מוות עקב נעילה ברכב כאירוע תאונת דרכים

על המשך האירועים נלמד מפי התובע: "התהפכתי עם הרכב, מדובר באלפיות שניה שאתה קולט מה קורה אתך. פותח את הדלת, מסתכל. רואה שהחבר שלידי במצב לא טוב, יוצא מן הדלת, ניגש אליו ורואה שאין יותר מדי מה לעשות פה [החבר נהרג] ... פתחתי את הדלת של הנוסע האחורי מאחורי יוסי. תיקון: ניסיתי לפתוח את הדלת. הדלת לא ניפתחה, רצתי מהר חזרה לכיוון השני, פתחתי את דלת הנוסע מאחורי הנהג ואז נגשתי אל שני הפצועים. שאלתי 'מי חי?' הבחור בן 16 ענה לי 'אריה אני חי', מיד הבנתי שאביו במצב מסוכן יותר, נכנסתי פנימה אל תוך האוטו, הבחור ישב מאחורי הנהג, הרכב היה הפוך. הייתי בעצם מתחתיו, פתחתי את החגורה של אביו, הוא נפל אל תוך ידי ומשכתי אותו החוצה" (עמ' 8 לפרוטוקול).

לטעמה חילוץ הפצועים אחרי התאונה אינו מהוה "שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה" שכן התאונה הפסיקה את הנסיעה וכל מה שהתרחש אחריה אינו חלק מהנסיעה ואינו מהוה את אחד השימושים המוכרים האחרים שנמנו בחוק הפלת"ד. אינני מקבל פרשנות זו. תאונת דרכים היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה" (סעיף 1 לחוק).

לפיכך נקבע כי אדם שניפגע בזמן שחילץ תנוק מרכב נעול הוא נפגע תאונת דרכים.

...

סך נזקי התובע: 424,048 ₪ סוף דבר התובע נהג ברכב שהתהפך.

התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובע סך של 424,048 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד כדין ובתוספת הוצאות משפט בסך 5,000 ₪.

טענות הצדדים לטענת התובע, כפי שפורטה בכתב התביעה, ביום 4.5.14 "נפגע קשות" בתאונת דרכים, כאשר ישב במשרדו בעריית יבנה "כשלפתע, שמע זעקות לעזרה, יצא לרחוב הנשר שביבנה והבחין בתינוק שנותר במושב הקידמי הסמוך למושב הנהג ברכב נעול... התובע שבר את השמשה האחורית של הרכב, טיפס דרך החלון השבור ובתוך כך עיקם את כתפו השמאלית". עוד טוען התובע בכתב התביעה, כי "אין חולק כי הארוע מהוה תאונת דרכים, כהגדרתו של מונח זה בחוק הפלת"ד ואולם, בשל כך שלא עלה בידי התובע, גם לאחר מאמצים מרובים לקבל את פרטי הרכב הרי שעל הנתבעת האחריות והחבות המוחלטת לפצות את התובע בגין מלוא סכום הנזקים שנגרמו ושייגרמו לו בעתיד". הנתבעת טוענת כי הארוע "אינו חוסה תחת ההגדרה של תאונת דרכים על פי החוק וכי הרכב, הנטען להיות מעורב, שימש 'זירה' בלבד לארוע". מכל מקום, טוענת הנתבעת, ככל שייקבע כי התאונה היא תאונת דרכים כהגדרתה בחוק, על התובע לפנות למבטחת הרכב וכיוון שלא עשה כן, עליו להוכיח כי "לא ידע ולא יכול היה לדעת את פרטי הרכב הנטען להיות מעורב לרבות מבטחתו, וכי פעל ב'שקידה סבירה', ואף על פי כן לא עלה בידו לברר את זהותם". הנתבעת טוענת גם כי נזקיו של התובע הם בגדר "נזק של מה בכך" שאינו מזכה בפצוי, גם אם ייקבע כי התאונה היא תאונת דרכים כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "החוק") וגם אם ייקבע כי התובע עמד בחובת השקידה הסבירה המוטלת עליו.

ברע"א 3762/11, עיזבון המנוחה אושר רחימי נ' חרזי ואח' (16.1.12), נטען כי כיוון שהמנוחה הייתה קטינה אשר נזקקה לעזרתו של הנהג על מנת לצאת את האוטובוס, הרי שהנסיעה לא הסתיימה לגביה ועל כן, כי מותה הוא "במהלך נסיעה" וחוסה תחת הגדרות החוק.

...

אין בידי לקבל טענה זו. ברע"א 8548/96, פדידה נ' סהר חב' לביטוח ואח', פד"י נא (3) 825 (להלן: "עניין פדידה"), נקבע: "על-פי ההגדרה הבסיסית, הדרישה ל'שימוש' ברכב, והדרישה כי השימוש ייעשה 'למטרות תחבורה', הן שתי דרישות נפרדות ומצטברות. לפיכך, העובדה כי אין חולק שבמקרה דנן מדובר ב'שימוש' ברכב מנועי, אינה מלמדת כי השימוש נעשה 'למטרות תחבורה'" (סעיף 4 לפסק הדין).

אף אני סבורה כך. עם זאת, במכלול נסיבותיה של התובענה, נוכח המצב המשפטי העכשווי ומקום בו טרם נקבעו ההרחבות האמורות, אין לי אלא לקבוע את שקבעתי.

התוצאה היא כי טענותיו של התובע בדבר זכאותו לפיצוי על פי החוק נדחית על כל פניה וטעמיה.

סוף דבר התביעה נדחית.

