מוסד שיקום חלף מעצר

אילמלא הליך השקום, צריך היה למקם את עונשו של הנאשם בשליש התחתון של המיתחם, לנכות את תקופת המעצר שבה שהה מאחורי סורג ובריח ולהתחשב בתקופת המעצר שבה שהה באיזוק אלקטרוני.

בין יתר השיקולים, התחשבתי בגילו הצעיר של הנאשם, אינטרס השקום חלף מאסר ממושך בפועל, והמתווה שהציע מר וולף, שיש בו כדי לאפשר מעקב צמוד אחר התקדמותו של הנאשם, כך שיתאפשר שקום ממשי ומשמעותי מחד גיסא, ואם יהיה צורך בכך, חזרה מיידית לנתיב הענישה הראויה בגין המעבירות שבהן הורשע הנאשם, מאידך גיסא.

חרף הקשיים, מר וולף הציג את היתרשמותו לעניין השפעתן הפוטנציאלית של דרכי ענישה שונות על הנאשם: "אם דעתי נחשבת בהקשר לזה אזי לדעתי נכון יהיה להוריד מעליו את המאסר בפועל שיבטיח בודאות רבה שמי שיצא מהכלא בעוד 5.5 שנים יהיה עבריין כבד שהצבא לא יהיה אופציה עבורו והחברה תהיה ברובה נעולה בפניו כ'אסיר משוחרר'... ולהניח על השולחן עונש מאסר בצורה של עבודות שירות (המאקסימום של 9 חודשים) ולהוסיף לכך גם קנס כספי משמעותי שיצריך ממנו הן לעבוד (ע.ש) ולשרת את הציבור והן לעבוד ולתרום את הכסף למוסד או עמותה כלשהם... כך המדינה תשיג כמה דברים : א. השקום עדיין יהיה ריאלי. ב. הצבא עדיין יהיה רלוואנטי. ג. עבודות השרות יביאו לידי ביטוי את החמלה וההזדמנות שניתנת לו על ידי בית המשפט מחד ואת הענישה מאידך שמבטאת את זעם החברה בה ניסה לפגוע ואת כעסם של החניכים בהם פגע בהיותו במכינה. ד. הדבר יהווה מבחן לאמתות דבריו :"אני כבר במקום אחר, בחרתי בלהיות בן אדם ושום עונש לא יזיז אותי מהדרך הנכונה לעבר המטרה שלי - גיוס לצה"ל"."

...

לנוכח כל המפורט לעיל, ובהתחשב בסוג הסם וכמותו, אני קובעת שמתחם העונש הראוי נע בין 54 - 78 חודשי מאסר בפועל (בין 4.5 שנים ל-6.5 שנים), לצד עונשים נלווים.

מר וולף פתח בעמדתו העקרונית, שלפיה "בלדר סמים צריך לחטוף באבי אביו" וציין שהוא "לא מתואם עם עורך דין חצרוני (בא כוחו של הנאשם - מ.ב.נ). קודם כל הוא (הנאשם - מ.ב.נ) צריך להיענש, העבירה שעשה היא עבירה חמורה ביותר שפוגעת בחברה ובאנשים. הדבר השני, אני חושב שיש לו יכולות ופוטנציאל ולהשתלב במכינה במידה ויעבור את המיונים ואת הסינונים במהלך 4 החודשים הקרובים... כשאנו ממליצים - צה"ל מקבל את המלצתנו, וכשאנו לא ממליצים - צהל דוחה את הבקשה להתגייס... אני חושב שבגלל שהמכינה היא אינטנסיבית וכמות השיחות האישיות היא גבוהה והטיפול הכולל הוא מאוד דומיננטי אי אפשר לעבוד עליי. אני גם אציין שאני לא פה כדי לסמן וי על הגיוס, אין לי שום בעיה, לא מוסרית, לא ערכית ולא ארגונית שחניך לא התגייס לצה"ל כי הוא לא מתאים... אנו חיים מתרומות ואני מוציא כסף על כל חניך לכן הראיה שלי היא לחלוטין מערכתית...". במהלך הדיון, מסר הנאשם שהוא פנה למר וולף כי הוא "באמת רוצה להשתנות ואני יודע שזה המקום שישנה אותי... אני חושב שאני מסוגל. הספקתי לטעום פירור ממה שהיה שם וזה באמת היה לי קשה ואני מודע לדרך שאני אמור לעבור... אני מבטיח שאעשה הכל". חרף תסקירים לא חיוביים שהתקבלו לפני אותו דיון, כמפורט לעיל, ועל אף שלא מדובר בקטין, החלטתי לאפשר דחייה לצורך בחינת אפשרות קבלתו למכינה.

