מה קורה כאשר אין התייצבות עדים במשפט פלילי

בהתאם סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א – 1971, הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט הפלילי המרשיע את הנאשם (היא הנהגת) קבילים במשפט כאן כראיה לאמור בו. הוסיפו לכך כי הנהגת לא מסרה תצהיר בהליך שלפניי ולא הגיעה ליתן עדות (ראו בפרוטוקול הדיון מיום 10.12.17), ממילא היא (והמבטחת) לא יכולות היו לבסס טענה לאשם תורם.

המעסיק טוען כי התובע ואימו ניסו להניא את ד"פ מלבוא ולהעיד בבית המשפט עד שביכר לטוס לחו"ל. אולם כאשר העד התייצב בבית המשפט התברר מעדותו כי אמו של התובע והתובע אמרו לו שעדיף שלא יתערב מאחר שאין זה עניינו (פרוטוקול 2, בעמ' 179 שו' 9-11).

אחותו של התובע היא שוטרת, והיא הגיעה יחד עם האם לבית החולים לאחר קרות התאונה.

המעסיק מלין על כך כי האחות לא התייצבה בבית המשפט ליתן עדות על דברים שהוחלפו לאחר התאונה בינה לבין אחיה התובע, אם הוחלפו, בנושא הביטוח.

...

לאור כל האמור, אני פוסקת לעבר ולעתיד בגין השתתפות עצמית בתרופות, היטלי רופאים, נסיעות וכיוצ"ב סכום של 2,000 ₪ (מעבר לסכומים אותם יכול התובע לקבל מהמוסד לביטוח לאומי).

סוף דבר התביעה העיקרית התביעה נגד נתבעת 3 (קרנית), מתקבלת.

התביעה נגד נתבעות 1-2, נדחית.

עם זאת בהמשך הנאשם עבר כברת דרך, תוך שתוף פעולה מלא עם שירות המבחן, נטילת חלק בכל המפגשים והשתלבותו במרכז "יתד". המדובר במי שעבר ועובר טפול ושינה מאורחות חייו בתקופה של שנה ומחצה מאז קרות הארוע, ללא שנרשמו לחובתו הפרות וללא פתיחת תיקים חדשים.

בעיניין זה אפנה לפסיקתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב במסגרת עפ"ג 31126-05-14 מדינת ישראל נ' חריט (12.01.2015): "בהנתן המציאות הנוכחית שבה גידול הסמים הפך להיות מכת מדינה, יש להלחם בו בחומרה כאשר הביטוי לכך יהיה בהעלאת רף הענישה. המגדלים והמפיצים מצויים באותו מקום עצמו מבחינה ערכית ומעשית גם יחד". הצדדים הפנו לפסיקה מגוונת.

הנאשם נעדר עבר פלילי, נטל אחריות מלאה על מעשיו, הן בשלב החקירה המשטרתית והן בפתח משפטו, חסך בזמן שפוטי ניכר, בזמנה של התביעה הכללית וחסך בזמנם של עדי התביעה.

הנאשם יתייצב לריצוי עבודות השרות ביום 14.10.20, עד השעה 08:30, כשהוא מצויד בתעודת זהות, במפקד שב"ס, מחוז המרכז, יחידת עבודות השרות, רמלה.

...

לאחר ששמעתי ברוב קשב טיעוני הצדדים, עמדתי על נסיבות ביצוע העבירות, הערכים המוגנים והפגיעה בהם, בהינתן פוטנציאל הנזק והתכנון, בשים לב למדיניות הפסיקה הנוהגת וגיוונה כאמור לעיל, מצאתי לקבוע מתחם עונשי הולם שנע בין מספר חודשי מאסר, שיכול וירוצו בעבודות שירות, ועד ל-15 חודשי מאסר לריצוי בפועל לצד ענישה נלווית.

