מהו חלוף הזמן הסביר למסירת הודעה על ביטול חוזה

ביום 9.11.2015 מסרה רשפים הודעה בכתב לשפיר על ביטול ההסכמים, וציינה כי היתקשרה עם גורם אחר לצורך הפעלת המחצבה.

ביום 24.2.2021 ניתן פסק דין במסגרתו נקבע כי ערעורה של שפיר מתקבל בחלקו, שכן ביטול ההסכמים על-ידי רשפים נעשה שלא כדין, משלא קדמה לביטול האמור הודעה סבירה מראש כנדרש לפי דין.

(ב) חלוף הזמן מאז ביטול צו המניעה הזמני ביום 19.4.2020 ועד היום, יכול ללמד כי לשפיר לא נגרם נזק, וכי חששה של שפיר שמא המשיבות יבצעו פעולות חפוזות ובלתי הפיכות בשטח לא היתממש.

...

בנסיבות העניין, אני סבורה כי בית משפט קמא צדק כאשר קבע כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבות: כאמור, שפיר עותרת היום לצו מניעה זמני, באותה מתכונת עליה הורה בשעתו כב' סגן הנשיא ארנברג, קרי- איסור על עבודות חציבה בלבד.

מכל האמור לעיל עולה כי עצירת התהליך כיום עשויה לגרום נזק כבד למשיבה 3 [ארגיל], העולה על הנזק שייגרם למבקשות [שפיר].

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

מסמכים אלו סותרים את עדותו של התובע בחקירתו הנגדית, כאשר נישאל, שהייתה לו אפשרות להציב שמירה על ידו, השיב: "הוא לא נתן לי, אני רדפתי אחרי קנטור כל הזמן כמה עולה לי שומר. הוא הציב לי עובדה זה חברת שמירה שהם עובדים איתה". לא ברור מדוע היה על התובע ל"רדוף" אחר קנטור, חובתו בשמירה וגידור האתר ברורה ומפורשת, וחרף פניות והתראות חוזרות, במשך זמן לא מבוטל, החליטה הנתבעת להציב שמירה באמצעות חברת שמירה שיש לה עימה הסכם העסקה, כפי שנטען ולא נסתר.

הבעיה, הנתבעת לא הציגה כל מיסמך או ראיה לפניה בעל פה, שבו פנתה לתובע להודיע בעיניין הפגם לטענה, בבצוע החיוב החוזי לניקיון, בזמן אמת, ולא נתנה לתובע את האפשרות וההזדמנות לתקן את הפגם הנטען, וגם אין כל ראיה שהתובע עצמו ידע על טענה זו של הנתבעת בזמן אמת, אלא רק לאחר חלוף זמן סביר למסירת ההודעה ולאחר ביצוע הניקיון על ידי אחרים.

...

מכאן, נדחית טענת הנתבעת.

נקבע בהלכה הפסוקה, ע"א 552/88 קובטי נגד אזרחי, פורסם ביום 26/6/91 "חוק פסיקת ריבית והצמדה מסמיך את בית המשפט לפסוק ריבית כבר מיום היווצר העילה". בענייננו, אני סבורה שמועד היווצרות העילה, חובת הנתבעת לשלם את התמורה בעד העבודות שביצע התובע, קמה עם הגשת החשבון הסופי על ידו, ובהתאם להוראות החוזה לתשלום, שוטף + 90 מיום הגשת החשבון הסופי (פרק י"א בחוזה).

סוף דבר, הנתבעת תישא בתשלומים הבאים: בית אשכול - סך של 439,734.64 ₪ (כולל מע"מ).

כידוע, על פי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, מי שהתקשר בחוזה עקב הטעייתו על ידי הצד השני, כפי שהיא למעשה טענתו של ערן, "רשאי" – אך לא חייב – לבטל את החוזה (שלו – צמח, בעמ' 447), כאשר את הודעת הביטול צריך למסור בתוך זמן סביר מעת שנודע לו על עילת הביטול (סעיף 20 לחוק החוזים), אחרת – הוא נחשב כמי שויתר על זכות הביטול וכמי שמשלים עם הפגם.

כך ציינו בעיניין זה המלומדים שלו וצמח בחיבורם הנזכר לעיל: "בררת הביטול המוקנית למתקשר שנפל פגם ברצונו אינה עומדת לו לנצח. עליו להחליט בתוך זמן סביר על עמדתו כלפי המשך קיומו של החוזה הפגום. לאחר עבור הזמן הסביר נוצרת הנחה של ויתור על זכות הביטול והשלמה עם הפגם; ובעוד שהבחירה בבטול החוזה טעונה מעשה אקטיבי (הודעת הביטול), יש שהבחירה בקיום החוזה מסתברת מנסיבות העניין, וביניהן – עצם חלוף הזמן הסביר. איחור מתמשך ובלתי סביר בנקיטת פעולה יזומה לביטול החוזה נוכח ידיעת הפגם שנפל בו, מוליך לציפייה לגיטימית בדבר רצון המתקשר להמשיך להיות קשור בחוזה ולוותר על ביטולו" (שם, בעמ' 463) ראו גם האמור בפסק דינו של כב' השופט ע' פוגלמן ב-ע"א 7730/09 ניסים כהן נ' מבני גזית (2000) בע"מ (06.06.2011).

