במסגרת התקנות החדשות בוטל באופן מפורש מוסד "העירעור שכנגד" וכונן מוסד חדש "ערעור משיב". כך, תקנה 137 לתקנות סדר הדין החדשות העניקה זכות למשיב בעירעור להגיש ערעור מטעמו, בכל נושא שהוא, לרבות על החלטות ביניים שניתנו במסגרת ההליך בבית המשפט קמא, וזאת בתוך 60 ימים מהיום בו הודע לו על הפקדת הערובה בעירעור הראשי.
ראשית, נקבע מועד שונה להגשת ערעור מהמועד שנקבע בתקנות סדר הדין האזרחי:
"45. (א) המועד להגשת ערעור על פסק דין שניתן בבית המשפט לעינייני מישפחה הוא ארבעים וחמישה ימים מיום שהומצא פסק הדין."
ושנית, נשללת באופן מפורש תחולת תקנה 137 לתקנות סדר הדין האזרחי, בתקנה העוסקת בהגשת ערעור אזרחי, על שני חלקיה:
"(ד) תקנה 137 לתקנות סדר הדין האזרחי לא תחול."
כלומר, אין בלשון תקנות סדרי הדין מישפחה עגון כלשהוא לאפשרות להגשת ערעור לאחר שחלפו 45 יום מיום שהומצא פסק הדין, וזאת גם במקרה בו הוגש ערעור על ידי אחד מהצדדים.
במצב זה שקדם לתיקון 2022 אכן היה עגון לשוני לאפשרות להגשת ערעור מטעם המשיב במועד שלאחר הגשת העירעור הראשון, והמחלוקת נסובה שם רק על הסוגיה, האם מדובר על תקופה של 60 יום או של 45 יום, כאשר בית המשפט שם קבע כי המועד להגשת ערעור משיב הנו 45 יום.
...
אבהיר, כי הטענה בדבר פרקטיקה רווחת, לא נסמכה על מסד נתונים והמשיבה אף לא הציגה החלטה שיפוטית המאשרת פרקטיקה זו.
"הפליה" של המתדיינים בענייני משפחה
המשיבה טוענת כי באימוץ פרשנות המערער יש משום הפליה של המתדיינים בענייני משפחה, כאשר עליהם נאסר להגיש ערעור משיב לעומת המתדיינים האזרחיים, להם מוקנית זכות זו.
איני מקבל טענה זו, ואנמק.
לא נעלם מעיני כי בקשה לארכת מועד מטעם המשיבה כבר נדחתה, אולם אני סבור, כי בנסיבות תיק זה, לאור מועד תחולתו החדשה יחסית של תיקון 2022, ולאור העובדה כי אין פסיקה קודמת בעניין פרשנות התיקון, המשיבה יכולה להגיש בקשה חדשה לארכת מועד, אשר תידון לפי הפרטים הקונקרטיים של מקרה זה, ואיני מחווה דעתי בעניינה של בקשה שכזו, ככל שתוגש.
סיכום
לאור האמור והמנומק לעיל, אני מקבל את הערעור וקובע כי לא ניתן להגיש ערעור משיב בענייני משפחה לאחר חלוף 45 יום ממועד המצאת פסק הדין.
