מוות בתאונת עבודה תביעת שיפוי מל"ל נגד המזיק

השופטת י. שבח: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב יפו מיום 08.09.2019 בתא 2380-08-10 (כבוד סגן הנשיא השופט ירון בשן) לפיו נדחתה תביעת המערערים, יורשי המנוח שנהרג בתאונת דרכים, ותלוייו, משסכום הפצוי בגין נזקיהם נבלע בתשלומי המוסד לביטוח לאומי ובקצבאות השארים המשתלמים לאלמנה.

השנייה – בפסק דין רות מאיר לא מבסס כבוד השופט ריבלין את הותרת מסקנת בית המשפט המחוזי על כנה בעקרון, לו טוענים המערערים, לפיו באין זכות חזרה או בויתור עליה -לא קמה זכות הנכוי, כפי הנמקתו של בית המשפט המחוזי ("...חלפו למעלה מעשר שנים מאז מותו של המנוח, תקופת ההתיישנות כבר חלפה ... יש בכך ללמד כי העיריה ויתרה על תביעתה או המחתה את זכותה לתובעים או שיש להחיל על ענייננו את הוראת סעיף 86 לפקודת הנזיקין", פסקה 20 לפסק הדין מיום 16.03.2007), אלא רק באי התערבותו "בנסיבות מקרה זה" בממצאו העובדתי של בית המשפט המחוזי לפיו "הערייה המחתה את זכותה לשיפוי לטובת העזבון והתלויים". המחאת זכות השיפוי, ותו לא. אכן, אין מניעה שמיטיב, שיש לו זכות חזרה אל המזיק בגובה שיעור ההטבה, יגלה נדיבות כלפי הניזוק ויעניק לו במתנה את כספי השבוב המגיעים לו, או ימחה לו את הזכות לתבוע שבוב.

בפסק דין רות מאיר מתייחס בית המשפט לקושי זה ומציין: "קושי דומה קיים גם בחוק הביטוח הלאומי. סעיפים 328(א) ו-332 לחוק הביטוח הלאומי מקבילים בתוכנם לסעיפים 5ג(א) ו-5ג(ד) לחוק הגימלאות", אך קובע: "כידוע, חרף קיומו של קושי זה, נוהגים לנכות את תשלומי המוסד לביטוח לאומי מן הפיצויים המגיעים לניזוק (ראו בהקשר זה: ע"א 295/69 שושן נ' החברה לעבודות חוץ ונמלים בע"מ, פ"ד כג(2) 357 (1969); ע"א 2132/03 גפני-פיש נ' פישביין ([פורסם בנבו], 25.10.2004)). הגיונה של פרשנות זו במניעת חיובו של המזיק בכפל-פיצוי – הן לניזוק הן למיטיב הנזק – והיא נסמכת על כך שזכות השיפוי של משלם הגימלאות היא זכות סוברוגציה"(פסקה 13) חוששני כי הניסוח הגורף המופיע הן בסעיף 64(ד) לחוק גמלאות הצבא, הן בסעיף 60(ד) לחוק גמלאות המדינה, הן בסעיף 5ג(ד) לחוק גמלאות רשויות מקומיות, והן בסעיף 332 לחוק הביטוח הלאומי - הוא בעייתי, ויש ליתן לו פרשנות מצמצמת.

