מהם ההבדלים בין כוונה פלילית לבין רשלנות

ראוי לצטט דברים מפורשים שנקבעו שם, ע"י כב' השופט הנדל: "נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עיקרון קדושת החיים והן משקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמאטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות." [ראה בנוסף: רע"פ 9454/12 טקאטקה נגד מדינת ישראל (07.01.13) (פורסם בנבו) ; רע"פ 8576/11 הילה מזרחי נ' מדינת ישראל (05.02.12) (פורסם בנבו) ; ע"פ 1920/14 מדינת ישראל נ' אבירם (26.04.15) (פורסם בנבו) ; ע"פ 6358/10 מחמוד קבהא נ' מדינת ישראל (24.03.11) (פורסם בנבו)].

ב"פרשת זוהר" [להלן] נקבע כי בתוך תאונות הדרכים המסתיימות במוות, יש להבחין בין 3 "קבוצות" של "מתחמים" בענישה, בהתאם לדרגת חומרת הרשלנות של הנאשם: קבוצה ראשונה - רשלנות נמוכה.

...

נוכח טיעוני הצדדים והפסיקה כאמור, הגעתי לכלל מסקנה כי שיקולי "גמול" על פי "העיקרון המנחה", וכן שיקולי "הרתעת הציבור", שיש לתת להם מקום במיוחד על רקע העלייה המטרידה במספרן של תאונות הדרכים – קובעים כי מתחם הענישה בתאונות בהם נגרם מותו של אדם ברשלנות (שאינה בדרגה נמוכה), כולל בהכרח מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח.

אני קובע לפיכך כי מתחם הענישה במקרים דומים, בהתחשב בחומרת העבירה, בתוצאות הקשות של התאונה, בנסיבות המקרה, במדיניות הענישה המקובלת ובעיקר במידת הרשלנות אותה מצאתי כרשלנות ברמה גבוהה, נע כמניפה בין 12 ל- 24 חודשי מאסר בפועל, וכן פסילה בפועל של רישיון הנהיגה לתקופה שבין 10 ל- 15 שנים.

לאחר ששמעתי את הצדדים וטיעוניהם לעונש, לאחר ששקלתי את האינטרס הציבורי בשמירה על חיי אדם ובמניעת תאונות דרכים, נתתי דעתי לתוצאות התאונה, לאבדן חייה של המנוחה ולהשפעת אבדן זה על הוריה ומשפחתה, ומנגד נתתי דעתי לגילו הצעיר של הנאשם, לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות ולטראומה שחווה בעצמו, כפי שעולה מתסקיר שרות המבחן בעניינו, אגזור את העונש ההולם לדעתי לנאשם במקרה זה, בתוך מתחם הענישה שקבעתי, כמפורט להלן.

המשיב 2 טען כי חש בושה וכי עלולים לפטרו באם יורשע, אך לא הציג מסמכים בעיניין זה. שירות המבחן המליץ להמנע מהרשעתו נוכח החריגות של הארוע בחייו ולהסתפק בהטלת של"צ. פסק הדין של בית משפט קמא העבירה של חבלה ברשלנות נועדה להגן על האנטרס של שמירת שלומו ושלמות גופו של אדם, גם במקרים בהם הפגיעה נעשתה מתוך התרשלות, ולא מתוך כוונה פלילית.

יש לערוך הבחנה בין חלקו של המשיב 1 בהתנהלות הרשלנית, לבין חלקו של המשיב 2.

העונשים השונים שנגזרו על המשיבים מבטאים נכונה את השוני הקיים במידת ההתרשלות של כל אחד מהם בהתאם לתפקידו, ועונשים אלו יעמדו על כנם.

...

לאור כל האמור לעיל, כאשר המשיב 1 כשל בניהול עובדיו ובשמירה על בטחון הקניון, המשיב 2 התרשל במשך למעלה משבוע בתחזוקת הקניון ובשמירה על בטחון המבקרים בו, התנהלותם הביאה לפגיעה קשה בקטין בן 5 שביקר בקניון, ולא הוכח נזק קונקרטי אישי בעוצמה המצדיקה פגיעה באינטרס הציבורי - אנו קובעים כי שגה בית-משפט קמא משביטל את הרשעת המשיבים בדין.

