מהו הסכום הסביר והמקובל להוצאות קבורה ומצבה

למכתב הדרישה צורף חישוב הסכומים הנ"ל. סכומים אלו הנם סבירים בהיתחשב בתקופת עבודתה של המטפלת.

(1) לשלם מכספי האדם תשלומים שוטפים בעבור שירותים שניתנו לו או הקשורים ברכושו בתקופת האפוטרופסות; (2) לגבות מכספי האדם את שכר הטירחה שהוא זכאי לו; (3) לשלם מכספי האדם הוצאות סבירות לקבורה ואבלות; הוצאות כאמור ישולמו לפי המקובל בנסיבות העניין או בהתאם להנחיות שנתן בעיניין האדם; (4) לנהל נכס מושכר של האדם או עסק הדורש ניהול שוטף.

הוצאות קבורה, שבעת ימי האבל, מצבה, יום השלושים ויום השנה הם חלק מחובות העיזבון, אשר צריך להוציאם בתיאום עם יורשי המנוחה.

...

לאור האמור לעיל, סבור אני שהתביעה נגד הנתבעת 2 להשבת הסך 70,000 ₪ נגועה בעשיית עושר ולא במשפט, נגועה בחוסר תום לב ודינה להידחות.

לדברי הבנק הוא ידע על מות המנוחה רק לאחר שנמשכו הכספים מהבנק, ומטעם זה דין התביעה נגדו להידחות.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין הינה כדלקמן: התביעה נגד הנתבע 1 נדחית; התובעות, ביחד ולחוד, תשלמנה לנתבע 1 כדלקמן: את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; על הנתבעת 2 לשלם לתובעות, ביחד ולחוד, את הסך 20,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (14.8.17) ועד ליום התשלום בפועל; בנסיבות העניין, בו חלק הארי של תביעת התובעות נגד הנתבעת 2 נדחה, אין צו להוצאות במערכת היחסים שבין התובעות לבין הנתבעת 2.

ד"ר גויכמן אישר שרשם למנוח 3 פעמים תרופות והסביר את העידר מימצאי הבדיקה "אוקיי, אני אנסה להסביר שיש 40 אנשים במחלקה ועשר קבלות במהלך הלילה ורופא אחד במחלקה ואתה בודק בו זמנית 16 חולים לפעמים פולו אפים מתפספסים וזה מה שקורה... כי דברים, פרטים קטנים..., פרטים קטנים מקובל לא לכתוב... יכול להיות שזה לא ממש תקין אבל זאת המציאות" (שם עמ' 134, שורה 22 ואילך).

התובעים טוענים לראשי הנזק של הוצאות רפואיות, עזרת צד ג', כאב וסבל ואובדן סכויי החלמה, קיצור תוחלת חיים, פגיעה באוטונומיה, הוצאות קבורה ומצבה ופיצויים עונשיים – סכום המגיע לכדי 1,733,000 ₪.

בנסיבות העניין, סבורני שסכום של 70,000 ₪ משקף הקף עזרה סביר, בשים לב למצבו הרפואי הכללי של המנוח שאינו קשור לתאונה ומגבלותיו שהיו בלא קשר אליה, ובשים לב שגם לולא התאונה סביר שמצבו היה מתדרדר, נוכח גילו ומחלותיו האחרות ובשים לב לעזרה שקבל ממקומות אחרים.

...

בנסיבות העניין, סבורני שסכום של 70,000 ₪ משקף היקף עזרה סביר, בשים לב למצבו הרפואי הכללי של המנוח שאינו קשור לתאונה ומגבלותיו שהיו בלא קשר אליה, ובשים לב שגם לולא התאונה סביר שמצבו היה מתדרדר, נוכח גילו ומחלותיו האחרות ובשים לב לעזרה שקיבל ממקומות אחרים.

סוף דבר שעה שבאתי לידי מסקנה שנפלו כשלים בנוגע למניעת נפילת המנוח, התביעה התקבלה וזאת אף שאין ספק שהצוות הרפואי הטיב את מצבו הבריאותי של המנוח אגב המחלה עמה הגיע לבית החולים.

אחר כל האמור לעיל, תשלם הנתבעת לתובעים, באמצעות בא-כוחם סך של 166,000 ₪, לסכום זה ייווספו החזר הוצאות חוות דעת, שכר עדות המומחה, שכר המתרגם, אגרה כפי ששולמה, הכל בכפוף לקבלות ובצירוף ריבית והצמדה מיום התשלום.

