מהן הלכות המעצר המנהלי

לאחר שנתנו דעתנו לחומר החסוי, ועל רקע טיעוניהם המפורטים של הצדדים, ונוכח אמות המידה בהלכה הפסוקה שהשתרשו מזה זמן בתחום המעצרים המנהליים, באנו לידי מסקנה כי אין מנוס מדחיית העתירה.

...

אף הן הגיעו למסקנה כי לא ניתן לשחררו נכון לעת זו בלא לסכן את בטחון האיזור.

אנו מסכימים לקביעתן ולא מצאנו להתערב בה. פועל יוצא מכל אלה הוא כי אין מקום להתערב בהחלטת הרשויות המוסמכות להותיר את העותר במעצר מינהלי נכון לעת זו. עם זאת, רושמים אנו לפנינו את הודעת המדינה לפיה, לקראת פקיעת צו המעצר הנוכחי במרץ 2005, היא תשקול ותעריך מחדש את הראיות כנגד העותר.

העתירה נדחית.

למעלה מן הצורך יוער כי גם כאשר על הפרק נימצאת הארכה נוספת של המעצר הפלילי, ולא מעצר מנהלי כבעניינינו – ההלכה היא כי "החזקתו של עצור שלא כדין מחייבת הכרעה בדבר עוצמת הפגם והיא מהוה רק נתון שיש להביאו בגדר השיקולים שעל השופט לבחון בבואו להכריע בבקשה מחודשת להארכת מעצר" (בש"פ 9997/07 גיאורגדזה נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (10.12.2007); וראו גם: בש"פ 10443/09 זהבי נ' מדינת ישראל, פסקה 2 (12.1.2010)).

...

חזקה על המשיבה כי צו המעצר המינהלי נחתם לאחר שהגורמים הצריכים לעניין הגיעו לכלל מסקנה שאין היתכנות לניהול הליך פלילי נגד העציר; שכן, כזכור, מטרת המעצר המינהלי היא "מניעת הסיכון של ביטחון המדינה או ביטחון הציבור על-ידי העציר, מקום שבו לא ניתן להשיג מטרה זו על-ידי הליך פלילי" (עמ"מ 10/94 פלונים נ' שר הביטחון, פ"ד נג(1) 97, 99 (1997)).

על כן ומשנקבע כי מעצרו המינהלי של המערער החל באותו היום רק בשעה 14:30 לערך, המסקנה היא כי המערער היה עצור שלא כדין בין השעה 10:00 לשעה 14:30.

סוף דבר, הערעור נדחה, ומשמע שצו המעצר המינהלי נושא הערעור נותר בעינו.

דיון והכרעה משמעות זימון המבקש לחקירה בסעיף ו(3) לפסק דינו מיום 6.3.2006 (בג"צ 1546/06 זוהיר עאוני גזאוי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית) קבע בית המשפט העליון: "בגדרים בסיסיים של כבוד האדם - והכללים הנוגעים לכך חלים על הכל, גם על החשודים בעבירות כבדות ביותר ואף בזויות ונתעבות, שעושיהן רחוקים מכיבודו של אדם כרחוק מזרח ממערב - יש חובה לחקור אדם סמוך לאחר מעצרו, תוך שמציגים בפניו אותו מידע שניתן להציג בפניו ושאינו חומר חסוי שהצגתו נמנעת. המטרה, מעבר למתן אפשרות לטענה בדבר טעות בזיהוי וכיוצא בזה, היא שאדם לא יהא עצור ללא שניתנה לו כל אפשרות, גם אם לא יעשה בה שימוש, להציג גירסה השוללת את מעצרו ולנסות לשכנע." פסק הדין ניתן בעיניינו של עותר אשר נעצר מעצר מנהלי על פי צו מנהלי שהוצא על ידי מפקד צבאי ונקבעה בו הלכה לפיה יש לחקור עצור (גם עצור מנהלי) סמוך למעצרו.

...

הואיל ובמקרה דנן, מדובר בחקיקה עדכנית ביותר (תיקון 116 לחוק) המהווה עיצוב מחודש של נוהל דומה שהיה קבוע טרם לכן, סבורני כי אין מקום לסבור כי פסק דינו של בית המשפט העליון במובן של הטלת חובת חקירה יכול לחול על מקרה של הוצאת צו מינהלי על פי חוק התכנון והבניה.

הואיל ונוהל הוצאת צו מינהלי על פי החוק קבוע באופן סדור ומדוקדק (וכבר בכתב התשובה הוכח כי הנוהל קויים במלואו), הרי שאין יסוד לטענות ב"כ המשיב כאילו תחילת הוצאת הצו טרם קיום החקירה מובילה למסקנה בדבר פגם בהליך המינהלי היורד לשורשו של ההליך ובטלות הצו.