סיכום על יסוד כלל השיקולים שמניתי לעיל, החלטתי לקבל את ההסדר העונשי שעליו הסכימו הצדדים, ולהטיל על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בן 9 חודשים (ללא ניכוי תקופת מעצרו), שאותו יישא הנאשם בדרך של עבודות שירות, במרכז רב תחומי לאזרחים ותיקים מצפה רמון, בהתאם לחוות דעת הממונה על עבודת השירות מיום 18.3.20 ובתנאים האמורים בה. על הנאשם להתייצב ביום 3.6.20 (לאור מצב החירום במדינה בשל נגיף קורונה), ביחידת עבודות שירות, באר שבע (ר' סעיף 5 לחוות דעת הממונה).

לאחר הדברים האלה, חזר המבקש ועתר לבית המשפט המחוזי בבקשה להתיר את יציאתו לניתוח ולהורות על שיחרורו לאחר הניתוח לצורך הליך שקומי בביתו או במוסד רפואי אחר, בפקוח של מפקחים וחברת שמירה.

כך עולה גם ממכתבו מיום 30.11.2022 של יועמ"ש מחוז דרום של שב"ס שבו נכתב כי "לאחר ביצוע הניתוח המיועד, המלצות גורמי הרפואה המנתחים יועברו לגורמי הרפואה אצל שירות בתי הסוהר [....] חזקה כי גורמי הרפואה בשירות בתי הסוהר יעניקו לעצור מוטי חסין את הטיפול הטוב ביותר המתאפשר בין כותלי הכלא [...] מקום בו יהא בכך צורך רפואי, הרי כי ייבחן גם הצורך בהעברתו של העצור למסגרת הרפואית במרכז הרפואי של שירות בתי הסוהר (המר"ש)". לא נעלם מעיני כי לאחר הניתוח ועד למתן החלטה בעתירה כאמור, לכשתוגש, עלול לחלוף פרק זמן שבמהלכו עשוי העורר לשהות במסגרת שב"ס, כאשר בשלב זה, לא ברור אם יש באפשרות שב"ס להעניק את הטיפול הנידרש לעורר.

...

דין הטענה להידחות.

מכל מקום, יפים לענייננו הדברים שנאמרו שם (פסקה 36): "[...] שילובו של שב"ס בהליך ההחלטה יתרום לאחידות ולשוויון בין עצורים. יתרה מכך, בידי שב"ס נצבר מידע על אודות העצור לאורך תקופת מעצרו, כגון התנהגותו של העצור במעצר, חומר מודיעיני וסכסוכים עם גורמים שונים. מידע זה עשוי להיות בעל משמעות לא רק להחלטה האם להיעתר לבקשת העצור, אלא גם למניעת סיכונים אפשריים שיציאתו ממתקן הכליאה עלולה לגרום". לכך יש להוסיף, כי המסלול המינהלי של עתירת אסיר הוא המסלול הראוי והמקובל להצגת חומר חסוי לפני בית המשפט.

סוף דבר, שהערר נדחה.

לכן פנה העותר במסלול הפלילי בבקשה להורות על המשך מעצרו בפקוח אלקטרוני חלף מעצרו מאחורי סורג ובריח.

