מהו פגם היורד לשורש העניין הגדרת פגם חמור בחוזה

עם זאת, הלכה היא שלא כל פגם הנעוץ בהיעדר שימוע מביא, בהכרח, לבטלות ההחלטה המינהלית או לביטולה (רע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"צ (3) 637) וכן - "אפשר שעל אף ההפרה של חובת השימוע, לא יראה בית המשפט לנכון לבטל את ההחלטה המינהלית, אם משום שבנסיבות המקרה הפגם אינו חמור, אם משום שההפרה לא גרמה עוול ואם משום שמבחינה אחרת אין הצדקה לביטול ההחלטה" (יצחק זמיר, הסמכות המנהלית, תשנ"ו כרך ב' עמ' 827-832).

האם נפל פגם בפיטורי התובעים בשל כך שהנתבעת לא נועצה בנציגות העובדים? התובעים ביקשו לטעון כי יש לבטל פיטוריהם משום שהנתבעת לא נועצה באירגון העובדים , והשתיתו טענה זו על ההסכם הקבוצי הכללי לתעשית המתכת החשמל והאלקטרוניקה.

ונסביר:בסעיף ההגדרות הן בהסכם הקבוצי והן בצו ההרחבה משנת 1973 מוגדר המונח "עובד" כך: "כל עובד העובד עבודת כפיים (פועל בעל מיקצוע, פועל מאומן או בלתי מקצועי) כולל נוער עובד". הנתבעת הפניתה להלכה הפסוקה[footnoteRef:52] וטענה כי עובד כפיים הוגדר בפסיקה כ"עובד שתכלית עבודתו הנה יציר כפיו" והפנתה לפסיקה נוספת אשר קובעת בין היתר כי למשל, עובד אשר עסק בניהול טכני של פרויקטים או עובד אשר שימש בין היתר כממונה על עובדים, אינו עונה על הגדרת עובד כפיים.

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, כפי שהובאו באריכות בכתבי טענותיהם, ואת מכלול הנסיבות, לרבות רצף ההתרחשויות החל מהשלב בו זומנו התובעים לשיחת השימוע לראשונה, ועד לקיומם של השימועים ושיחות ההמשך או פגישות ההמשך בין מי מטעם הנתבעת לבין כל אחד מהתובעים, הגענו לכלל מסקנה כי בהליכי השימוע לא נפל פגם, ואף אם נפל הרי שאין מדובר בפגם היורד לשורשו של ענין, ונסביר – במכתבי השימוע ששלחה הנתבעת לתובעים הוצגו בפני התובעים - בבהירות - הטענות שעל בסיסן נשקלת סיום העסקתם.

...

סוף דבר אשר על כן ונוכח האמור לעיל, לא נותר לנו אלא לדחות את התביעות שלפנינו.

לאחר ששקלנו בדבר, החלטנו כי הנתבעת זכאית לתשלום שכ"ט עו"ד בסך של 7,000 ₪ מכל אחד מן התובעים.

יחד עם זאת, נוכח העובדה שעסקינן בעובדים שעבדו בשירותה מעל לשנות דור, ומצאו עצמם מובטלים בגיל בו יקשה למצוא מקום עבודה חלופי – סבורים אנו כי יפה תעשה הנתבעת באם לא תפעל לגביית תשלום זה. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דין זה, עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

במהלך פסק הדין ציינה הנשיאה ד' ביניש את הדברים הבאים: "מקרה אחר שיתקיים בו 'טעם מיוחד' כאמור הוא כאשר ברור וגלוי על פני הדברים כי הכרעתה של הערכאה הראשונה לעניין סמכותה לוקה בחוסר חוקיות או בפגם חמור אחר היורד לשורש הסמכות, שבעטיים הכרעתה בטלה...למשל כאשר נכרכה בתביעת גירושין סוגיה שאינה ניתנת לכריכה (כגון תביעת ילד למזונותיו), ואף-על-פי-כן קבע בית-הדין הרבני כי בסמכותו לידון בסוגיה זו מכוח כריכתה בתביעת הגירושין" (שם, בעמ' 139; ההדגשה איננה במקור).

עם זאת, במסגרת הסקירה של סוגיית מזונות ילדים ציין בית המשפט בין היתר – "מזונות ילדים הם עניין של 'מעמד אישי' כהגדרתו [בסעיף 51](http://www.nevo.co.il/law/70296/51) ל[דבר המלך במועצה על ארץ-ישראל](http://www.nevo.co.il/law/70296), 1947-1922. ככזה, הוא מצוי בסמכותו של בית המשפט לעינייני מישפחה (ראו סעיפים [1(1)](http://www.nevo.co.il/law/98460/1.1) ו-3(א) לחוק בית המשפט לעינייני מישפחה, התשנ"ה-1995). אף לבית הדין הרבני נתונה סמכות לידון במזונות ילדים, בשני מקרים עקריים: ראשית, כאמור לעיל, במקרים בהם עניין המזונות נכרך כדין בתביעת גירושין שהוגשה לבית הדין (סעיף 3 לחוק השיפוט; לתנאי הכריכה ראו: בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן, פ"ד נז(2) 118, 132 (2003)..." (שם בפיסקה 13.