התוצאה היא, שערעור המדינה מתקבל.

אנו מורים על הרשעת כל אחד מהמשיבים בגרימת חבלה ברשלנות לפי סעיף 341 לחוק העונשין.

הסניגור טוען שחוזי השכירות אינם מלמדים על כך שהיה ידוע למערערים או למי מהנאשמים על כך שחלק מהבניה היא בלתי חוקית, ומכל מקום, בודאי שאין מקום להבחין בין המערערים לבין הנאשמים שזוכו בהקשר זה. למעשה, לשיטתו, לא ניתן להוכיח ידיעה של המערערים בדבר הבניה הבלתי חוקית לפני פניית המפקח למערער ביום 25.02.2014.

זאת, מבלי לגרוע מכך שיש כמובן הבדל גדול מאוד לעניין מידת האשם בין מי שמבצע עבירה פלילית מתוך מודעות בפועל, לבין מי שמבצע ברשלנות ולבין מי שאחראי מתוך אחריות קפידה, ללא רשלנות וללא מודעות בפועל.

השאלה היא האם, בנסיבות כאלה, כאשר ההבחנה נעשתה בתום לב ובשגגה, אך מדובר בכל זאת בשני נאשמים באותו תיק עצמו, קמה הגנה מן הצדק לפי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי? ואם לא קמה הגנה מלאה, האם יש מקום להיתחשב בפגיעה מסוימת בצדק, ולו לעניין העונש? כבר למדנו כי "לא הרי טעות כהחלטה מכוונת. בכל מקרה, לא תמיד נכון לתקן טעות שלא אי העמדה לדין בטעות נוספת בדמות אי העמדה לדין של גורם אחר. אף, האנטרס הצבורי בעל משקל הוא בכגון דא" (ע"פ 7621/14 גוטסדינר נ' מדינת ישראל (1.3.17), בדברי השופט הנדל סעיף 46).

אז, התוצאה הייתה שונה מהטעם הנכון, מחמת מידת האשם של כל אחד מהם.

...

סיכומו של דבר, האיזון הנכון בין השיקולים יימצא בהעמדת הקנס המושת על המערערת על סך של 2500 ₪.

התוצאה התוצאה היא, אפוא, שערעורו של המערער נדחה על שני חלקיו.

ערעורה של המערערת על הרשעתה נדחית, אך ערעורה על העונש מתקבל משיקולי צדק, והקנס אשר הושת עליה יעמוד על 2500 ₪ בלבד.

על פי עובדות כתב האישום, התאונה כמתואר נגרמה בשל רשלנותו של הנאשם אשר נהג בקלות ראש לא נתן דעתו לדרך, לא הבחין כלל במנוח שחצה לפניו, על אף העובדה כי ניתן היה להבחין בו ולמנוע את התאונה, נסע במהירות 90.5 קמ"ש במקום בו המהירות המרבית המותרת הנה 70 קמ"ש, וכן נסע כברת דרך בנתיב השמאלי על אף איסור לנהוג באוטובוס בנתיב שמאלי.

וכך קבע שם כב' השופט הנדל: "נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עיקרון קדושת החיים והן משקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמאטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות." ברע"פ 9454/12 טקאטקה נגד מדינת ישראל (פורסם בנבו) (7.1.2103) נקבע: "יודגש, כי בית משפט זה קבע, לא אחת, שעל מנת לבער את נגע תאונות הדרכים מן הראוי להשית על הנהגים המורשעים בגרימת מוות ברשלנות בנסיבות אלו, עונש מאסר לריצוי בפועל ופסילת רישיון לתקופה ממושכת ... וזאת על אף נסיבותיהם האישיות...". ברע"פ 2996/13 טטיאנה נייאזוב ואח' נ' מדינת ישראל, (פורסם בנבו) (13.08.14), דן ביהמ"ש בהרכב תלתא, ב-3 בקשות לרשות ערעור, כולן בעבירות של גרם מוות בנהיגה רשלנית, בנסיבות של נאשמים נורמאטיביים עם נסיבות חיים שאינן פשוטות כלל וכלל, שנידונו לעונשי מאסר בפועל.