במסגרת כתב התביעה, אשר הוגש כשש שנים לאחר האירוע, נטען כי על הנתבעים לפצות את יורשי ותלויי המנוח בגין הנזקים שנגרמו להם עקב מותו ונטען כי המוות נגרם בשל רשלנות הנתבעים.

במסגרת מסקנותיו רשם מר ורדי כי "ביום האירוע לא היה פקוח מספק – במיוחד לאור כמות המתרחצים ביום שבת", כי"ביום האירוע לא היה ככל הנראה אמבולנס או רכב הצלה מתאים לחוף", וכן "ביום האירוע ניכר כי הייתה ראות סבירה למצילים ויכולת טובה לראות את כל טווח החוף המוכרז וכן החוף הלא מוכרז – היינו כ 150 מ' לכל כיוון". הוא הוסיף וסיכם כי "מות המנוח יכול היה להימנע...אם הייתה ראות תקינה מסוכת המציל, אם היו ציוד החייאה ראוי ותקין ואופנוע ים וסירות תקינות, אם המציל היה מבצע סיורי בטיחות במים ולאורך החוף, אם היו קיימים פקחים וסדרנים שעורכים סיורים בחוף מידי פעם ורואים אנשים שנסחפו או סטו משטח החוף המוכרז, אם היה רכב הצלה נגיש ומתאים...". מר ורדי לא התייצב להחקר על המסמכים שערך ובאשר לנושא זה תובא היתייחסות בהמשך הדברים.

מומחיותו וניסיונו של מר ורדי, כפי שהוא מעיד על עצמו, הם בתחום תאונות הדרכים ואין לו כל ניסיון או מומחיות בנוגע לקביעת סיבת מוות או רשלנות מצילים.

חזוק נוסף למסקנה שאין מדובר באדם שניכנס לישחות בים באופן רגיל וטבע היא העובדה שהמנוח נמצא לבוש בבגדיו ונעול נעליים סגורות.

...

אחד מהתנאים להחלת הכלל הוא שהמקרה יתיישב עם מסקנה שהנתבע התרשל יותר מאשר עם המסקנה שנקט אמצעי זהירות.

לאור כלל האמור התביעה נדחית.

משנדחית התביעה נדחית גם ההודעה לצד שלישי.

כשעומת המבקש עם העובדה כי ברגע שהגיעו לרכבו, לא היה בו בוסטר (מושב בטיחות מותאם), השיב: "יכול להיות שנפל. אני לא יודע". כשנשאל האם הוא מודע לכך האם רכבו לא בטיחותי לגבי ילדים בגלל שאין לו נעילת דלתות, השיב: "לא ידעתי. זה מה שיש לי. אני בן אדם נכה. זה האוטו שאני יכול להחזיק". נראה כי כעולה מחומר החקירה קיימות די ראיות לשלב זה המלמדות כי המבקש הוא הגורם לתאונת הדרכים הקטלנית.

  בעיניין זה, לא מצאתי כי יש בשיהוי כדי להוביל לקיצור הפסילה ו/או ביטולה, שכן, יש לזכור כי מיד ובסמוך לאחר התאונה, נגבתה עדות מהמבקש, ואולם, מאחר ומדובר בארוע טראגי ומצער שניגרם למבקש עצמו, יש להניח כי המשיבה נהגה ברגישות ואיפשרה למבקש את הזמן להתאבל על מות בנו ולא חקרה אותו תחת אזהרה מיד ובסמוך לאחר התאונה.

...

לסיכום קבע הבוחן, כי הרכב נבדק כאמור ולא נמצא מושב בטיחות, מנגנוני הרכב למניעת פתיחת דלתות נמצאו תקינים וכי הגורם לתאונה הינה הסעת ילד ללא מושב בטיחות מתאים ואי הפעלת מנגנון מניעת פתיחת דלת מפנים הרכב.

לאור כל האמור, נחה דעתי כי בדין נפסל רישיונו של המבקש וכי אין המקרה מצדיק קיצור הפסילה.

סוף דבר - אני קובעת כי החלטת הקצין הפוסל תיוותר על כנה.

]השופט י' עמית: השאלה המתעוררת במסגרת העירעור דנן היא אם יש לראות בארוע הטראגי של מות פעוטה שנשכחה ברכב כ"תאונת דרכים" כהגדרת המונח בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים או החוק).

בהקשר זה נטען כי יש להבחין בין פעולת נהג הרכב שסיים את הנסיעה לבין המנוחה חסרת הישע שנסיעתה לא הסתיימה, וכי ההבחנה בין משתמשי הרכב אינה זרה בפסיקה שעסקה בהגדרת המונח "תאונת דרכים". לחלופין נטען כי הארוע הטראגי ארע בעת "החניית" הרכב על ידי נהג הרכב, להבדיל מזמן "חנייתו". נטען כי פעולת סגירת דלתות הרכב הייתה חלק מ"החניית הרכב", אחת מדרכי השמוש המוכרות בחוק, וכי התאונה החלה עם נשימתה הראשונה של המנוחה ברכב הנעול.

...

עם זאת, לנוכח כל האמור, אין מנוס מלקבוע כי האירוע שלפנינו אינו נופל בהגדרת המונח "תאונת דרכים" שבחוק הפיצויים כך שאין בכוחו של החוק כדי לסייע להם.

לנוכח המסקנה כי חוק הפיצויים לא חל על התביעה, מתייתר הצורך להידרש ליתר הטענות שהעלו קרנית והמבטחת.

סוף דבר, הערעור נדחה.