מועד הגשת תביעה לפיצוי בגין אי מילוי הוראות הסכם

מכאן שעל תקופת השכירות הנוספת, זו שהסתיימה ביום 31.12.2018, חלות הוראות הסכם השכירות מיום 1.9.2009.

הנתבעים אינם מצביעים על מועד קונקריטי שבו פינו את המושכר, ומנגד, התובעים לא הביאו ראיות לכך שבמועד הגשת התביעה, בחודש אפריל 2019, עדיין החזיקו הנתבעים בנכס.

התובעת טוענת, כי הנתבעת חייבת לשלם את הפצוי המוסכם בגין אי-פינוי המושכר, בסך של 750 דולר ארה"ב בגין כל יום של איחור, וזאת מכוחו של סעיף 11.4 להסכם השכירות, הקובע כדלקמן: "במקרה והשוכר לא ימלא התחייבויותיו כאמור בסעיף 12.2 דלעיל [צ"ל 11.2 – ע"י], ישלם השוכר למשכיר סך של 750$ של ארה"ב, עבור כל יום איחור בפנוי המושכר. האמור בסעיף זה הנו מבלי לפגוע בכל זכות ו/או סעד נוספים שיעמדו למשכיר על פי חוזה זה ו/או על פי דין ומבלי שקיבלת תשלום זה ע"י המשכיר תחשב כהסכמה מצידו להארכת השכירות. הצדדים מאשרים כי סכום הפצוי המוסכם נשקבע על ידם כפצוי סביר והולך תוך יחס סביר לנזק שניתן לראותו מראש בעת חתימת החוזה, כתוצאה מסתברת של הפרה". משקבעתי כי הנכס פונה ביום 28.2.2019, המשמעות היא איחור של 59 ימים בפנוי הנכס, המקים, לכאורה, על פי סעיף 11.4 הנ"ל, זכות לפצוי בסך 44,250 דולר ארה"ב. זהו הפצוי המוסכם.

...

מאידך גיסא, גם לעצם האיחור יש ליתן משקל, ודאי כאשר מועד הפינוי היה מועד שהנתבעים בעצמם קבעו ובחרו, וחרף זאת – לא עמדו בו. על כן, ובהתחשב במכלול השיקולים, אני סבור כי יש לקבוע כי הפיצוי המתאים בגין הפרת מועד הפינוי הוא חיובם של הנתבעים בכפל דמי השכירות החוזיים, קרי – סך של 28,876 ₪ לכל אחד משני חודשי השכירות, ובסך הכל – 57,752 ₪.

סוף דבר הנתבעים חייבים לשלם לתובעת את דמי השכירות בגין החודשים אוקטובר – דצמבר 2018, בסך כולל של 43,314 ₪, וכן פיצוי בגין הפרת החוזה, על דרך של אי-פינוי המושכר במועד שנקבע, אלא רק חודשיים לאחר מכך, בסך כולל של 57,752 ₪.

בהתחשב בפער שבין הסכום שנתבע ובין הסכום שנפסק בסופו של דבר, יישאו הנתבעים בהוצאות התובעת בסך 5,000 ₪ וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ₪.

ביום 2.8.2020 התובע הגיש את כתב התביעה דנן, במסגרתו עתר לתשלום פיצויים בגין האיחור במסירה הדירה, פיצוי בגין אי התקנת רשתות בדירה וכן פיצוי בגין עגמת נפש.

עוד נטען, כי גם אם יקבע שיש לאמץ את פרשנות התובע להוראות הסכם המכר ולפיהן הנתבעת אינה זכאית לדחיית מועד מסירת החזקה בגין איחור בתשלום ו/או לפטור בתשלום פיצויים הרי שממילא התובע אינו זכאי לקבל את החזקה לידיו שעה שטרם שולמה התמורה במלואה בגין הדירה.

בסיכומיה הפניתה הנתבעת לפניות שנשלחו לתובע בהן נתבקש התובע להשלים את יתרת התמורה ולקבל לידיו את החזקה בדירה, אך התובע בחר שלא לעשות כן. בהקשר זה הפניתה הנתבעת להוראה החוזית בהסכם ולפיה, מקום בו הקונה מסרב לקבל לידיו את הדירה או שאינו זכאי לקבל את החזקה בדירה מחמת אי מילוי התחייבויותיו, זכאית הנתבעת לראות בו כי אישר את קבלת הדירה בתאריך המסירה.