בע"פ 1323/12 רך חסן נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים) (13.05.13) קבע ביהמ"ש העליון לעניין מדיניות הענישה, כי יש להבחין בין "מיתחם העונש ההולם" לבין "טווח הענישה הנהוג": " ... עוד אבקש לחדד כי אין לטעות ולזהות בין מיתחם העונש ההולם לבין טווח הענישה הנהוג. מדובר ב"יצורים שונים" .

נזכיר כי אמנם אין מדובר ברשלנות "לא צפויה" המנתקת את הקשר הסיבתי בין רשלנותו של הנאשם (כמתואר) לתאונה, ואולם יש להכיר באשם תורם מצד המנוח ולהביא זאת בחשבון כנסיבה מרכזית לקולא, במסגרת גזירת העונש בתוך מיתחם הענישה הקבוע בצד העבירות.

...

לסיכום טוען ב"כ המאשימה כי רף הענישה לה עתרה המאשימה במסגרת הסדר הטיעון, משולב היטב עם העקרונות המנחים בתיקון 113 לחוק העונשין התשל"ז-1997.

כללים מנחים באשר לענישה הראויה, בעבירה בה קופחו חיי אדם בשל רשלנות, נקבעו ע"י כבוד השופט נ. הנדל בפס"ד בע"פ 6755/09 אלמוג נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (להלן: פס"ד אלמוג"): "נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עקרון קדושת החיים והן משיקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות". בהתאם לכלל הראשון בפס"ד אלמוג, מחייבת הרשעה בעבירה של גרם מוות ברשלנות גזירת עונש חמור, הכולל פסילה בפועל לתקופה הולמת ומאסר בפועל, כאשר הנסיבות האישיות נדחות בפני האינטרס הציבורי וערך קדושת החיים, הן בשל אופי העבירה והן בשל ביצועה השכיח גם על ידי אנשים נורמטיביים: ברע"פ 2955/12 פלונית נ' מדינת ישראל , [פורסם בנבו] קבעה כב' השופטת מ. נאור, כי: "לצד בחינת נסיבותיה של המבקשת, יש לזכור כי השיקולים המתווים את שיקול דעתם של בתי משפט בעת קביעת העונש הראוי לעבירות תנועה בעלות תוצאות קטלניות, אינם מתמקדים רק בנאשם. על בית המשפט לשקול מערכת שיקולים רחבה יותר, הכוללת גם את בחינת תוצאות התאונה והאינטרס החברתי שבענישה". בהתאם לכלל השלישי בפס"ד אלמוג, בחנתי את נסיבות התאונה שתוארו בעובדות כתב האישום והגעתי למסקנה כי התאונה ארעה עקב רשלנות בדרגה שאינה גבוהה מצדו של הנאשם.

לאחר ששמעתי את הצדדים, שקלתי את האינטרס הציבורי במניעת ת"ד לצד עקרון קדושת החיים, נתתי דעתי לתוצאות התאונה המחרידות המתבטאות באבדן חייו של המנוח עלי מוקדאק ז"ל, אדם צעיר בן 43 במותו, אשר משפחתו חבריו ומכריו כואבים מאד את לכתו בטרם עת, התחשבתי בעבר התעבורתי של הנאשם, מצאתי כי הסדר הטיעון בין הצדדים במקרה זה ראוי, ולפיכך בכוונתי לאמצו.

אני מורה על סיווג הפסילה בהתאם לגזר הדין כך ש: ב- 12 חודשים הראשונים מתוך 28 חודשי הפסילה כאמור, יהא הנאשם פסול מנהיגה בכל כלי הרכב.

