כמו כן ראה רע"א 2631/22 פלוני נ' המרכז הרפואי המשולב על שם שיבא תל השומר (24.4.22) סע' 7 שם:
"קביעת רף עליון למועד להגשת בקשת רשות ערעור אינה פוטרת את בעלי הדין מהחובה לפעול על פי עקרונות היסוד של תקנות סדר הדין האזרחי, ובכללם החובה לנהוג בהגינות דיונית ולסייע לבית המשפט לנהל את ההליך באופן יעיל. צורך זה מתחדד כאשר מדובר בהגשת בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים של הערכאה הדיונית, שלעתים ההמתנה לבירורה עשויה לגרום לעיכוב ההליך העקרי."
וכן ראה:
רע"א 6861/21 בית חולים זיו נ' פלונית (קטינה) (2.1.22) סע' 5-6 שם;
רע"א 3615/22 ניסן ואחרים נ' מנהלת תחבורה ציבורית בירושלים (13.6.22) סע' 7 שם;
עם זאת דין בקשת רשות העירעור להדחות גם לגופה:
תמצית ועיקר טענתו של המבקש בערעורו הנה, שהחלטת בימ"ש קמא הנה בנגוד לפסה"ד בביהמ"ש המחוזי שניתן ביום 14.9.22, שם ביהמ"ש קיבל את עירעורו של המבקש והורה על ביטול החלטת בימ"ש קמא בדבר ביצוע האיבחון (להלן: "פסה"ד הערעורי"); אך כפי שנראה להלן המערער טועה לחלוטין בהבנת תוצאת פסה"ד הערעורי, כפי שאף בימ"ש קמא בהחלטתו הארוכה והמנומקת, העמיד את המבקש על טעותו זו:
בחודשים 2-3/22 ניתנו ע"י בימ"ש קמא החלטות המורות על עריכת האיבחון לקטינים, וזאת מבלי שבימ"ש קמא נימק את החלטתו ומבלי שקיים דיון ואך ורק בהסתמך על המלצות עו"ס וסדרי דין ואפוטרופוס לדין, למרות שהמבקש היתנגד ואף טען כי גם שתי הקטינות היותר גדולות אינן מעוניינות באיבחון זה.
המבקש ערער על החלטות אלו וערכאת העירעור (כב' השופטת אספרנצה אלון) קיבלה בפסה"ד הערעורי את העירעור וביטלה את החלטתו של בימ"ש קמא בדבר עריכת האבחונים, תוך שנקבע כי כפיית אבחונים על הקטינות בנגוד לרצונן עלולה להחריף את הקרעים בקשר המשפחתי.
משלא נדרשה תשובה, אין צו להוצאות לטובת המשיבה והערבון ככל שהופקד יוחזר למפקיד באמצעות ב"כ.
חיוב המבקש בהוצאות לטובת המדינה: בשל השתהותו של המבקש בהגשת בקשת רשות ערעור זו עד לערב המועד שנועד לבצוע ההחלטה ובזיקה לסעיף 17 לעיל, רואה אני לנכון לחייב את המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 1,000 ₪; ברם: על מנת לתמרץ את המבקש לשתף פעולה בכל הקשור לקטינים, אני מורה כי חיוב זה ייכנס לתוקפו רק ביום 1.1.24, כאשר בד בבד אני מסמיך את בימ"ש קמא להורות על ביטול חיוב זה ככל שהמבקש ישתף פעולה בכל הקשור לקטינים, עריכת האבחון, לרבות התייצבותו לכל מה שיידרש בעיניין הקטינים.
...
[הערה: ההדגשות בציטוטים שיובאו בפסה"ד להלן, אינן במקור ונועדו לשם ההדגשה בלבד]
לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובתיק קמא, ומכח סמכותי על פי תקנות 138(א)(1)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, אשר הוחלו גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020, שוכנעתי לדחות את הבקשה אף ללא צורך בתשובה, מהטעמים שיפורטו.
ראשית יצוין כי דין בקשת רשות הערעור להידחות על הסף מבלי לדון לגופה, וזאת בשל השיהוי המשמעותי הניכר בהגשתה – מעל חודש וחצי מאז ניתנה ההחלטה מושא הערעור וערב היום שנועד לביצוע ההחלטה תוך שבמקביל הגיש בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בימ"ש קמא, הכל ערב המועד שנועד לביצוע ההחלטה, הכל כמפורט להלן:
ההחלטה מושא הערעור על עריכת האבחון ניתנה ביום 2.8.23, תוך שביהמ"ש קבע בהחלטתו כי בתוך 10 ימים יפעלו הצדדים לתאום האבחון, המלצות המכון יוגשו לתיק ביהמ"ש תוך 45 ימים, לאחר מכן תתכנס ועדת התסקירים והמלצותיה יוגשו לתיק תוך 15 ימים מיום קבלת המלצות המכון.