לשם ביצורו של מוסד זה נקבעה בע"א 404/70 עברון נ' עברון, פ"ד כה(1) 373 (1971) (להלן: ענין עברון) ההלכה לפיה - "כדי שהסכם הנעשה על-ידי הורים בענין מזונות ילדם וכדי שפסק-דין הנותן תוקף להסכם כזה יחייבו את הילד, לא די בכך שזה נעשה במסגרת משפט גירושין של ההורים. ענין המזונות חייב להיות נושא בפני עצמו הנידון בתביעה מיוחדת בשמו של הילד למזונותיו, כאשר ברור כי טובת הילד לבדה היא לנגד עיני כל הנוגעים בדבר" (שם בעמ' 377).

...

אבחן כעת את טענת חברי לענין זה. כמצוין לעיל, בהתייחסו לטענת המערער לענין זה קבע השופט קמא המלומד, לאחר שסקר אחד לאחד את פסקי הדין בסוגיה, כי - "בסופו של דבר, כל פסקי הדין שניתנו בעת האחרונה ע"י בית המשפט העליון ושאותם סקרתי לעיל (הרבה מעבר לאלה שאוזכרו ועליהם נסמכת הבר"ע) לא יצרו תקדים ולא ביטלו את הלכת שרגאי. לכל היותר יש בחלקם אמרות אגב שאינן עולות בקנה אחד עם הלכת שרגאי. בכך אין די כדי לבטל הלכה ולשלול את תקפו של התקדים המחייב שנקבע בה" (פסקה 35).

כפי שכבר ציינתי, איני שותף לעמדתו זו של חברי, וכמו בית משפט קמא והיועץ המשפטי לממשלה, אף אני סבור כי מדובר לכל היותר במספר אמירות שהן בבחינת אמרות אגב, המשקפות בעיקר אי הקפדה טרמינולוגית, שבוודאי לא ניתן לראות בהן משום שינוי ההלכה או סטייה ממנה.

אי בהירות מסוימת עולה באשר לגבולות תביעת ההשבה בהתייחס להוצאות עתידיות, וזאת נוכח המילים שהושמו בסוגריים בענין שרגאי: "המוציא (או העומד להוציא)". אני סבור כי ההורה הנושא בהוצאות הילדים אותם חב ההורה האחר רשאי לכרוך במסגרת תביעת גירושין תביעה להשבת הוצאותיו אלה, וזאת בהתייחס להוצאות עד להכרעה המהותית בענין תביעת המזונות של הילדים לגופה.

עוד הוסיף המבקש וטען באותו הקשר, כי לא בוצע הליך האצלת סמכויות למשיב מס' 2 כנדרש לפי סעיף 232 לחוק התיכנון והבניה, לפיו האצלת סמכויות לצורך חתימה על צו הריסה מינהלי תיעשה רק למשנה של המנהל הארצי או למפקח מיוחד, בעוד שהמשיב מס' 2 לא עונה על ההגדרה האמורה.

תגובת המשיבים להלן עיקר תשובת המשיבה; המשיבה סומכת את ידיה בראש ובראשונה על הוראות סעיף 229 לחוק התיכנון והבניה והמתנה את ביטולו של צו הריסה מינהלי בקיומה של אחת משלוש עילות: אם המבקש הוכיח שהעבודה בוצעה כדין, אם לא היתקיימו הדרישות למתן הצוו או אם נפל בצו פגם חמור שבשלו יש לבטלו.

ברע"פ 246/18 אבו רקייק נ' יו"ר הועדה המקומית לתיכנון ובניה רמלה (06.02.2018) נדון מקרה דומה ושם המערערת אף צרפה הסכם המבהיר לכאורה את זכויותיה במקרקעין.

אי קיום חובת ההיוועצות כפגם מהותי היורד לשורש חוקיות הצוו אין חולק כי בבואו לחתום על צו הריסה מינהלי, חלה על נותן הצוו חובת הוועצות לפי הוראות סעיף 225(א) לחוק התיכנון והבניה, לפיו: (א)  לא יינתן צו מנהלי אלא לאחר שנותן הצוו התייעץ – (1)  לעניין צו שנותן מנהל היחידה הארצית לאכיפה – עם היועץ המשפטי של היחידה הארצית לאכיפה ועם מתכנן המחוז שבתחומו יינתן הצוו; בבקשתו, טען המבקש כי חובת ההתייעצות של מנהל המחוז עם מתכנן המחוז הופרה שכן מי שבפועל השיב לפניית מנהל המחוז היה סגן מתכנן המחוז ולא מנהל המחוז בעצמו.

...

אני מפנה לעניין בדיר נעים הנ"ל. אינני מקבלת את ההבחנה שטוען לה המבקש בין יועץ משפטי לבין מתכנן המחוז.