הערך החברתי המוגן הוא הערך העליון של שמירת חיי אדם, הנחשב ערך קדוש והפגיעה בו הנה ברמה הגבוהה ביותר שיש, שכן תוצאת מעשיו של הנאשם הם קפוח חייו של המנוח, אדם צעיר בן 28, שהותיר אחריו הורים, אחים, בני מישפחה וחברים המומים וכואבים את לכתו בטרם עת. מדיניות הענישה המקובלת בעבירות גרם מוות ברשלנות, בתאונת דרכים: כללים מנחים באשר לענישה הראויה, בעבירה בה קופחו חיי אדם בתאונת דרכים בשל רשלנות, נקבעו ע"י כבוד השופט הנדל בע"פ 6755/09 ארז אלמוג נ' מדינת ישראל (16.11.09) (פורסם בנבו), כדלקמן: "נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עיקרון קדושת החיים והן משקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמאטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות." בהתאם לכלל הראשון, מחייבת הרשעה בעבירה של גרם מוות ברשלנות בתאונת דרכים, גזירת עונש חמור, הכולל מאסר בפועל ופסילה לתקופה הולמת, כאשר הנסיבות האישיות של הנאשם נדחות בפני האנטרס הצבורי וערך קדושת החיים, הן בשל אופי העבירה והן בשל ביצועה השכיח גם על ידי אנשים נורמאטיביים.

פסיקה עניפה של בתי המשפט קובעת כי יש להבחין לעניין זה בין 3 דרגות רשלנות - נמוכה, בינונית וגבוהה, כאשר בהתאם לדרגת הרשלנות נקבעו בפסיקה מיתחמי ענישה ברורים.

...

לסיכום טוענת המאשימה, כי רף הענישה לה עתרה במסגרת הסדר הטיעון, משולב היטב עם העקרונות המנחים בדבר הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה שנקבעו בתיקון 113 לחוק העונשין התשל"ז-1997.

סיכום ביניים - מתחם הענישה: במקרה דנן - משהסכימו הצדדים על מתחם ענישה הכולל רכיב מאסר בפועל (שירוצה מאחורי סורג ובריח או בעבודות שרות), פסילת רישיון הנהיגה של הנאשם בפועל ועל תנאי, ותשלום פיצוי עונשי למשפחת המנוח, אני קובע כי מתחם הענישה המקובלת, בהתחשב בפגיעה בערך המוגן ובהתאם למדיניות הענישה הנוהגת בבתי המשפט במקרים דומים, הינו בגבולות טווח העונשים להם טענו ב"כ הצדדים, על פי הסדר הטיעון שנחתם ביניהם.

בע"פ 52518-07-12 לגטווי נ' מדינת ישראל (19.11.12) (פורסם בנבו), לעניין ענישה בתיקי גרם מוות בתאונות דרכים נאמר כי: "הענישה בתיקים מסוג זה היא לעולם קשה, מכאיבה ומעוררת חיבוטי נפש של ממש, מעבר לקושי האינהרנטי הגלום במלאכת הענישה ככלל. הקושי עניינו בכך, שמרבית העבריינים בתחום זה הם אנשים נורמטיביים, לעיתים קרובות מצטיינים בכל תחומי חייהם האחרים, אנשים תורמים, חיוביים ועדיין, בשל רשלנותם קופדו חיי אדם." בהתאם לכלל השלישי שנקבע בפס"ד "אלמוג", בחנתי את נסיבות התאונה שתוארו בעובדות כתב האישום והגעתי למסקנה כי התאונה ארעה עקב רשלנות בדרגה בינונית - גבוהה, מצדו של הנאשם.

לאחר ששמעתי את הצדדים וטיעוניהם לעונש, לאור הסדר הטיעון לעונש שנחתם ביניהם, לאחר ששקלתי את האינטרס הציבורי במניעת תאונות דרכים ואת עקרון קדושת החיים, נתתי דעתי לתוצאות התאונה המחרידות המתבטאות באבדן חייו של המנוח איתי אוחיון ז"ל, אשר משפחתו חבריו ומכריו כואבים בוודאי מאד את לכתו, אגזור את העונש ההולם לנאשם לדעתי במקרה זה, בתוך מתחם הענישה שקבעתי, כדלקמן.