מועד הגשת ערר על החלטת שמאי מכריע

דיון והכרעה בעיניין וכט נדונה בין היתר שאלת אמת המידה הראויה לצורך בחינת בקשה להארכת מועד להגשת ערר על החלטתו של שמאי מכריע (בר"מ 2340/02 הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה, רמת השרון נ' אגא וכט, פ"ד נז(3) 385 (2003)).

...

נוכח האמור לא מצאנו לנכון לקבל את הבקשה".

אשר לטענה בדבר העדר עילת תביעה קבע השמאי כי "היות ומדובר בטענות במישור המשפטי, אני סבור כי היה זה ראוי שטענות אלו יישמעו בפני ועדת הערר המוסמכת להכריע בטענות משפטיות, ולא בפני בהליך זה, ומכאן שלא מצאתי מקום לדון בהן", ואשר לטענה בדבר העדר ירידת ערך בשל פוטנציאל תכנוני במתחם הקרקע במצב קודם קבע השמאי כי "מדובר בשאלה משפטית שהמקום לברורה אינו בהליך בפני, ככל שיוחלט כי יש להביא השפעה זו בחשבון על שווי המקרקעין הנדונים, הרי שהשפעה זו, כאמור, מעקרת את ירידת הערך". נדמה, שגם אין מחלוקת על סוגיה זו ((ר' ס' 71-76 לעיקרי טיעון המשיבים 2-3, שמתייחסים רק לכך שללא ערר לא ניתן לדון לגופו של עניין, ולא מכחישים את עצם קיומן של טענות משפטיות; המשיבים 4 כלל לא התייחסו לטענה בדבר טענות משפטיות).

סוף דבר הערעור מתקבל.

המערערת 1 הגישה ערר על החלטת השמאי המכריע.

הפצוי שאינו שנוי במחלוקת מתי היה על המערערות לשלם את הפצוי שאינו שנוי במחלוקת? סעיף 9א(א) לחוק הרכישה משיב על כך: "תוך תשעים יום מיום שקבל רוכש הזכויות את ההחזקה במקרקעין או מיום איתור בעל הזכויות, לפי המאוחר ביניהם, רוכש הזכויות ישלם לבעל הזכויות שנרכשו, על חשבון פיצויים המגיעים בשל רכישת שווי הזכויות, את סכום הפיצויים שאינו שנוי במחלוקת". הסעיף מונה איפוא שתי חלופות למועד התשלום: 90 ימים מתפיסת החזקה בקרקע; 90 ימים מאיתור בעלי הזכויות, לפי המאוחרת בהן.

...

במצב זה אני סבור שהברירה בידם: להסתפק בתשלומים שקיבלו לפי חוק הרכישה; או להחזיר את תשלומי הריבית וההצמדה לפי חוק הרכישה ולקבל במקומם את אחד הסעדים האחרים שבית המשפט המחוזי פסק להם (השוו לדברי חברתי, השופטת (כתוארה אז) א' חיות, בע"א 7210/00 דנה נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(6) 469, 478 (2003): "משביקשו המערערים לבחור במסלול הראשון, דהיינו בקבלת פיצויי קרן נומינליים לפי סעיף 12 לפקודה בצירוף פיצויי פירות לפי סעיף 13 לפקודה, לא היה מקום לשלול מהם את זכותם זו ולפסוק להם פיצוי במסלול השלישי [פיצויי קרן בצירוף הצמדה וריבית על פי חוק הרכישה – ע' פ'], השונה מזה שבחרו")).

על כן לא מצאנו להביע עמדה לגביו.

סוף דבר אציע אפוא לחבריי לקבל את הערעור בעיקרו, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולקבוע כך: (א) פיצויי ההפקעה יעמדו על 10 דולר למ"ר לשצ"פ ועל 5 דולר למ"ר לדרך.

נקבע כי "הבקשה לסילוק על הסף אינה מצביעה על טעם משפטי מבורר לסילוק הערר על הסף. תשלום מאוחר של שכ"ט השמאי המכריע, בטרם המצאת שומה מכרעת, אינו מתחיל את מרוץ המועדים להגשת ערר. סוגיית נפקות מתן האישור ללישכת רישום המקרקעין תידון במסגרת הדיון בערר. אשר על כן על המשיב להגיש תשובה לערר בתוך 60 ימים. בשלב זה, אין צו להוצאות" (החלטת ועדת הערר).

...

אף שהעותר לא מצא מקום להגיב לטענה מקדמית זו, משקבעתי כי יש לסלק את הערעור על הסף מהטעמים לעיל, לא ראיתי מקום להוסיף ולהעמיק בעניין זה. לבסוף אציין, כי לא מצאתי ממש בטענות העותר והן נדחות.

הטענה כי עתירה מנהלית היא הדרך היחידה להבטחת ביקורת שיפוטית על התנהלות המשיבה טרם הגשת הערר, אינה ברורה בשים לב לקיומה של ביקורת שיפוטית במתווה שקבע המחוקק, ונדחית אף היא.

סוף דבר, אני מורה על מחיקת העתירה על הסף.

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת ועדת הערר לפיצויים והיטלי השבחה – מחוז תל אביב, שניתנה ביום 27.12.22 (להלן: "החלטת ועדת הערר").