...

סוף דבר לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי לקבל את התביעה העיקרית באופן חלקי וכן לקבל את התביעה שכנגד באופן חלקי.

על כן, הנתבעת תשלם לתובע סך של 26,996 ₪ (43575 – 16,579) בתוספת ריבית והצמדה כחוק ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

לאור המסקנה אליה הגעתי, כמפורט לעיל, מורה על החזרת הפיקדון בתיק, שהופקד על ידי התובע בהתאם להסדר הדיוני שגובש בין הצדדים, לידי התובע באמצעות בא כוחו.

בהתאם הם מבקשים פיצוי בגין אי מילוי הוראות חוק שירותי תעופה כדין לפי סעיפים 6(א) וכן 3(א)(1)(א)-(ד) בשל אי מתן שירותי הסיוע המפורטים שם. בנוסף נתבעים פיצויים לדוגמה מכוח סעיף 11(א)(1)(ב), בטענה כי היתנהלות הנתבעות מצדיקה פסיקת פיצויים מקסימאליים שאינם תלויים בנזק בסך 10,590 ₪ לכל תובע.

בגדר החוק קבועה בין היתר זכאות הנוסעים לפצוי בגין "טיסה שבוטלה", שהגדרתה כוללת גם "טיסה שהמריאה באיחור של שמונה שעות לפחות מהמועד הנקוב בכרטיס הטיסה". בעיניין שלפני אין חולק כי מדובר באיחור של 12 שעות, 2:30-14:30, והוא בא בגדר "טיסה שבוטלה". להלן אדון ואכריע בשאלות שבמחלוקת כדלקמן: מהו מעמדה בהליך של הנתבעת 1 אשר חדלה מייצוג ומהתייצבות בהליך לאחר שהגישה את כתב הגנתה, על רקע טענות לקריסת החברה ביוון האם הנתבעת 2 עונה להגדרת ''מארגן'' בחוק שירותי תעופה, ולפיכך חב כלפי התובעים בהתאם להוראותיו.

החוק קובע בפירוש כי ההגדרות חלות גם על גורם שאין הסכם ישיר בינו לבין הנוסעים אלא דרך שירשור נותני שירות, סוכנות וכדומה, כפי שמפורש לגבי תכלית החוק בדברי ההסבר להצעת החוק [ה"ח הכנסת – 413, ג' בחשוון, התשע"ב (31.10.2011), עמ' 8].

...

לא הוצגו לכך ראיות כלשהן ועל כן אני קובעת כי הנתבעת 2 לא הוכיחה כי חיפשו מלון לתובעים או הסעה, ואני קובעת כי הנתבעות הפרו את דרישת החוק בעניין זה. לגבי שירותי התקשורת, אין מקום לבטל את דרישת החוק בטענה כי לא היה לתובעים צורך בכך בהינתן שירותי אינטרנט חינם בשדה התעופה, ובהינתן שלתובעים או לכל הפחות לחלקם היו טלפונים ניידים.

התביעה לנזק ממוני בסך 1,000 ₪ בגין הוצאות נסיעה שהיו לתובעים לטענתם נדחית נוכח האמור בסעיף 45 לפסק הדין.

סיכומו של דבר: אני מקבלת את התביעה בחלקה בסך של 3,320 ₪ לכל אחד מ-22 התובעים, ובסך הכל 73,040 ₪.

התובעת טוענת, כי הכרזה זו באה רק לאחר שהיא הגישה עתירה מינהלית נגד הנתבעת (שאמנם נדחתה, אך כאמור הזוכה הראשונה לא עמדה בתנאים), ולפיכך, לטענתה, סומנה כבר מההתחלה כ"בעייתית", ובשל כך הנתבעת היתנכלה לה, ולא העבירה אליה מטופלים, כמתחייב מהדין ומההסכמים שבין הצדדים.

התובעת טוענת, כי על פי הוראות ההסכמים, הוראות החוק וההנחיות המינהליות של הנתבעת עצמה, הנתבעת בחרה שלא להפנות פעוטות עם מוגבלויות אליה, על אף שהיא היתה המעון הקרוב למקום מגוריהם, והעבירה למעונות רחוקים אחרים, ובכך גרמה לה נזקים בסכום של כ-2.2 מיליון ₪, אותם היא תובעת בהליך זה. התובעת מפנה להוראות סעיף 3(א) לחוק מעונות יום שקומיים ולהנחיה המינהלית של הנתבעת 1.38 מיום 28.8.2014, הקובעים, כי יש להפנות פעוטות מוגבלים למעון הקרוב ככל שניתן למקום מגוריו ומתאים לצרכיו.