לאחר ששמעתי טיעוני הצדדים, מבלי להקל ראש במעשיו של הנאשם, כמות הסם והשתילים, היקף ציוד המעבדה והתכנון המוקדם כמפורט לעיל, בהינתן הטעמים שמניתי ובתוך כך נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות, גילו הצעיר מאוד של הנאשם, נטילת אחריות מלאה עוד בשלב החקירה, חסכון בזמן, השינוי שערך הנאשם באורחות חייו, השתלבות בטיפול במסגרת שירות המבחן, ניקיון מסמים לצד יציבות תעסוקתית, העדר פתיחת תיקים חדשים והפוטנציאל השיקומי עליו מצביע השירות – מצאתי למקם את הנאשם בתחתית מתחם העונש ההולם, ובתוך כך שלא להשית עליו את מלוא התקופה המותרת על פי דין, בעבודות שירות, לאור המלצת הגורם המקצועי הוא שירות המבחן, אשר לשיקומו של הנאשם והצורך בהמשך הטיפול.

אשר על כן אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות.

העד ציין, כי כאשר הגיע למקום, כלי העבודה כבר לא היה שם. העד לא ידע למסור ממי בדיוק קיבל את הפרטים במקום, האם מנציג הקבלן או מאנשים אחרים שנכחו במקום ולא צוינו בדו"ח. לדבריו, ככל שמר חנן קטנה, נציג הנתבעת 1, היה נוכח במקום הארוע היה מתעד את שמו בדו"ח. העד גם לא ידע למסור בודאות, האם הגורם עימו שוחח במקום היה אדם בשם רועי.

בהמשך חקירתו הנגדית, השיב מר קטנה, כי הוא הגורם אשר הודיע לתובעת על קרות הנזק; כי הכלי שהושכר מהנתבעת 2 הנו מחפרון ולא מכבש כפי טענת הנתבעת 2; לטענתו, החשבונית אשר צורפה לכתב התביעה, המציינת את סוג הכלי, איננה מוכרת לו ומעולם לא הוצגה לו. כאשר נישאל, האם שילם לחליל, העובד שהגיע למקום לדבריו מטעם הנתבעת 2, השיב "הוא אומר שיש תשלום, אני צריך להוציא את זה מישראכרט. הבחור שהיה איתי שילם על זה". לדברי מר קטנה, לצורך ביצוע עבודות החפירה קודם לעבודות האינסטלציה אין צורך במכבש; וכן לטענתו, האחראית לקרות הנזק היא הנתבעת 2.

ודוק, מר קטנה טען כי על שירותים אלו בוצע תשלום בכרטיס אשראי, אך לא הוצגה כל ראיה לכך (בדמות חיוב בכרטיס אשראי וחשבונית), כן טען כי החשבונית שהוצגה בגין השכרת "בומג" היא מזויפת אך טענה חמורה זו לא נתמכה בכל ראיה, ובנוסף טען כי מי שביצע את התשלום והיה נוכח עימו במקום היה עובד בשם "רועי", אשר כלל לא התייצב למסירת עדות בבית המשפט.

כפי שקבע בית המשפט העליון בע"א 548/78, נועה שרון נ' יוסף לוי, פ"ד לה (1) 736 [1980] בסעיף 3 לפסק דינה של כב' השופטת בן עתו: "...כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נימנע מהבאת ראיה רלבאנטית שהיא בהשג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. ככלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנימנע מהצגתה." ברי, כי הראיות המפורטות לעיל הנן ראיות מהותיות ורלוונטיות לבירור טענותיה של הנתבעת 1.

...

מן הנימוקים האמורים, אני קובעת כי הוכחה אחריותה הבלעדית של הנתבעת 1 לנזקי התובעת, וכי לא הוכח כי רובצת אחריות כלשהי על הנתבעת 2.

סוף דבר: אשר על כן, התביעה כנגד הנתבעת 1 מתקבלת.

התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית.

כאמור לעיל, הנטל להוכחת קיומה של תאונה כלשהיא בין כלי הרכב לא הורם כנדרש; לגטיוי לא התייצב להעיד באשר לנסיבות קרות התאונה; עדויות ג'יאן ושויד לא הותירו רושם מהימן על בית המשפט; עדים נוספים שלפי הנטען נכחו במקום והבחינו בכלי הרכב לאחר התאונה לא זומנו למתן עדות ולבית המשפט לא הוצגה ראיה כלשהיא שקושרת את כלי הרכב למקום התאונה, לרבות תמונות או אסמכתות לגרירת כלי הרכב ממקום התאונה.