וועדת הערר קבעה בין היתר לאור חזקת תקינות ההליך, כי משהוציאה המבקשת דרישת תשלום המבוססת על הכרעת שמאי מכריע, חזקה שדרישתה הייתה תקינה, ולכן הורתה על ביטולה של הדרישה החדשה, וקבעה כי דרישה זו בטלה, ויש להשיב את התשלומים שנעשו על פיה.

ביחס לטענה בדבר אי חוקיות הגבייה, טוענים המשיבים כי הכרעת וועדת הערר לא נסובה סביב קביעת אי חוקיות אלא נהפוך הוא, החלטת וועדת הערר קבעה כי לאור חזקת תקינות ההליך, החזקה שהחלטת המבקשת לגבות את היטל ההשבחה במסגרת השומה הראשונה הייתה דרישה חוקית ולגיטימית, ולכן בוטלה הדרישה השנייה.

...

בנסיבות כגון אלה, אני סבורה שהמשיבים לא הניחו שלא יוגש ערעור, במיוחד לאור סכומי העתק שבהם מדובר.

אם נבחן ממעוף הציפור את טיעוני הצדדים באשר למחלוקת ביניהם ולהכרעת וועדת הערר, נלמד כי תכנית בצלאל היא שבסופו של דבר העניקה למקרקעי המשיבים את הזכויות המשביחות.

בסופו של דבר, בנסיבות הקונקרטיות, לאור העובדה כי המדובר בהחלטת וועדת ערר שניתנה למעלה משש שנים לאחר שהתקיים הדיון בה, כשמדובר בסכומים בהיקפים שאין להניח שמי מהצדדים סבר כי לא יוגש ערעור, בנסיבות הקיימות כאשר בהחלטת וועדת הערר הוועדה מפנה לשתי אפשרויות שעומדות בפניה, והטעם לבחירת אפשרות אחת על פני השנייה, נבעה מחישוב לטובת המבקשת, מבלי שניתנה למי מהצדדים האפשרות להביא את החישוב לוועדה לבחינתה, כאשר אני לוקחת בחשבון את העובדה שמנהלת אגף הנכסים, ואני נותנת לעובדה זו משקל רב, שהתה בבית חולים בשל ניתוח מורכב שהיה עליה לעבור בדיוק בטווח המועדים שבהם הייתה אמורה להישקל הגשת הערעור, כאשר הפנייה לב"כ המשיבים נעשתה כבר ביום 14.3.23, אני סבורה כי האיזון במקרה הקונקרטי נוטה במקצת לטובת המבקשת, ולאור כך ניתנת ארכה להגשת הערעור עד ליום 9.5.23 בכפוף לתשלום הוצאות בסכום של 10,000 ש"ח. ניתנה היום, ו' אייר תשפ"ג, 27 אפריל 2023, בהעדר הצדדים.

המשיבה טענה בתגובתה כי: (1) הבקשה להארכת מועד הוגשה לאחר חלוף המועד שבדין להגשת הערר והיה על המערערת להגישה בתוך סד הזמנים הקבוע להגשת ערר; (2) עמידה על המועדים הכרחית לצורך ניהול תקין של הליכים, ליעילות, ודאיות ושיוויון על כלל הנישומים; (3) לא נמצא טעם סביר להגשת הבקשה לאחר חלוף המועד להגשת הערר גם אם המבקשת לא היתה בקיאה במועדים החלים על פי דין; (4) לא נימצאו טעמים מיוחדים למתן ארכה – חגי תשרי, לוח הזמנים, חוסר ידיעת המועדים החלים וקשיי המימון אינם עולים לכדי טעמים מיוחדים; (5) המערערת לא הצביעה על פגם או שגיאה בהחלטת ועדת הערר מאחר ומרחב הבקורת השיפוטית של ערכאת העירעור על החלטותיה הנו מצומצם ביותר ועל בית המשפט להמנע מלהתערב בהחלטות פרוצדורליות של הוועדה; (6) ועדת הערר עצמה נוטה לאמץ את שיקול דעתו המקצועי של השמאי המכריע ולהמנע מלהתערב בקביעות שבמומחיותו; (7) עצם העובדה שהשומה המכרעת נוטה באופן קצוני וחריג כלפי מעלה אינה מהוה טעם מיוחד; (8) טענותיה העובדתיות של המערערת, בנוגע לטעות בספירת הימים, קשיי המימון וקשיי הנגישות לייעוץ המקצועי, שאינם מהוים טעם מיוחד לכעצמם, לא מהוים טעם מיוחד גם במצטבר, ובעיקר משלא נתמכו בתצהיר; (9) לא נטען בבקשה להארכת מועד לגבי סכויי הערר לכאורה (למעט הנזק הכספי שאינו מהוה שיקול רלוואנטי) והעלאת טענות בעיניין זה במסגרת העירעור היא הרחבת חזית אסורה; (10) הקביעות בענין וכט אינן חלות במקרה דנא.

...

לסיכום, הקפדה נאותה על לוחות זמנים בהליכים שיפוטיים היא כורח המציאות שכן חריגות בלתי מוצדקות פוגעות בזכויות בעלי הדין והציבור הרחב.

הערעור נדחה.

המערערת תשלם למשיבה הוצאות, בנסיבות, על הצד הנמוך, בסך 10,000 ₪.