה באזור ההוא היה בין 60,000 ל"י ל-70,000 ל"י. מכאן, שהמחיר שנקבע עבור הדירה הנדונה, 68,000 ל"י, היה בזמן ההוא מחיר הוגן בהתאם למחירי השוק, ומאומה לא נגרע בשל היותה של המערערת כביכול בלתי-שפויה בדעתה.

...

עם זאת, סבור אני שאין לשלול מהמשיבים את הזכות לביצוע-בעין של ההסכמים, שהם מצדם עמדו בהם ואילו המערערים הפרו אותם בזדון וללא כל צידוק.

לפיכך, מן הדין במקרה זה לקיים את העיסקה בידי המשיבים בהתאם לצוו שניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי בנתון לכך שהחיוב לפנות את הדירה ולמסרה למשיבים יחול לא יאוחר מ-6 חדשים מיום מתן פסק-דין זה. ועל המשיבים לשלם למערערים את יתרת המחיר בנכוי הסכומים שנפסקו לטובתם על-ידי בית-המשפט המחוזי והוצאות הערעור שאנו קובעים אותן בסכום כולל של 2,000 ל"י. הערעור שכנגד מתבטל בזה ללא צו להוצאות.

כללי: 3.1 טענה מקדמית-אי שפיות טרם תחילת הדיון טען הנאשם כי הוא סובל מבעיות פסיכיאטריות.

בית המשפט חידש את הדיון והורה על קביעת מועדי שמיעת עדויות ובהמשך על השלמת סיכומי הצדדים.

...

לצורך סעיפים אלו סבור אני כי יש ראיות למכביר כי הנאשם עשה שימוש ביודעין ברכב גנוב.

סיכום: בסיכומו של דבר אציע לחברי להרשיע את הנאשם בכל העבירות שיוחסו לו בכל שלושת האישומים, למעט בעבירות של גניבת הרכב, עבירה לפי סעיף 413ב (א) לחוק העונשין + סעיף 29 לחוק העונשין, אשר סבור אני כי ממנה יש לזכותו.

אנו מרשיעים את הנאשם בביצוע העבירות הבאות: באישום הראשון: 1.