התנהלות זו של המבקש מעידה לטעמי על זלזול וחוסר רגישות כלפי הצד שכנגד, כלפי המכון שהיה אמור לערוך את האבחון, וכלפי בימ"ש קמא שבינתיים נאלץ לעסוק בבקשות ובתגובות בגין אי-התייצבות המבקש למועד האיבחון; לו המבקש היה מגיש את בקשת רשות הערעור בסמוך למועד מתן ההחלטה, עוד בתקופת פגרת הקיץ ולכל היותר בתחילת שנת המשפט (ולא ביום 18/9), בקשתו לעיכוב ביצוע לא הייתה נדחית מטעמי שיהוי ולו בקשת רשות הערעור הייתה מתקבלת וההחלטה על עריכת האבחון הייתה מתבטלת כפי שהינו מעוניין, לא היה צריך המכון לבזבז את זמנו ולהקצות את היום לעריכת האבחון, וגם בימ"ש קמא לא היה צריך לעסוק בבקשות בשל אי-התייצבות המבקש לאבחון.
מנגד ולו בקשת רשות הערעור הייתה נדחית, יתכן והחלטת הדחייה הייתה ניתנת טרם מועד ביצוע האבחון 19/9 כך שניתן היה לקיימו במועד (הלא המבקש לא ידע מראש כי יחלה ביום 19/9 כפי שנימק לבימ"ש קמא את אי-התייצבותו לאבחון.
כמו כן ראה רע"א 2631/22 פלוני נ' המרכז הרפואי המשולב על שם שיבא תל השומר (24.4.22) סע' 7 שם:
"קביעת רף עליון למועד להגשת בקשת רשות ערעור אינה פוטרת את בעלי הדין מהחובה לפעול על פי עקרונות היסוד של תקנות סדר הדין האזרחי, ובכללם החובה לנהוג בהגינות דיונית ולסייע לבית המשפט לנהל את ההליך באופן יעיל. צורך זה מתחדד כאשר מדובר בהגשת בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים של הערכאה הדיונית, שלעתים ההמתנה לבירורה עשויה לגרום לעיכוב ההליך העיקרי."
וכן ראה:
רע"א 6861/21 בית חולים זיו נ' פלונית (קטינה) (2.1.22) סע' 5-6 שם;
רע"א 3615/22 ניסן ואחרים נ' מנהלת תחבורה ציבורית בירושלים (13.6.22) סע' 7 שם;
עם זאת דין בקשת רשות הערעור להידחות גם לגופה:
תמצית ועיקר טענתו של המבקש בערעורו הינה, שהחלטת בימ"ש קמא הינה בניגוד לפסה"ד בביהמ"ש המחוזי שניתן ביום 14.9.22, שם ביהמ"ש קיבל את ערעורו של המבקש והורה על ביטול החלטת בימ"ש קמא בדבר ביצוע האבחון (להלן: "פסה"ד הערעורי"); אך כפי שנראה להלן המערער טועה לחלוטין בהבנת תוצאת פסה"ד הערעורי, כפי שאף בימ"ש קמא בהחלטתו הארוכה והמנומקת, העמיד את המבקש על טעותו זו:
בחודשים 2-3/22 ניתנו ע"י בימ"ש קמא החלטות המורות על עריכת האבחון לקטינים, וזאת מבלי שבימ"ש קמא נימק את החלטתו ומבלי שקיים דיון ואך ורק בהסתמך על המלצות עו"ס וסדרי דין ואפוטרופוס לדין, למרות שהמבקש התנגד ואף טען כי גם שתי הקטינות היותר גדולות אינן מעוניינות באבחון זה.
המבקש ערער על החלטות אלו וערכאת הערעור (כב' השופטת אספרנצה אלון) קיבלה בפסה"ד הערעורי את הערעור וביטלה את החלטתו של בימ"ש קמא בדבר עריכת האבחונים, תוך שנקבע כי כפיית אבחונים על הקטינות בניגוד לרצונן עלולה להחריף את הקרעים בקשר המשפחתי.