בע"א 7696/09 אילנה עמיר נ' חברת החשמל לישראל בע"מ , נדונה התחרות בין השניים והשאלה הושארה בצריך עיון, אם כי כבוד השופט ריבלין ציין כי האנטרס שלא להנות את המזיק מאי-החזרה של המיטיב הוא דוקא המישני שבין השניים: "למעלה מן הצורך, ובמישור המהותי כפי שעולה מהלכות אלה [בוסקילה ושיבם] ספק בעיני אם העובדה אי הגשת תביעת שבוב על ידי 'מבטחים', מאיינת את זכותו של המזיק לתבוע ניכוי תשלומי הפנסיה ששולמו לניזוק. כפי שהראינו לעיל, ההצדקה העיקרית והמקובלת לנכוי תגמולי הפנסיה היא, שיש בכך כדי להשיב את מצב הניזוק לקדמותו אלולא העוולה ולא להיטיב מצבו מעבר לכך, בעוד שהראציונל שלא ליהנות את המזיק-המעוול הוא המישני בחשיבותו. אותיר את הדברים בצריך עיון...".[ 29.02.2012] העדפת עיקרון אי מתן פיצוי כפול על פני ההתבוננות על המזיק ש"הרויח " מכך שלא מומשה לגביו זכות חזרה, עולה גם מע"א 3106/10 עיזבון המנוח נפתלי בשטקר ז"ל נ' בית החולים סורוקה באר שבע, שם נאמר "עיקר ענייננו כאן בנימוק השני, דהיינו כי 'אין הנפגע זכאי לפצויי כפל בגין נזקיו'. השאלה האם אכן הוגשה תביעה מצד המוסד לביטוח לאומי כנגד המשיבים אם לאו, כלל איננה מעניינו של עזבון המנוח. על מצב דברים שכזה נפסק כבר בעבר כדלקמן:

...

יונה אטדגי, שופט השופטת ש. יעקובוביץ: כחברתי השופטת שבח סבורה אני כי דין הערעור ככל שעניינו באופן חישוב הכנסות המנוח לצורך הערכת נזקו של העזבון בגין הפסד הכנסה ב"שנים האבודות" להידחות.

שלומית יעקובוביץ, שופטת התוצאה על דעת כלל חברי המותב – הערעור נדחה.

בית המשפט פוסק לתלוייו פיצויים בסכום של 1,000 ש"ח. לצד זאת, התלויים זכאים לקיצבה מטעם המל"ל בגין מותו של ראובן, בשיעור של 700 ש"ח. על-פי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, עומדת למל"ל, כמיטיב, זכות חזרה כלפי המזיק בתביעת שיפוי.

יפים לעניין זה הדברים שנקבעו בע"א 760/88 מדינת ישראל נ' בן דוד, פ"ד מה(2) 196, 206 (1991): "המסקנה היא, אפוא, שהגימלה המשולמת בפועל לאלמנה ניתנת לה מכוח תנאי עבודתו של המנוח בשירות המדינה ואינה ניתנת לה בשל מותו של המנוח עקב התאונה.

לצד כל האמור, אין להיתעלם מגישה שונה שהובעה בפסקי-דין של בית משפט זה. כך למשל, בע"א 8632/07 רווה נ' עזבון המנוח דורון רווה ז"ל (28.8.2011), נדון מקרה שבו לא הייתה למל"ל זכות חזרה (מכיוון שמקבל הגימלה היה עובד עצמאי), ולמרות זאת בית משפט זה הורה על ניכוי תגמולי המל"ל. אולם, יש לתת את הדעת לכך שהניכוי בעיניין רווה נידרש בהתאם להוראת חוק ספציפית – סעיף 82 לפקודת הנזיקין המורה על חובת ניכוי התגמולים במקרים של תביעה נגד מעסיק (ראו גם עניין מלמד); ולפיכך – ניכוי במקרה האמור עולה בקנה אחד עם העקרון שעומד בבסיס האמור לעיל, שלפיו – גם כאשר אין זכות חזרה, יש להורות על ניכוי אם קיימת הוראת חוק ספציפית המורה באופן פוזיטיבי לעשות זאת.

...

כפי שראינו – פסיקה רבה תומכת בגישה שלפיה במקרים שבהם לא עומדת למיטיב זכות חזרה, ובהעדר הוראה ספציפית של המחוקק, אין מקום לנכות את ההטבה, בבחינת "אין שיפוי – אין ניכוי". סוף דבר התוצאה מכל האמור היא, כי משעה שאין למדינה זכות חזרה כלפי המבטחת בגין קצבת השאירים שמשולמת על-ידה למערערת, חלה הוראת סעיף 64(ד) לחוק, אשר לפיה אין לנכות את קצבת השאירים.