...

לחתימת פרק זה אביא את הדוגמא היפה לענייננו שהביא השופט ג' בך המנוח בפסק דינו ב-ע"א 262/86 וולטר רוט נ' deak and co. Inc, פד"י מה(2) 353, שאף היא מתייחסת למערכת יחסי שכירות: "ניקח כדוגמה את המקרה בו מבטל משכיר של מבנה את הסכם השכירות עם השוכר מהטעם שהלה מתמיד באי־תשלום דמי השכירות. ונניח שמסתבר, כי הנמקה זו נגדה את העובדות, ושלמעשה שילם השוכר את דמי השכירות במועדם לחשבונו של המשכיר. ונניח עוד, שלאחר מכן, במהלך המשפט המתנהל בעניין תוקף הודעת הביטול, נודע למשכיר, שהשוכר השכיר את המבנה המושכר לשוכר משנה בניגוד לתנאי החוזה ושעשה כן עוד בטרם בוטל ההסכם. סבורני שלא יוכל המשכיר לבסס את הגנתו בעניין תוקף הודעת הביטול על עילה חלופית זו, אפילו אין חולקים, שיש לראות בה משום הפרה יסודית של החוז. נראה, שחייב המשכיר במקרה כזה למסור לשוכר הודעת ביטול חדשה, אשר עונה, גם מבחינת העיתוי, על הוראות סעיף 8 לחוק החוזים – תרופות" (שם, בעמ' 376 א' – ג') האם התובע עמד בנטל הקטנת הנזק? לאחר שדחיתי טענת ערן כי הוא ביטל כדין את חוזה השכירות ומצאתי כי הוא הפר אותו משלא עמד בהתחייבויותיו לתשלום דמי השכירות החודשיים ובהמשך אף נטש את המושכר באופן חד צדדי, נשאלת השאלה – נוכח טענת הנתבעים כי שאול לא פעל להקטנת נזקיו – האם בכלל חלה על שאול חובה למצוא שוכר חלופי, ואם כן – האם הוא עמד בחובה זו. כפי שכבר ציינתי לעיל, על מערכת היחסים שבין הצדדים חלות הן הוראות חוק השכירות הן דיני החוזים הכלליים, ובכלל זה חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות"), כאשר בסעיף 23 לחוק השכירות הובהר כי התרופות הנתונות לצדדים על פיו באות להוסיף על אלה הקבועות בחוק התרופות ולא לגרוע מהן (לרנר, בעמ' 12-11, ובעמ' 216-215).

סיכום התוצאה אני מקבל את התביעה העיקרית (ב-ת"א62532-09-17) באופן חלקי ומחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע (שאול רט) סך של- 425,027 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 01/07/2016 (אמצע התקופה בגינה לא שולמו דמי השכירות) ועד התשלום המלא בפועל.

אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע (שאול רט) הוצאות משפט בסכום כולל של- 15,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסכום כולל של- 40,000 ₪ (כולל מע"מ).

אני דוחה את התביעה הנגדית (ב-ת"א 54008-11-17), ומחייב את התובעים בתביעה הנגדית (ערן, שמואל וסייקו), ביחד ולחוד, לשלם לנתבע בתביעה הנגדית (שאול רט) הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של- 7,000 ₪.

לטענת התובע לאחר פרק זמן של כמחצית השנה ממועד אספקת המכשירים החלו תקלות חוזרות ונישנות במכשירים, בעיקר באחד מהם (פיקסו לייזר, עמ' 12 לפרוטוקול שורות 5-4) אך תקלות אלו לא קבלו מענה של ממש מאחר שהעצות שנתן להם טכנאי הנתבעת מר מאיר שיין עזרו לפרקי זמן קצרים והתקלות שבו והתעוררו, בחלק מן המקרים לא הגיע טכנאי מטעם הנתבעת אלא לאחר חלוף שבועיים ממועד ההודעה על התקלה והתקלות חזרו על עצמן שוב ושוב באופן ששיבש לחלוטין את עבודת המכון ופגע במוניטין שלו קשות.

כאן המקום לציין כי סעיף 14 לחוק המכר מורה על מסירת ההודעה על אי ההתאמה למוכר מיד לאחר גילויה אחרת לא יוכל הקונה להסתמך עליה, אלא שלפחות על אי ההתאמה עקב הליקויים החוזרים ונשנים יכול היה התובע לדעת רק לאחר שהתופעה חזרה ונשנתה ללא פיתרון של ממש ולאחר שנתן לנתבעת מספר הזדמנויות לתקן את הליקויים וזו כשלה בכך.