סוף דבר לא מתקיימת עילה לפי סעיף 229 לחוק לביטול הצו.

הבקשה לביטול צו ההריסה המינהלי נדחית.

זאת, בדומה להלכה החלה על עצורים בהליכים פליליים, לפיה על עצור המבקש לצאת לחופשה להגיש, לאחר מיצוי הליכים, בקשה לעיון חוזר לפי דיני המעצרים לבית המשפט שדן במעצרו.

העותר הגיש תגובה לבקשה למחיקה על הסף, במסגרתה חזר וטען כי הסמכות השיפוטית נתונה לבית משפט זה. לטענתו, אין מקום להשוואה בין עצורים פליליים לעצירים מינהליים, שכן בעוד שבהליך הפלילי הגורם שהורה על החלטת המעצר הוא בית המשפט הדן בהליך הפלילי ולכן הוא גם רשאי לשנות מהחלטתו, במקרה שבנידון הגורם שהוציא את צו המעצר הוא המשיב, בעוד שסמכות נשיא בית המשפט המחוזי מוגבלת לבקורת שיפוטית על צו המעצר.

...

דיון והכרעה אף מבלי להידרש לטענות העותר לגוף העתירה, הרי שדין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי.

כמו כן, בדומה לעצורים פליליים, גם ביחס לעצירים מנהליים אני סבורה, כי ראוי שהעציר יפנה עובר להגשת הבקשה לשב"ס על מנת לעדכן אותו, כמי שאמון על החזקתו, בדבר כוונתו להגיש בקשה לחופשה בכדי שיגבש את עמדתו המקצועית ויסייע לבחינת הבקשה, שפעמים רבות לוחות הזמנים לבירורה הם דחוקים, ביעילות ובמהירות.

הלכה היא כי מקום בו עומד לעותר סעד חלופי, לא יידרש בית משפט זה לעתירה ולכן דין העתירה להידחות על הסף (ראו מיני רבים: בג"ץ 8284/21 תזמורת ירושלים מזרח ומערב נ' משרד התרבות והספורט מדינת ישראל, פסקה 10 (27.2.2022); בג"ץ 1925/12 אלסאנע נ' מינהל מקרקעי ישראל (15.7.2012)).

העתירה נדחית אפוא.

הלכה היא, כי בהליך הביקורת השיפוטית על המעצר המנהלי מוטל על השופט להידרש גם למהימנותו של החומר שהוגש לו (בג"צ 4400/98 ברהם נ' שופט משפטאי אל"מ משה שפי ואח', פ"ד נב(5) עמ' 337.

...

הרקע והעילה לקיומו של העיון החוזר, כמו גם להקדמתו של העיון התקופתי ושילובו בהליך העיון החוזר, הוא זה: ביום 19.4.04, כחודש לאחר מתן החלטתי, הגיש המשיב (להלן גם-פדרמן) ערעור על החלטתי לאשר את צו המעצר השני.

כל כך, משום שבאתי למסקנה, אף כי לאחר היסוסים והתלבטויות, כי ניתן כיום להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר במתכונת של "מעצר בית", במקום מגוריו של המשיב בחברון או מחוצה לאזור יהודה ושומרון בכלל, כאשר הסמכות להטיל הגבלה זו על המשיב מצויה בידי אלוף הפיקוד, המוסמך להוציא צו הגבלה ופקוח מיוחד ביחס למשיב, כפי שעשה בעבר (וראו: סעיף 13 לפסק דינו הנ"ל של השופט גרוניס בעיניינו של המשיב).

ברם, לאור זיכויו של המשיב והסתירות שנתגלו בעדותו של ירדן מורג, גם ביחס לאירועים של צור באהר וא-טור, ולאור שינוי הנסיבות שעמדתי עליו לעיל, נראה לי שאין עוד צורך היום להמשיך בהחזקתו של המשיב במעצר המינהלי, אלא יש לנקוט באמצעי מניעתי חלופי, שפגיעתו בחרותו של המשיב תהא פחותה.

לאור כל האמור לעיל, וכדי לאפשר לשר הבטחון או לאלוף הפיקוד פסק זמן סביר כדי לשקול את ההגבלות המניעתיות החלופיות שיש להטיל על המשיב-ככל שימצאו לנכון להטילן, לאור המלצת בית המשפט בהחלטה זו-אני מורה בזה כי המשיב ימשיך להיות מוחזק במעצר המינהלי עד ליום ו' השבוע, 11.6.04 שעה 12:00.