כלל הטעמים המשפטיים שהציגה חברתי השופטת וילנר לתמיכה במסקנה האמורה הם משכנעים – כל אחד מהם לחוד, ולא כל שכן כולם יחד.

ממילא חברת הביטוח אינה צריכה ליהנות מעצם קיומה של זכאות זו. לא זו אף זו: המסקנה האמורה מתיישבת היטב גם עם שיקולים של הכוונת התנהגויות, כמו גם עם ערכים מוגנים אחרים שדיני הנזיקין מגנים עליהם.

טוען המל"ל כי ראיה לכך שלא מדובר ברכב החברה, וכי החברה לא השתמשה בכלל במלגזה, הינה שאיאד אישר כי רצו לחדש הביטוח על המלגזה, אך בפועל לא עשו כן מעת פטירת האב ועובר לתאונה (עמ' 34-35 לפר').

שכן אחריות מי מן הצדדים השלישיים לשיפוי קרנית, תלויה באשם מצידו על דרך מתן היתר כבעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר למנוח לנהוג במלגזה מתוך ידיעה שאינה מבוטחת בביטוח חובה (עיין: סע' 9-14 לפסק הדין שבעא 7580/03 קרנית קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים נ' יהושע צורדקר (18.1.2007) – להלן "הילכת צורדקר").

אזכרתי זכותו של הניזוק לרבע מן הנזק וגדריה של זכות זו, לאור העובדה שמיהותו של אותו צד שלישי כלפיו קנויה למל"ל זכות החזרה על גמלאות ששלם, התלבנה בהלכה לצורך בירור סוגיה כרוכה זו, אימתי קמה לניזוק הזכות לרבע מן הנזק, במקרה של בליעה חלקית או מלאה של תביעתו בתגמולי המל"ל. "זכות המל"ל ל-75% וזכות הנפגע ל-25% קשורות זו בטבורו של זו. הן קמות יחד ונופלות יחד. חשיבות רבה נודעת איפוא לקביעת מיהותו של 'צד שלישי' שניתן לחזור עליו ולקביעת מיהות 'מעביד' שלא ניתן לחזור עליו. סעיף 150 אינו מכיל הגדרה של 'צד שלישי', וגם ביתר סעיפי החוק אין אנו מוצאים הגדרה כזו. בדרך-כלל אין כל קושי לאתר את הצד השלישי. מי שאיננו המעביד ואיננו בא בנעליו של המעביד, הוא צד שלישי. ומיהו 'מעביד' לעניין זה? תשובה לשאלה זו תימצא לנו על-ידי פנייה לסעיף 82 לפקודת הנזיקין. סעיף 82(א) מורה לנו, כי הגמלה המשתלמת לנפגע בתאונת עבודה תנוכה מהפיצויים. סעיף 82(ב) לפקודה מורה לנו, כי 'מעביד' הוא החייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח. סעיף 82(ג) קובע, כי אין למל"ל זכות שבוב כלפי המעביד בגין הגמלה ששילם לנפגע, אף שזו מנוכית מהפיצויים המגיעים לנפגע. מאחורי סעיף זה היגיון כלכלי ומשפטי. המעביד הוא המשלם למל"ל דמי ביטוח בעבור עובדו והוא זכאי להנות מהביטוח שהוא דאג לעריכתו. בשלמו את הפרמיה נושא המעביד בעקיפין בעול הגמלה המשתלמת לעובד שניפגע [...]. החוק מונע מהמל"ל לחזור על המעביד – משלם הפרמיה – ולשבב ממנו גימלה ששולמה מכוח אותה פרמיה, שנועדה לבטח בביטוח הלאומי את העובדים מפני תאונות עבודה. כלל יסוד הוא, כי מבטח – בעניינינו המוסד לביטוח לאומי, שכמוהו כמבטח – אינו יכול לחזור אל מי ששילם את דמי הביטוח ולשבב ממנו את הגמלאות ששילם למבוטח על-פי אותו ביטוח. שיקולים אלה אינם עומדים כלפי הצד השלישי והמל"ל זכאי לחזור עליו בתביעת שבוב" (רע"א 686/97 מנורה – חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח משה תמר ז"ל, פ"ד נג(5) 145, 156-155).