הכרעה זו יפה גם לצורך הקביעה כי התובע עמד בהוראת סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) על פיו – "ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה; אולם במקרה האמור בסעיף 7(ב) ובכל מקרה אחר שהנפגע נתן למפר תחילה ארכה לקיום החוזה – תוך זמן סביר לאחר שחלפה הארכה". כאן המקום לציין כי לאחר שהוריתי על הגשת תצהירי עדות ראשית הגישה הנתבעת רק תצהיר של מנכ"לה אך בתום ישיבת ההוכחות מסר ב"כ הנתבעת את ההודעה הבאה – "לגבי עדותו של מר שיין (=טכנאי הנתבעת מר מאיר שיין – א"ב): הבאנו אותו להעיד היום. אישתו של התובע היתה בקשר עם מר שיין וטענה לתקלות, אני הבנתי שכלל התקלות טופלו, ולכן מר שיין יכול לשפוך אור והבאנו אותו לעדות. אנו מוכנים "לקחת סיכון" בקשר לעדותו.

...

לטענת התובע פניות חוזרות ונשנות אל הנתבעת, פעולות על פי הנחיותיה וביקורי טכנאי מטעמה ואף מנכ"לה מר עמירם צופי – שחדלו בשלב מסויים – לא פתרו את הליקויים ובסופו של דבר לא יכול היה לעשות במכשירים כל שימוש והם נותרו כאבן שאין לה הופכין.

אשר על כן אני קובע כי הנתבעת לא הוכיחה את טענתה בדבר קיומו של הסדר בין הצדדים לסילוק טענות התובעת כלפי הנתבעת תמורת הענקת מכשיר בשווי 38,000 ₪ במתנה.

עם זאת, אין להגזים יתר על המידה בשיעור השוני בין אמות המידה להערכת הנזק, על-פי שני הסעיפים הנזכרים, שכן מטרת ההערכה בשני המקרים היא שווה, כלומר, החזרת המצב לקדמותו; שלישית, יש בו במבחן הוודאות הסבירה כדי ליצור איזון ראוי בין האינטרס של הנפגע לקבל פיצוי על נזק שנגרם לו, גם אם הוא נתקל בקושי להביא הוכחות ודאיות, לבין האינטרס של המפר, שלא להיות חשוף לתביעת פיצויים, שאינה מעוגנת למערכת העדויות שבמשפט" בענייננו, זולת עדותם הכללית של התובע ואשתו על פגיעה ניכרת במוניטין שהובילה בסופו של דבר לסגירת המכון לא הובא ולו בדל ראיה בנושא זה הגם שלכאורה מה פשוט יותר מהעדת לקוחות שנפגעו או מי ששמע שהתובע ואשתו כונו גנבים בעקבות פרשה זו, הצגת תיעוד כספי לפיצויים שנדרשו – לטענתם – לשלם ללקוחות שנפגעו עקב הליקויים במכשירים ועוד כהנה וכהנה.

סיכום המורם מכלל האמור הוא שאני מחייב את הנתבעת להשיב לתובע סכום של 86,994 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 4.9.17.

עוד נטען כי הנתבעים הפרו את חובתם החוזית להשלים את עבודות הפיתוח, התיכנון והשיווק של המיגרש במועד ו/או תוך זמן סביר, והפרו את חובתם כלפי התובעים לנהל עמם מו"מ ולקיים ההסכם בתום לב, ואם היו עושים כן התובעים היו מסיימים את הקמת המבנים ומפעילים את העסקים שלהם במבנה.

עוד נרשם כי החלטת משרד התעשייה חותרת תחת האפשרות שהמגרש יוקצה לתובעים וכי הדבר הנו תוצאה של הפרת ההסכם על ידי הנתבעות ביום 06.10.21 התקבלה תגובת הנתבעות לאותו מכתב במסגרתה צוין כי הנתבעות רשמו בפניהן כי התובעים מסרו הודעה על ביטול ההסכם שנכרת בין הצדדים (נספח כ' לכתב התביעה).

הנתבעות הפרו את חובתן לקיום ההסכם בתום לב. עוד הם טוענים כי ביטול/אי חידוש ההמלצה, חרף המאמצים האינסופיים שנקטו התובעים, לרבות נקיטה בהליכים משפטיים, הנה תוצאה של מעשי ומחדלי הנתבעות, שכן בשל חלוף הזמן, לא היה בידם להשלים את ההליך, בשל חלוף הזמן ושינוי הנהלים במשרד התעשייה, בנסיבות שאינן תלויות כלל בתובעים.

...

אני דוחה את טענת הנתבעות כאילו התובעים ביקשו למחוק את התביעה שהגישו בבית המשפט המחוזי שכן הבינו לאחר ההוכחות "כי סיכוייהם לזכות בהליך הינם קלושים ביותר" (כך לטענת הנתבעים, ראה סעיף 9 לבקשה לדחייה על הסף).

לסיכום אשר על כן הבקשה נדחית.

הנתבעות ישלמו לתובעים הוצאות בקשה זו בסך של 5,850 ₪ (התובעים הגישו תגובה לבקשה, התייצבו לדיון בבקשה ולאחריו הגישו סיכומים בבקשה).