גם כאן מדובר בנטל של מאזן ההסתברויות שכו עסקינן בהליך אזרחי, אך הואיל ומדובר בטענת מירמה, יידרש הנתבע לראיות כבדות משקל על מנת לעמוד בנטל המוטל עליו (ע"א 457/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589 (1986)), וכדברי בית המשפט העליון בע"א 7456/11 מוריס בר נוי נ' מלכי אמנון (11.04.2013): "כאשר אחד הצדדים להליך מעלה טענת מירמה או זיוף, מוטל עליו נטל השיכנוע להוכחת טענתו, בין אם מדובר בתובע או בנתבע, הגם שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנידרש לגבי טענת מירמה, אשר לה גוון מעין פלילי, הם גבוהים יותר ועל בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות". עם זאת, נקבע שיש להקל בעוצמת וכמות הראיות כאשר המידע נשוא טענת המירמה מצוי בידיעתו האישית של המבוטח (ע"א 391/89 וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ מז(1), 837 (1993); ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה כפר-סבא, פ"ד מו(4), 627 (1992)).

...

על כן, אין בידי לקבל את טענות הנתבע 1 באשר לתוקפה של חוות הדעת כחוות דעת מכרעת, וכפי שגם הובהר גם בפתח ישיבת ההוכחות.

אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה הראשונה (תא"מ 37418-11-17).

לאור התוצאה האמורה, ההודעה לצד ג' נדחית אף היא.

בנוסף, אני מורה על קבלת התביעה השנייה (תא"מ 34266-01-18).

לפיו: "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי" בהליך לפניי, למעשה, אין מחלוקת בשאלת החבות לקרות הארוע (ראו גם סעיפים 4-2 בסיכומי הנתבע).

נוכח אי-התייצבות העד החוקר מטעם ההגנה, תצהירו והתקליטור שצורפו לתצהיר הנתבע (נספח ג') הוצאו מהתיק, זולת מה שאישר התובע בעדותו.

ובכן, לא אחת נפסק שיש לדייק במינוחים ולהבחין בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית, ובין אלה לבין הגריעה מכושר ההישתכרות (רע"א 8532/11 כהן נ' קרקובסקי (25.3.2012)), כאשר אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית ובין אלה לבין הגריעה מכושר ההישתכרות של הניזוק וייתכנו פערים ביניהן, אם למעלה ואם למטה (ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי בע"מ (11.1.2015)).

...

לאחר שהצדדים כבר יצאו אל הרחבה ובעודם שם, כך קבע בית המשפט המחוזי: "שוכנעתי כי הנאשם ביקש לסיים את הוויכוח תוך בקשת סליחה" (פסקה 30), ובהמשך, ביחס לתיאור התובע (המתלונן שם) לפיו אחז בנתבע (הנאשם שם) שיגעון פתאומי בעודם ברחבה, קבע בית המשפט: "אני מסיק כי לא שיגעון פתאומי הוא שאחז בנאשם, ללא כל סיבה המניחה את הדעת, כי אם המכות שחטף; והגם שמכות אלו אינן מקימות הצדק חוקי להביא סכין לזירה ולעשות בה שימוש, הרי שיש בהן, על פני הדברים, כדי לספק הסבר מדוע פעל הנאשם כפי שפעל" (פסקה 30) (ההדגשה בקו תחתון אינה במקור).

בהינתן הקביעות לעיל שבהכרעת הדין וגם לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בסיכומיהם, סבורני כי נסיבות המקרה מצדיקות השתת אשם תורם על התובע לפי סעיף 65 המוזכר, ומבלי להמעיט מחומרת התנהגותו – החמורה ביותר – של הנתבע.

סיכום התביעה מתקבלת כמפורט לעיל.