מכאן הזיקה בין זכותו של הנפגע לפיצויים עקב תאונה עצמית לבין בעל הרכב מתיר השמוש, שהוא גם המעביד.

האם בתביעה שכזו, יוכל המל"ל למשל לחזור על מנהלים העובדים בחברה מעבידה, המחלקים הוראות לעובדים, בטענה שניתן להטיל אחריות נזיקית אישית על אורגאן בתאגיד, אם הפר הוא עצמו את העוולה הנזיקית, אישיותם המשפטית של מנהלים כאלה נפרדת מזו של המעבידה, ויש איפוא להשקיף עליהם כעל צד שלישי? כל קביעה כזו עשויה אולי להמצא לעתים נכונה בבדידותה, כתלות בנסיבות; אך לטעמי, לו ינהג כך המל"ל, תהא כאן עקיפה ברורה של כוונת המחוקק בסע' 82(ג) לפקודת הנזיקין, שבקש למנוע תביעות חזרה של מל"ל כנגד מעביד, ובגין חלקו של המעביד ששלם דמי ביטח לאומי.

...

אני מחייב את קרנית לשלם לתובעים את הסכומים הבאים במצטבר: 918,624 ₪.

אני מחייב את הצד השלישי מס' 1 לשפות את קרנית בסכום המצטבר בו חויבה לשפות את התובעים, בתוספת הוצאות משפט כלליות של קרנית בסך 18063 (נספח יד למוצגי קרנית) וכן שכ"ט שתשלם קרנית לבא כוחה בתביעה העיקרית ובהודעה על פי חשבונית שתוצג, ובתוספת אגרות בהן תחוב או חויבה קרנית.

התביעה כנגד צדדים שלישיים 2,3,4 נדחית בלא צו להוצאות.

מיקוד שמירה אבטחה שירותים וניקיון בע"מ (המערערת, להלן: מיקוד) היא חברת השמירה שהייתה מופקדת על האבטחה בבניין "כלל". יורשיו ותלוייו של המנוח, יורשי המנוחה והמוסד לביטוח לאומי (המשיב 1, להלן: המל"ל), אשר משלם גמלאות בהיות הארוע "תאונת עבודה", הגישו תביעה כנגד הנתבעים הבאים: המשיב 5 (להלן: הרוצח); מודיעין אזרחי; מיקוד; המדינה (המשיבה 3) – כמי שמופקדת על ביצוע חוק כלי ירייה, התש"ט-1949 ועל התקנות וההנחיות שמכוחו; וכלליר תפעול ואחזקה בע"מ (המשיבה 4, להלן: כלליר) – כמי שאחראית על התחזוקה והניהול של ביניין "כלל". פסק דינו של בית המשפט המחוזי בית משפט קמא דחה את התביעה נגד המדינה ונגד כלליר והטיל אחריות על מודיעין אזרחי ועל מיקוד ביחס של 75% על מודיעין אזרחי, ו-25% על מיקוד.

בנסיבות אלה, טענה מבטחת הרכב כי המל"ל לא זכאי לחזור עליה בתביעת שבוב, מאחר שבעקבות מותו של הניזוק לא נגרם נזק לקופת המל"ל. טענה זו נדחתה על ידי מאחר שהמבטחת נהנתה מניכוי הגימלאות בתביעת העזבון ומאחר שתגמולי קצבת השארים נוכו מהנזק שניגרם לתלויים ולשארים של המנוח (וראו בהרחבה שם).