מכל האמור לעיל, אני קובעת כי המבקש לא הוכיח את טענתו גם בעניין זה. לסיכומו של דבר, המבקש לא הוכיח כי נפל פגם בצוו ההריסה נשוא הבקשה ולא הוכיח את קיומה של אחת העילות המנויות בסעיף 229 לחוק התכנון והבניה, המצדיקה את ביטולו של הצו.

משכך, אני מורה על דחיית הבקשה וביטול עיכוב הביצוע הזמני שניתן על ידי ביום 26.10.21.

בהתאם להסכם זה, לשיטת המבקשים, קיבל אביו של המבקש ז"ל, את הזכויות על חלק מהחצר המשותפת ובהתאם לכך הקים על גבי שטח זה פרגולה שלימים נהרסה ונבנתה הפרגולה החדשה שנדונה בהחלטה זו. לשם הוכחת זיקתם למקרקעין ולאחר שהדיונים נדחו שוב ושוב רק לשם השגת מטרה זו, הגישו המבקשים הסכמות/חתימות של 21 מ"בעלי הזכות במקרקעין" מתוך 24 חתימות, כאשר לטענתם לא צלחו בהשגת חתימותיהם של בעלי חלקות 5, 9 ו-12, שכן אלו לא אותרו ברשומי רשות מקרקעי ישראל ומכאן שלא היה בידם לאתרם לצורך השגת חתימתם.

האם נפלו פגמים מהותיים בהוצאת הצוו? לטענת המבקשים, נפלו פגמים חמורים בהוצאת הצוו, פגמים היורדים לשורשו של עניין ומחייבים את ביטולו.

גם אם מדובר בשטח אשר נמצא בסמיכות רבה לדירתם של המבקשים אין המדובר ב'צמידות' במובן של זיקת בעלות או זיקה קניינית אחרת ועל כן וכל עוד מדובר בשטח המוגדר כשטח משותף – מדובר בבניה אסורה.

...

איני מקבלת את טענותיהם של המבקשים אשר מבוססות על השערות.

הטענה הועלתה בכתב, לא נשמעו עדויות או הוצגו מסמכים המבססים טענה זו. משכך ובהינתן שהנטל להוכחת האכיפה הבררנית רובץ על כתפי המבקשים, אין בידי לקבלה.

אחרית דבר- לאחר שבחנתי את טענות המבקשים מצאתי לדחות את בקשתם ולהותיר את צו ההריסה המנהלי שהוצא על ידי הרשות על כנו.

משקבענו כי סעיף 27א לחוק לכאורה אינו חל בעניינינו, הרי שגם אין בעדכון חוזר 10.2 כדי לשנות מקביעה זו. לא הוכח לכאורה שנפלו בהליך הפיטורים פגמים היורדים לשורשו של עניין אשר מאיינים את החלטת הפיטורים: טרם קבלת ההחלטה על פיטורי המבקש, המועצה זימנה את המבקש לשימוע, נתנה לו לכאורה זכות טיעון ואיפשרה לו להיתגונן מפני הכוונה לסיים את העסקתו.

המסמכים הספציפיים שבקש המבקש מהמועצה הם: דו"חות איתוראן; מיסמך ובו הוראה שעל המבקש לדיווח לקב"ט המועצה על שינוי בסדרי העבודה של הפקחים; העתק מהתיק האישי, לרבות כתב מינוי, החלטת ועדת הבחינה במיכרז וכל חוזה או מיסמך שהמבקש חתום עליו.

נעיר, כי משהעיד המבקש שנערכה לו שיחה עם ראש המועצה בנושא הכפיפות לקב"ט, הרי שלצורכי הכרעה בבקשה לסעד זמני לא מצאנו מקום להדרש לטענת המבקש, כי אחראי שיטור ערוני אינו כפוף לקב"ט הרשות (הגדרות תפקיד נספח 7 לבקשה).

נוסיף, כי בפסיקה נקבע שבמקרים המתאימים יש להחיל את דוקטרינת הבטלות היחסית, כלומר: פגם בפעולת הרשות מנהלית לא יגרום בהכרח לבטלות ההחלטה, ובשיקלול הגורמים הרלוואנטיים יש לאזן בין חומרת הפגם שנפל בפעולת ברשות ובין תוצאותיו המשפטיות.

...

קביעה זו הינה לכאורית כך שבהליך העיקרי יהיה מקום להרחיב בהיבט הראייתי בהקשר זה. לסיכום, לא שוכנענו כי בהליך פיטוריו של המבקש כעובד בתקופת ניסיון במועצה נפלו פגמים משמעותיים המאיינים את החלטת הפיטורים ומצדיקים ביטול הפיטורים כבר בשלב זה. נוסיף, כי קביעותינו לעיל הן קביעות לכאוריות בלבד לצורך הכרעה בסעד הזמני.

מאזן הנוחות לא נוטה לעבר המבקש: הגענו למסקנה כי מאזן הנוחות נוטה לעבר המשיבה.

לסיכום: הבקשה לסעד זמני נדחית.