ואכן בימ"ש קמא פעל בדיוק בהתאם להנחיית ערכאת הערעור: ביום 25.12.22 התקיימה ועדת תסקירים בנוכחות ההורים, פסיכולוגית קלינית, מפקחת מחוזית לסדרי דין, אפוטרופוס לדין וצוות מחלקת הרווחה [="העמדה המתכללת"], ועדת התסקירים, בשיתוף כלל הגורמים המקצועיים, ישבה על המדוכה, ובסופו של יום, לאחר תיכלול, הגיעה למסקנה כי קיים ניכור הורי כזה או אחר בין הקטינים לאם, הקטינים ו/או חלקם נמצאים במצוקה רגשית, בלט מאוד הניתוק הרגשי של הקטינים, מנגד המבקש לא גילה נכונות לשיתוף פעולה והתכחש למצב הקטינים, ועל כן לאחר תיכלול גיבשה ועדת התסקירים המלצות כוללות, שכללו בין היתר המלצה לעריכת האבחון לקטינים.
במסגרת הדיון חזרו הצדדים על כל טענותיהם בהרחבה רבה, (פרו' הדיון מונה 9 עמודים!), לכל אחד מהמשתתפים בדיון ניתן יומו בהרחבה רבה, ובסופו של דבר לאחר עיון בכלל החומר שהונח לפניו, לרבות דיווחי העו"ס והאפוטרופוס לדין, המלצות וועדת התסקירים בדבר הצורך באבחון, הדיווחים שהגיעו מצוות מרכז הקשר והבהרת העו"ס לסדרי דין אודות מטרת האבחון, ולאחר שבימ"ש קמא נתן את דעתו לטענות הצדדים לרבות לטענות המבקש, מצא בימ"ש קמא לאמץ את המלצת וועדת התסקירים ולהורות על עריכת אבחון פסיכו-דיאגנוסטי ל-3 הקטינים, תוך שפירט את נימוקיו באריכות רבה: בתחילה דחה בימ"ש קמא מכל וכל את טענות המבקש שכביכול פסה"ד הערעורי קבע שאין לערוך כלל אבחון לקטינים, בימ"ש קמא הבהיר בהחלטתו כי פסה"ד הערעורי כלל לא קבע כך אלא כל אשר קבע הינו, שלנוכח התנגדות המבקש והקטינים, יש להמתין לקבלת עמדה מתכללת של וועדת התסקירים > וזו אכן נעשתה.
החלטתו של בימ"ש קמא נושאת 12 עמודים, 33 סעיפים, כשפרק ה"דיון וההכרעה" לבדו נושא 7 עמודים; נימוקי בימ"ש קמא מפורטים באופן מפורט ביותר, מנומק כדבעי, תוך התייחסות מפורטת למכלול הנתונים, כאשר בסופו של דבר מדובר באימוץ החלטת וועדת התסקירים, הכל מתוך ראיית טובת הקטינים שעמדה לנגד כולם – לעיני וועדת התסקירים, לעיני האפוטרופוס לדין, לעיני העו"ס לסדרי דין, ובסופו של דבר גם לנגד עיני ביהמ"ש.
המבקש בערעורו חוזר למעשה על כל טענותיו כפי שטען בבימ"ש קמא, טענות בהם דן בימ"ש קמא והכריע בעניינם, כשהמבקש איננו מצביע על כל טעות בהחלטה, איננו מסביר במה שגה בימ"ש קמא במסקנותיו, למעט טענה אחת והיא- שההחלטה מושא הערעור מנוגדת לפסה"ד הערעורי; ולא היא כפי שהראנו לעיל, פסה"ד הערעורי לא קבע כלל כי אין לערוך אבחון לקטינים, אלא שהחלטה מעין זו צריכה להינתן לאחר תכלול של כל הגורמים המקצועיים – וכך נעשה.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל אני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור.
משלא נדרשה תשובה, אין צו להוצאות לטובת המשיבה והעירבון ככל שהופקד יוחזר למפקיד באמצעות ב"כ.
חיוב המבקש בהוצאות לטובת המדינה: בשל השתהותו של המבקש בהגשת בקשת רשות ערעור זו עד לערב המועד שנועד לביצוע ההחלטה ובזיקה לסעיף 17 לעיל, רואה אני לנכון לחייב את המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 1,000 ₪; ברם: על מנת לתמרץ את המבקש לשתף פעולה בכל הקשור לקטינים, אני מורה כי חיוב זה ייכנס לתוקפו רק ביום 1.1.24, כאשר בד בבד אני מסמיך את בימ"ש קמא להורות על ביטול חיוב זה ככל שהמבקש ישתף פעולה בכל הקשור לקטינים, עריכת האיבחון, לרבות התייצבותו לכל מה שיידרש בעניין הקטינים.