בנוסף הוטלה אחריות על חברת האבטחה שבה עבד הרוצח, על כך שהתרשלה בתהליך קבלתו לעבודה וכן "באי-הקפדה על נהלי נשיאת נשק בחברה (ובכלל זה על הצורך להחזיר את כלי הנשק למשרדי החברה בתום כל משמרת ולאחסנם כראוי)". בית משפט השלום העמיד את אחריותו של הרוצח על 70%, את אחריות המדינה על 20% ואת אחריות חברת האבטחה על 10%, אך קיבל את הטענה כי יש לסייג את העקרון של האחריות המשותפת "ביחד ולחוד". נקבע כי עקרון זה לא יחול על תביעת השבוב של המוסד לביטוח לאומי, כך שכל מזיק יחויב בשיפוי רק על-פי שיעור חלקו באחריות להתרחשות הנזק.

...

גם טענה זו דינה להידחות.

סיכומו של דבר, שאין לטענת המערערות על מה לסמוך, והכלל של "ביחד ולחוד" חל כלפי הניזוק וכלפי המל"ל שנכנס בנעליו.

סוף דבר אשר על כן, ערעור המערערות נדחה על כל חלקיו.

משמעות כניסתו של המל"ל לנעלי הניזוק הנה כי על המל"ל כמטיב להוכיח בגדרי תביעת השיפוי שלו גם את זכותו של הניזוק כלפי המזיק, וכי טענות הגנה שיש למזיק כלפי הניזוק תעמודנה לו, ככלל, גם כנגד המל"ל כמיטיב (ע"א 9946/01 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי פ"ד נח (2003) 113, 103(1)).

] מאחר שהראציונל הנזיקי של השבת המצב לקדמותו אינו עומד בבסיס השבוב הסטאטוטורי, אלא הראציונאל של השבת סכומים ששולמו או ישולמו, ממילא אין לקזז או להביא בחשבון את "החסכון" שניגרם לקופת המל"ל (במקרה דנן, נחסכו תגמולים ששולמו למנוח על פי פרק החוק שעניינו קיצבאות נכות מעבודה, ומנגד, שולמו וישולמו תגמולים למשפחת המנוח על פי פרק החוק שעניינו קיצבאות שארים).

באותו פסק דין נדונה זכאותו של המל"ל לתבוע שיפוי מקרנית בגין שקום בנושא לימודים שהעניק לאלמנה בעקבות פטירת בעלה בתאונת דרכים.

...

הנה כי כן - אני סבורה כי פסיקת בית המשפט העליון הייתה עקבית בהבהירה כי אחד העקרונות החשובים במשולש המזיק-ניזוק-מיטיב הינו מניעת חיובו של המזיק בכפל פיצוי.

אלא שסבורני כי בהשוואת מעמדו של המזיק אל מול מעמדו של המל"ל, ובנסיבות המקרה דנן, תוצאה זו הינה סבירה והגיונית יותר.

יוער לעניין זה כי אמנם עיקרו של פסק הדין עסק בסוגיות ספציפיות למחלוקת בין הצדדים הנוגעות ליכולתו של המל"ל לחזור למזיק בגין שיפוי שניתן לאלמנה עבור גמלת שיקום לימודים, אולם הדברים הכתובים בפסק הדין מתייחסים גם לעקרון הכללי לפיו אין לחייב את המזיק לשלם מעבר לנזק שגרם לניזוק, כפי שנכתב על ידי כב' השופט שנלר בהמשך פסק הדין שלעיל: "אכן, כפי שגם נקבע בע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (12.3.2018) (להלן: עניין פלונית) מפי כב' השופט עמית, באותו מקרה אכן לא נשמר האיזון אך הצד "החסר" היה המל"ל וכשאכן הניזוקה שם קיבלה מעבר לניזקה אולם בית המשפט מצא זאת לנכון מאשר מצב בו ייגרע מחלקו של הניזוק.