מועד אחרון להגשת תשובת המשיבות לבקשת עיכוב ביצוע

בבית המשפט העליון בש"א 7326/22 - א' לפני: כבוד הרשמת ליאור משאלי שלומאי המבקשים: 1. טארק עבד אלחי 2. מהא עבד אלחי נ ג ד המשיבים: 1. צאלח מנסור 2. טארק עבד אלחי סטונאות בע"מ בקשה להארכת מועד לנקיטת הליך מיום 3.11.2022; תשובת המשיב מיום 8.11.2022 ][]החלטה

בהמשך לכך, ולאחר החלפת ייצוג, הגישו המבקשים באמצעות בא-כוחם הנוכחי בקשה לעיון מחדש בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא לבטל את פסק הדין, וכן בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בבקשה לעיון מחדש או עד להכרעה בעירעור שיוגש על פסק הדין.

בשים לב למועד האחרון להגשת העירעור ולמועד מתן החלטה זו, וכן לאור העובדה שבקשת המבקשים הוגשה כעשרה ימים טרם חלוף המועד להגשת העירעור כך שלא נוצרה הסתמכות אצל המשיב, ניתנת ארכה קצרה ביותר להגשת העירעור על פסק הדין עד ליום 17.11.2022.

...

לאחר העיון בבקשה ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

כפי שיפורט להלן, אני סבורה כי בנסיבות המקרה הנדון, התשובה לכך היא שלילית.

לנוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

ביום 6.7.2022 הגישה המשיבה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, ולבקשה זו השיב המערער ביום 17.7.2022.

בתשובתו טען המערער שערעור המשיבה הוגש באיחור משום שיש למנות את מניין הימים להגשת ערעור החל מיום 25.5.2022.

מנגד, אם בעניינינו חל 'כלל הידיעה', הרי שהמשיבה אחרה את המועד האחרון להגשת העירעור שחל ביום 29.6.2022 ואז אכן היה עליה להגיש בקשה להארכת מועד.

...

הרשמת עמדה על כך שהמערער ביקש למחוק את הערעור לאור העדפת 'כלל הידיעה' על פני 'כלל ההמצאה', אולם, הבהירה כי אין להעדיף את 'כלל הידיעה' אלא אם 'כלל ההמצאה' משמש "מנוף להתנהגות חסרת תום לב, בלתי מוצדקת או בלתי מידתית של הצד שכנגד, או לשימוש בלתי סביר בהליכי משפט [ע"ר (ארצי) 38199-05-11 נתן קרמר – שרה אורן (29.8.2011); ע"ר 54130-06-16 (ארצי) מחמד אדם מהדי מוחמד – שמש חי אחזקות בע"מ (20.2.2017)]". הרשמת שוכנעה כי המשיבה "הוכיחה, שלא מתקיימות במקרה שלפני נסיבות ממין אלה (...) הטעם המרכזי למסקנה זו, נעוץ בפרק הזמן הקצר, בן יום אחד, שחלף בין המועד האחרון להגשת הערעור בהתייחס למועד הצפייה בפסק הדין (29.6.2022) לבין המועד בו הוגש הערעור בפועל (30.6.2022). בנסיבות אלה יש לקבל את טענתה של המערערת, כי הייתה רשאית להסתמך על מועד המצאת פסק הדין לידיה". באשר לפניית בא כוח המשיבה לבא כוח המערער ביום 25.5.2022 במכתב שבו התבקש להמציא אישור על שיעור ניכוי המס, פסקה כי "בהתחשב ביתר נסיבות העניין, אין בפנייה זו כשלעצמה כדי להצדיק את החלת 'כלל הידיעה' על המערערת. זאת כאמור, נוכח פרק הזמן הקצר ביותר, בן יום אחד, שחלף מהמועד האחרון להגשת הערעור בהתייחס למועד הידיעה ועד מועד הגשת הערעור בפועל". לנוכח האמור נדחתה הבקשה למחיקת הערעור.

בהתייחס לטענה כי יש פסול בכך שהרשמת העלתה ביוזמתה את הטענות בדבר איחור בן יום אחד והשביתה במערכת בתי המשפט: דין הטענה להידחות, שכן מדובר בחלק אינהרנטי של הבדיקה האם יש להחיל במקרה הנדון את 'כלל המצאה' או את 'כלל הידיעה'.

לאור דברים אלה, ובהיעדר אינדיקציות נוגדות, לא מצאנו מקום להתערב בקביעת הרשמת כי המשיבה עמדה בנטל ההוכחה שאין להחיל עליה את 'כלל הידיעה'.

סוף דבר: דין הערעור להידחות.

בבית המשפט העליון רע"א 6831/23 לפני: כבוד השופט נ' סולברג המבקש: פלוני נ ג ד המשיב: האפוטרופוס הכללי כמנהל נכסים עזובים בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 1.8.2023, בע"א 10773-11-21, שניתן על-ידי כבוד השופטים: ר' שפירא – נשיא, ב' טאובר – סג"נ ו-ל' שלאעטה חלאילה; ובקשה לעיכוב ביצוע

עירעורו של פלוני הוגש לאחר חלוף זמן רב מהמועד האחרון להגשת ערעור על פסק הדין המוסכם, אך לפני שהגיע מועד הפינוי.