בש"פ 8037/22 לאחר המתואר לעיל, חזר ופנה העותר בהליך הפלילי בבקשה להורות על שיחרורו לאחר הניתוח לצורך הליך שקומי בביתו או במוסד רפואי אחר, בפקוח מפקחים וחברת שמירה.

...

לעניין מועד הגשת העתירה אני סבור שבשלב זה העתירה תיאורטית ולכן דינה להימחק על הסף.

אני סבור שב"כ העותר לא הבין נכונה את החלטת בית המשפט העליון – בית המשפט העליון לא קבע שהעותר יכול להגיש עתירה בטרם התקבלה החלטה מינהלית ובטרם מוצה ההליך המינהלי, אלא כי עליו להיערך מראש להגשת העתירה ושב"ס צריך להיערך מראש למתן תשובה לעתירה, כך שההליך המינהלי והכרעת בית המשפט יינתנו באופן מהיר לאחר הניתוח.

למרות האמור, אני סבור שראוי שבנוסף לאמור בהחלטת בית המשפט העליון בבש"פ 8037/22 הנ"ל, רצוי ששב"ס יערך למתן טיפול רפואי מתאים לעותר כבר בשלב זה, ככל האפשר.

העורר טען כי במשך שנתיים, בעודו נתון במעצר ובאחריות המדינה, הוא הפך לנכה, כי מצבו הרפואי הולך ומידרדר וכי "מדובר בהצלת חיים". ביום 24.11.2022 דחה בית המשפט המחוזי בקשה זו. בית המשפט המחוזי הבהיר כי בפניו שלוש מחלוקות: האחת באשר לזהות הרופא המנתח; השנייה באשר לעיתוי ולמוסד שבו יבוצע הניתוח; והשלישית באשר לאפשרות שיחרורו של העורר לאחר הניתוח להליך שקום.

על כן, ובהיתחשב בפסק הדין שניתן בנתיים בעתירה המינהלית שהוגשה, קבע בית המשפט המחוזי כי "נקודת המוצא לדיון בבקשה לעיון חוזר היא כי חזקה על שב"ס שהוא מספק [לעורר] את האמצעים והטיפולים הנדרשים בהתאם להוראות הרופא המנתח". בהמשך לכך הובהר כי השאלה הנדרשת להכרעה בשלב זה היא האם שינוי הנסיבות הקשור במצבו הרפואי של העורר, כמו גם חלוף הזמן שבו הוא שוהה במעצר, מפחיתים ממסוכנותו במידה המאפשרת את העברתו למעצר בפקוח אלקטרוני.

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ועיינתי בחומר החסוי שהוגש לעיוני, באתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הערר ולהורות כי המשך מעצרו של העורר יהיה במתכונת של פיקוח אלקטרוני, בכפוף לתנאים שייקבעו לעניין זה בבית המשפט המחוזי.

עם זאת, אני סבורה שבשלב הנוכחי יש מקום ליתן משקל לעוד מספר שיקולים.

הערר מתקבל אפוא במובן זה שהתיק יושב לבית המשפט המחוזי, אשר יבחן את ההיתכנות למעצר בפיקוח אלקטרוני וידון בתנאי המעצר, כאמור בפסקה 28 לעיל.

החריג השני, אשר בהתקיימו בית המשפט נכון יהיה לשקול את שיחרורו של הנאשם למוסד שיקומי אף אם טרם החל בהליך גמילה, הינו מקום בו בית המשפט השתכנע כי רצונו של הנאשם להתחיל בטיפול הנו כן ואמיתי ואינו נובע מחרב המעצר המרחפת מעל ראשו, וכי סיכויי הנאשם להצליח בטיפול הם גבוהים (עניין גרנובסקי, לעיל).

לא חלפו אלא ימים ספורים והוא, לא רק שהפר את האמון שנתן בו בית המשפט, אלא הפרת האמון היתה כרוכה בביצועה של עבירה חמורה ביותר שהפכה לתופעה נפוצה בכבישי הדרום, עבירה אשר אך בנס לא קיפחה חיי אדם.

...

נוכח האמור לעיל, הנני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים כגנדו.