ד"ר דוברוסין הוסיף כי המערער החל אמנם לסבול כבר בגיל צעיר ביותר מהפרעת אישיות – שלא מן הנמנע כי אף החמירה עם השנים, מבחינת הביטוי החברתי והעברייני שקבלה ההפרעה במהלך חייו.
.
התסמינים המובהקים של הפרעת אישיות אנטיסוציאלית על גוניה וסוגיה, יכול שיבואו לידי ביטוי בשקרנות ובמניפולטיביות, בהתנהגות פרועה או בהתפרצויות זעם לעיתים תוך גלויי אלימות ואכזריות, ובהעדר חמלה ואמפתיה לקורבן.
כלומר, יש לטעמי לבחון לא רק את העבר שקדם למעשה העבירה, אלא גם את התקופה שמאז העבירה, שכן הדעת נותנת כי מי שסובל מהפרעה נפשית חמורה יתן לה ביטוי גם בהמשך הזמן; וראו עניין מיכאלי הנזכר, פסקה פ"ח (1).
...
סופו של דבר, דעתי היא שבנסיבות המקרה אין מקום להפחית מעונש מאסר עולם החובה שנגזר על המערער, ועל כן אציע לחבריי לדחות את הערעור על גזר דינו של בית משפט קמא.
כשלעצמי סבורני, ובכך דעתי כדעת השופט עמית וכדעת סגנית הנשיא המלומדת בבית המשפט קמא, ראוי שתמונת הנאשם תהא ככל הניתן לפני בית המשפט; אך האם מתישבת שאיפה לגיטימית זו, למשל, עם הכלל שעברו הפלילי של הנאשם אינו מובא לפני בית המשפט בשלב הכרעת הדין, כדי לא ליצור מראית עין של דעה קדומה כלפיו, למעט חריגים כגון כשהנאשם טוען שזו לו פעם ראשונה לפגוש בשלטונות החוק, ואזי בידי התביעה להפריך זאת? האם נאשם הכופר מכל וכל בעבירה צריך שיציג פרופיל נפשי, והאם יזיק הדבר להגנתו אם יעשה כן? לטעמי יהיו מקרים שבהם לא תהא סתירה אמיתית בין הכפירה למצב הנפשי ותהא תועלת לנאשם מחשיפת בית המשפט לכך גם בעת הכפירה במבט לעתיד, ומכל מקום לא יצמח לו נזק; כך או אחרת, אך מכל מקום העלאת הטענה לאחר כפירה אינה פשוטה.
והנה בחוות דעתו של פרופ' לוי בעקבות בדיקה מ-18.4.13 נמסר כי המערער מקבל תרופה והנה קלה להרגעה –לשינה (אף כי הוסיף "בגלל מחשבות"); המדובר במועד שלאחר ארבע שנים במאסר, ובעיניי הדבר אומר דרשני, ואינו פועל לזכות קבלתה של טענת סעיף 300א.
כאמור, דעת חברתי מקובלת עלי ואצטרף אליה.