מכאן בקשת רשות העירעור שלפנַי, לצדה הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, עד למתן החלטה בבקשה.

דיון והכרעה עיינתי בבקשה, כמו גם בפסקי הדין של בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, ולאחר שנתתי דעתי על נימוקי הבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להדחות, וזאת אף מבלי להזקק לתשובה מאת המשיב.

...

עוד סבורני, כי בנסיבות העניין שלפנינו לא מתעוררת שאלה כללית, כטענתו של פלוני.

הנה כי כן, לא שאלה עקרונית עומדת על הפרק, אלא שאלה קונקרטית ביותר, הגדורה לנסיבותיו הפרטניות של פלוני: האם המסמכים הספציפיים שהונחו לפני בית משפט השלום – ביססו את המסקנה שלפיה יש למנות לו אפוטרופוס לדין.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי.

בתוך כך, נטען כי במערכת "נט המשפט" מתועדת צפייה של בא-כוח המערער בפסק הדין ביום שבו ניתן, היינו ביום 30.4.2023, ומשכך המועד האחרון להגשת העירעור חלף ביום 29.6.2023.

עוד נטען כי ביום 3.7.2023 הגיש המערער בקשה לבית המשפט המחוזי לעיכוב ביצוע פסק הדין, וכי בהחלטה מאותו יום ציין בית המשפט המחוזי כי "מועד הגשת העירעור לכאורה חלף" וכי "המבקש [המערער] רשאי לפנות עם בקשתו לערכאת העירעור, במסגרת ערעור, או בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, ככל שיוגשו, והכל בהתאם להוראות תקנות סדר הדין האזרחי". בהחלטה מיום 30.8.2023 קבעתי כי המערער רשאי להשיב לבקשת המשיב לסילוק העירעור על הסף בשל איחור בהגשתו עד ליום 26.9.2023.

ואולם, תשובתו, המחזיקה 7 עמודים, מתייחסת ברובה המכריע לטענות המערער כלפי פסק הדין גופו, וטענתו היחידה בעיניין הגשת העירעור באיחור היא כי "למערער נודע באיחור ניכר שפסק הדין פורסם במערכת נט-המשפט ועותק קשיח של פסק הדין (בנייר) הגיע אליו יותר מחודש לאחר התבשלותו הסופית ופירסומו". דיון והכרעה לאחר העיון בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את בקשת המשיב לסילוק העירעור על הסף בשל איחור בהגשתו, כמפורט להלן.

...

ואולם, תשובתו, המחזיקה 7 עמודים, מתייחסת ברובה המכריע לטענות המערער כלפי פסק הדין גופו, וטענתו היחידה בעניין הגשת הערעור באיחור היא כי "למערער נודע באיחור ניכר שפסק הדין פורסם במערכת נט-המשפט ועותק קשיח של פסק הדין (בנייר) הגיע אליו יותר מחודש לאחר התבשלותו הסופית ופרסומו". דיון והכרעה לאחר העיון בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את בקשת המשיב לסילוק הערעור על הסף בשל איחור בהגשתו, כמפורט להלן.

על רקע האמור, המועד האחרון להגשת הערעור חלף ביום 29.6.2023, והגשתו ביום 13.7.2023 נעשתה באיחור משמעותי.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופטת ה' עובדיה) אשר ניתן ביום 12.7.2023 בת"א 49303-10-20 (להלן: בית המשפט המחוזי ופסק הדין, בהתאמה) – זאת, עד להכרעה בעירעור אשר הוגש בד-בבד עם בקשה זו. בתמצית יוסבר כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי קבע כי סירובם של המערערים לחתום על הסכם פינוי-בינוי ביחס לנכס מקרקעין המורכב מבניינים (לצד סירובם של בעלי דירות נוספים באותו הנכס) מהוה סרוב בלתי סביר אשר מסב למשיבים – יתר הדיירים בבניינים – נזק רב. לאור האמור, חייב בית המשפט המחוזי את המערערים בתשלום פיצויים למשיבים בסך 2,600,000 ש"ח וכן בתשלום שכר טירחת עו"ד בסך 20,000 ש"ח – חיובים שיבוטלו אם המערערים יחזרו בהם מסירובם ויחתמו על ההסכם בדבר פינוי-בינוי תוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין.

בהמשך לפסק דין זה, ביום 11.9.2023, עיכב בית המשפט המחוזי את ביצועו של פסק הדין עד ליום 5.11.2023 – הוא המועד האחרון להגשת ערעור על פסק הדין.

אם יחפצו בכך, יוכלו המערערים להגיש תגובה לתשובת המשיבים, שאורכה לא יעלה על 3 עמודים, וזאת עד ליום 1.1.2024.

...

אשר על כן, בקשת המערערים נדחית בזאת, ללא צורך בתשובה, בכל הקשור לבקשתם שלא לשלם את חובם הפסוק עד להכרעה בערעור.

יחד עם כך, לאור הקושי שעלול להתעורר עם השבת כספיהם של המערערים, במקרה שערעורם יתקבל – ומבלי להתייחס כלל לסיכויי הערעור – סבורני כי מן הדין ליתן, בשלב זה, סעד ארעי אשר יבטיח את ההשבה.

אשר על כן, אני מורה כי החוב הפסוק יוחזק בחשבון הנאמנות של באי-כוח הצדדים – זאת עד למתן החלטה אחרת.