בית המשפט (כב' השופט י' בשן) חישב את ניזקי המבקשים כתלויים וכיורשים, ומצא כי גובה הנזק שהנו בר פיצוי עומד על סך של 2,916,389 ₪ בחלוקה לראשי הנזק הבאים: הפסדי שכר בשנים האבודות – 2,637,739 ₪ (בחישוב בסיס השכר של המנוח נילקחו בחשבון הפנסיה התקציבית שקבל כגמלאי צה"ל והכנסתו מהעבודה ב"אגד"); כאב וסבל – 53,650 ₪; הוצאות קבורה, מצבה ואבל – 25,000 ₪; אובדן שירותי אב ובעל – 200,000 ₪.

(ב) הזכאי לגמלה לפי חוק זה חייב להושיט כל עזרה ולנקוט כל פעולה סבירה כדי לסייע לאוצר המדינה במימוש זכותו לפי סעיף זה, ולא יעשה כל פעולה העלולה לפגוע בזכויות אוצר המדינה לפי סעיף זה או למנוע בעד ממושה; זכאי לגמלה שעבר על איסור לפי סעיף זה, או לא עשה את המוטל עליו לפיו, רשאי הממונה לשלול ממנו את הזכות לגמלה, כולה או מקצתה.

בפסיקה נקבע איפוא כי מערכת היחסים שבין המל"ל למזיק אינה מעניינו של הניזוק, אשר שופה על ידי המיטיב ונזקו הופחת: "מהפיצויים, להם זכאי ניזוק כלפי מזיק, יש להפחית את התגמולים, אשר הניזוק קיבל ויקבל מאת המוסד לביטוח לאומי. הזכות לתבוע תגמולים אלה עוברת, על-פי כללי הסוברוגציה, מידי הניזוק לידי המוסד, ואילו בידי הניזוק נשארת הזכות לידרוש תשלום היתרה (סכום הפיצויים בהפחתת תשלומי המוסד) מידי המזיק [...] לעניין זה אין כל חשיבות לשאלה מהו הסכום, שבו שיפה המזיק הלכה למעשה את המוסד. הפיצויים, להם זכאי הניזוק כלפי המזיק [...] ­מופחתים בגימלאות, שהמוסד לביטוח לאומי משלם לניזוק, ולא בסכומים, אשר המזיק משלם למוסד. ייתכן שהמוסד יחליט לוותר למזיק ולא לתבוע ממנו דבר. ייתכן שהמוסד יתפשר עם המזיק. ייתכן שלמוסד אין זכות כלפי המזיק, שהוא גם מעבידו של הניזוק. כל אלה אינם מעניינו של הניזוק, אשר ניזקו שופה על-ידי המוסד, ועל-כן ניזקו הופחת" (ע"א 650/78 כליף נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 242, 253 (1981), הדגשה הוספה.

הסעיף נועד לעגן במפורש את האפשרות לנכות את קיצבאות המל"ל מהסכום הנפסק לניזוק, תוך הגשמת עקרונות היסוד בדיני הנזיקין ועקרון העל שבהם – השבת מצב הנפגע לקדמותו (שם).

באותו מקרה ציינתי כי ספק אם אי הגשת תביעת שבוב על ידי קרן הפנסיה המיטיבה "מאיינת את זכותו של המזיק לתבוע ניכוי תשלומי הפנסיה ששולמו לניזוק [...] ההצדקה העיקרית והמקובלת לנכוי תגמולי הפנסיה היא, שיש בכך כדי להשיב את מצב הניזוק לקדמותו אלולא העוולה ולא להיטיב מצבו מעבר לכך, בעוד שהראציונל שלא ליהנות את המזיק-המעוול הוא המישני בחשיבותו" (שם פסקה 11, הדגשה הוספה).

...

איני סבור כי מסקנה זו היא בגדר מסקנה מתחייבת, ואיני סבור כי התוצאה הקונקרטית בעניין מאיר תומכת בטענת המערערים.

סוף דבר סיכומו של דבר, כי התוצאה הקונקרטית בעניין מאיר, היא חריגה על רקע הפסיקה דלעיל, וניתן להסבירה בקביעה העובדתית כי העירייה המחתה את זכותה לשיפוי לטובת העיזבון והתלויים.

