עוד נקבע, כי נסיבות בהן אש אוחזת במיכל הדלק, וכתוצאה מכך מתלקחת המכונית או מתפוצצות, מהוות נסיבות טיפוסיות להחלת החזקה המרבה (שם, עמ' 445).
קביעתו של בית המשפט לפיה השריפה נגרמה מהתלקחות אדי הדלק שנפלטו ממיכל הדלק של הרכב, התבססה על שורה של ממצאים, ובהם הממצא לפיו השריפה פרצה בחלק הקידמי של האוטובוס, "שרכב" באותה העת על הרכב, כאשר מיכל הדלק של האוטובוס מצוי בחלק האחורי; המהירות בה פרצה השריפה ועצמתה שהיוו אינדיקאציה לכך שמקורה בחומר דליק ולא ברכיב אחר כגון פלסטיק; העובדה כי האוטובוס עלה על הרכב ועל-ידי כך מעך את מיכל הדלק, והוביל לדליפה של אדי דלק מתוכו, שבתורם הוצתו בעקבות נפילת עמוד החשמל.
מסקנתי היא, לאור המפורט לעיל, ובהנתן העובדה כי כתוצאה מהשריפה נגרמו למשיב 3 כויות קשות בגפיים שהובילו לקטיעת רגלו הימנית, ואילו חברו, נלכד באש ומצא שם את מותו, שהחזקה בדבר היתלקחות או היתפוצצות של רכב מתקיימת בעניינינו.
...
מכל מקום, נוכח האמור סבורני שמפסק דין זה ראוי שייצא – שוב וביתר שאת – הקול למחוקק לפעול לשינויו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים בהקשר שנדון מעלה, מבלי לפגוע במטרתו ותכליתו הבסיסית של החוק, קרי, פיצוי לניזוק ללא קביעת אחריות.
אני סבורה כי ניתן להמחיש את צדקת המסקנה שאליה הגיעה חברתי בכל הנוגע לחזקה מרבה זו באמצעות בחינה של עובדות המקרה תוך החלפתה של נסיבה אחת – וליתר דיוק, באמצעות השוואת המקרה כפי שהתרחש למקרה שבו הרכב הפוגע לא היה אוטובוס, אלא משאית או כל כלי רכב אחר, היינו כלי רכב שכלל אינו אמור לנוע באזור מפרץ החנייה של התחנה.
כשלעצמי, אני סבורה כי הגם שזוהי אפשרות הראויה לדיון, כלל ההשלכות הכרוכות בכך לא התבררו בפנינו, ועל כן אני מבקשת שלא לנקוט עמדה באשר לה. כך למשל, החלתו של תיקון כאמור באופן שיאפשר להגיש תביעה אף כנגד אדם שנפגע בתאונה בעצמו (בשל אשם שדבק בו) עלולה לחתור תחת תכליותיו הסוציאליות של החוק שיצר מערכת "סגורה" של פיצוי, אשר אינה מבוססת על צדק אינדיבידואלי, ויש להיזהר מתיקונו באופן שיפר את האיזון הפנימי הקיים בו.
ת
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת (בדימ') ע' ארבל.