התובעת טוענת, כי אמנם הנתבעת לא היתה חייבת למלא את מיכסת הפעוטות (40) בכל עת, אם לא היו מספיק פעוטות הדורשים השמה, ואולם ככל שהיו פעוטות הדורשים השמה, וככל שמקום מגוריהם היה הקרוב ביותר למעון של התובעת, היתה הנתבעת חייבת להשימם אצלה, ובפועל היא לא נהגה כך. התובעת טוענת, כי על אף שביקשה, לבקשת הנתבעת, רישיון להשמת 40 פעוטות, הנתבעת נתנה לה רישיונות זמניים, תחילה ל-3 חודשים מיום 1.1.17 עד 1.4.17, כאשר רישיון זה נימסר לה רק ביום 28.3.17, היינו 3 ימים לפני תום מועד הרישיון.

הנתבעת טוענת, כי גם לפי הוראות ההסכם, אין מקום לדרישת פיצוי בגין אי מילוי מיכסת הפעוטות, ובודאי שאין מקום לפצוי, כאשר מספר הפעוטות נקבע בהתאם לממצאים שנמצאו בביקורות ובהתאם לצרכי הפעוטות.

...

על כך יש להוסיף את שעלה מדוחות הפיקוח שהורים ביקשו במפורש להפנות את ילדיהם למעונות אחרים ולא למעון של התובעת, בשל רמת השירות הנמוכה בו. התוצאה היא, אפוא, שלא זו בלבד שלא הוכח שהנתבעת פעלה שלא כדין מול התובעת, או בהפליה, או בחוסר תום לב, אלא שהוכח שהיא אפשרה לתובעת פעם אחר פעם לתקן את הליקויים באופן שניתן יהיה להמשיך, ואולי אף להגדיל את הפעוטות, אך התובעת לא השכילה לנצל את ההזדמנויות.

לאור האמור, אין מקום לקבוע פיצוי כלשהו לתובעת, ויש לדחות את תביעתה וכך אני עושה.

התביעה נדחית והתובעת תשלם את הוצאות הנתבעת ושכ"ט בסך 40,000 ₪.

שהוי של כעשר שנים, ממועד חתימת האחים על תצהירי ההסתלקות בשנת 2010 ועד למועד הגשת התביעה שבפני, בשנת 2020, אינו ממלא אחר הוראת סעיף 41 לחוק החוזים ועומד בסתירה לו. משקלה הראייתי של עדות העדים הזרים כאמור, לתמיכה בגירסתו ביחס לזכותו לקבלת פיצוי בגין העברת חלקו במשק לידי הנתבע, הביא התובע לעדות את שלוש אחיותיו, אשר תמכו בגירסתו וגיבו אותה, אלא שגם בעדויות אלה אין כדי לסייע לתובע להרים את נטל ההוכחה הרובץ לפתחו.

...

נוכח קבלת הערעור, אשר הוגש על החלטתי בה הוריתי לסלק על הסף את עתירת התובע לקבלת פיצוי בגין הוויתור על חלקו היחסי במשק, מחמת התיישנות, הרי שבפסק דין זה תתבררנה טענות התובע כפי שהועלו בכתב התביעה הראשון ולא בזה המתוקן.

אשר על כן, גם דינה של עתירה זו להידחות וכך אני מורה.

לסיכום אשר על כן, התביעה נדחית ביחס לעתירת התובע לקבלת פיצוי בגין הויתור על חלקו במשק וביחס לעתירתו לקבלת פיצוי בגובה 60,000 ₪ בגין המיטלטלין שהיו לו בבית הסוכנות הישן הניצב במשק.

התביעה מתקבלת ביחס לעתירת התובע לקבלת רווחים, פירות והכנסות המתקבלות מהמשק, החל ממעד העברת הזכויות במשק ע"ש הנתבע ועד בכלל, כשסכום זה נושא הפרשי ריבית והצמדה ממועד קבלת כל תקבול ותקבול ועד למועד פרעונו המלא של התשלום.