לנוכח כל האמור, לא מצאתי להתערב בתוצאה אליה הגיעו הערכאות קמא, כך שהערעור נדחה.

כפי שהבהיר השופט ש' לוין בעיניין פאתח: "לפי עקרונות כלליים של דיני הפיצויים, שומה על גורם הנזק, המפר או המזיק, 'לאזן' את העוול שניגרם לנפגע כתוצאה מהבאתו עקב הארוע נושא התביעה למצב גרוע מכפי שהיה עומד אילמלא אותו ארוע. לעניין זה אין, לדעתי, הבדל בין מקרה, שבו הסיכוי שאבד גדול או קטן מ-50%. הואיל ובשני המקרים לא יזכה הניזוק בפצוי אלא בשיעור הסיכוי שהפסיד עקב הרשלנות" (שם, בעמ' 320).

מכאן, אין מקום להתערב ברכיב זה. בנוגע לשומת הפיצויים, הצדדים מלינים מזה ומזה על סכום הפצוי שנפסק בראש הנזק של אובדן הישתכרות, וכן מד"א מלינים על סכומי הפצוי המופרזים לדעתם שנפסקו בראשים של נזק בלתי ממוני, שירותים, הוצאות קבורה ועוד.

היתערבות של ערכאת העירעור בנושא זה נעשית במשורה, תוך היסתכלות על הסכום הכולל שנפסק ובחינה אם קיימת חריגה של ממש מהמקובל בראשי הנזק שנפסקו.

באשר לראשי הנזק הנוספים, סכום הפצוי הכולל סביר לאור נתוני העניין ואינו מגלה טעות בולטת שמצדיקה את התערבותנו.

...

לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון נוסף בחומר, הגענו למסקנה כי דין הערעורים בנושא זה להידחות.

לא מצאנו כי המקרה הנוכחי מצדיק התערבות מעין זו. הקביעה ביחס לאובדן ההשתכרות של המנוח, שנעשתה על דרך של אומדנא, היא סבירה בנסיבות בהתחשב בכישוריו המיוחדים של המנוח מחד גיסא, ומאידך גיסא בקשיי ההוכחה הנובעים מכך שבשנים האחרונות הוא לא השתכר מעיסוקיו.

סופו של דבר, שאנו דוחים את הערעור ואת הערעור שכנגד מקום שלא מצאנו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי טעות שבדין, במשפט או בקשר ביניהם, וזאת על פי סמכותנו מכוח תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלה על ערעורים אלה.

בהערכת ההפסד בשנים האבודות כמו גם אובדן התמיכה בתביעת התלויים אין להדרש ל-"מישפחה רעיונית" אלא החישוב ייערך בהתאם למצבו הנתון של הניזוק ביום התאונה (ע"א 10990/05 דוד פינץ ואח' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 9 (11.4.06).

אני סבור כי באשר לשניהם גיל הפרישה הסביר הוא 67, דבר שמקובל גם על יתר הצדדים (סעיפים 59-60 לסיכומי היזדמנות) .

גם לעניין אומדן הוצאות הקבורה והמצבה יש ליתן משקל למקום ההוצאה, או ליתר דיוק לעלות המקובלת במקום בו נערכה ההלוויה.

בעיניין ההפסד בגין הוצאות הלוויה והקבורה, נכון לפסוק אותו הסכום שנפסק בעיניין של המנוח ס.ע ז"ל, היינו סך 10,000 ₪.

...

משנקבע כי דין ההודעות נגד הזדמנות להידחות מובן כי אין תוחלת להודעות אלו כנגד ניצן.

סוף דבר מקבל את תביעת העזבון והתלויים במנוח ס.ע ז"ל (ת"א 29886-03-18), ומחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעים פיצויים בסך 959,625 ₪, בצירוף שכ"ט בשיעור 20% והמע"מ וגם הוצאות משפט בסך 5,000 ₪.

כפועל יוצא מהאמור, אני מקבל את שתי ההודעות בשני התיקים אותן הגישה הזדמנות נגד המבטחת (הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ) אשר תשלם להזדמנות הוצאות משפט ושכ"ט בסכום כולל בסך 50,000 ₪.