הנתבעת מפנה לכך שלכתב התביעה לא צורפה חוות-דעת רפואית כדין (להבדיל מ"אישור רפואי"); זאת - כעולה מטענת התובעת בסעיף 24 לכתב התביעה: "כי בשל תקופת ההתיישנות הקרבה, טרם הספיקה התובעת להכין חוות דעת משפטית מתאימה, והתובעת שומרת על זכותה לצרף חוות דעת משפטית בגין מצבה הרפואי מחמת הארוע".
בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי נוכח העובדה כי לכתב התביעה לא צורפה חוות-דעת רפואית ערוכה כדין הרי שהתובעת מנועה מלטעון ו/או מלהוכיח כל עניין שברפואה ולרבות את עילת תביעתה.
כך, שאם ב"אישור רפואי" הסתפקה המומחית באיזכור שהארוע ארע "בזמן העבודה" (ראה ב'סיכום ומסקנות'), הרי שבחוות הדעת שעתה מצורפת לנוסח כתב התביעה המתוקן, מרחיבה המומחית בענין מנגנון פתו-פיזיולוגי אשר לדעתה קושר את העלייה החריגה ברמת הסטרס הגופני והנפשי לארוע המוחי שעברה התובעת בעקבות "הרוגז והכעס ועליית רמת הסטרס בעקבות האירועים בעבודה". כאשר נחזה שהכוונה ב"רוגז והכעס" - לנסיבות שהוספו בחוות הדעת לתאור נסיבות הארוע בפרק 'מחלה נוכחית', שצוטט לעיל; לפיו - הכיתה שבה לימדה הייתה חדשה ומרובת הפרעות מצד התלמידים ושטרם כניסתה לכיתה "התובעת הייתה בשיחה עם הממונה עליה, הנוגעת לצימצום משרתה, ובשיחה נאמר לתובעת שהצמצום במשרה הנו סופי".
הנתבעת טוענת שאין לקבל את תיקון כתב התביעה, וזאת מחמת הרחבת חזית פסולה מצד התובעת בגין שינוי גרסת הארוע, שנעשתה אך ורק משום שבכתב ההגנה הפניתה הנתבעת לדרישת הפוליסה לקיומה של 'תאונה' - כתנאי סף לתחולתה; כאשר כתב התביעה המקורי לא מעלה טענה כלשהיא שמקימה בסיס לטענת ארוע של "תאונה".
כפי שמצוין בכתב ההגנה, "תאונה" מוגדרת בפוליסה כדלקמן: "חבלה גופנית שנגרמה עקב הפעלת כוח פיזי בלבד, כתוצאה מארוע פיתאומי, חד פעמי ובלתי צפוי מראש שקרה במשך תקופת הביטוח, הנגרם במישרין על ידי גורם חצוני וגלוי לעין, המהוה ללא תלות בכל סיבה אחרת את הסיבה היחידה, הישירה והמיידית לקרות מקרה הביטוח. למען הסר ספק, מובהר בזאת, כי פגיעה כתוצאה ממחלה או כתוצאה מיצטברת של פגיעות זעירות (מיקרו-טראומה) לאורך תקופה או כתוצאה מהשפעת אלימות מילולית או כתוצאה מפגיעה פסיכולוגית או אמוציונאלית ו/או לחץ נפשי, לא יחשבו כ"תאונה"" (ההדגשה בקוו – הוספה).
...
מכל מקום, בעקבות הבקשה להוצאת חוות הדעת מהתיק והתשובה מטעם התובעת, ניתנה החלטתי מיום 21.4.22, כדלקמן: "במהות, צודקת הנתבעת בתפיסה העולה מבקשתה, שרואה בחוות הדעת שהתובעת הגישה מטעמה – כגרסה מטעם התובעת שמבקשת לקבוע כחלק מהחזית מטעמה (בין היתר באשר, לפי הדין – חוות דעת רפואית מטעם צד נחשבת כחלק אינטגרלי של כתב הטענות מטעמו). על פניו נחזה, כטענת הנתבעת, שבחוות הדעת שהוגשה מטעם התובעת בענייננו – באיחור (על פי הסכם דיוני בין הצדדים שקיבל תוקף של החלטה), מצויה גרסה שלא הוזכרה בכתב התביעה, ואף לא ב"אישור רפואי" שנתנה אותה רפואה ביום 18.2.20, וצורף לכתב התביעה כנספח ב' – "כחלק בלתי נפרד מכתב התביעה". הנתבעת מתנגדת להגשת חוות הדעת – בטענה של הרחבת חזית.
אך, בשלב זה, לא שוכנעתי ברמה הנדרשת, שכטענת הנתבעת - האופן בו התנהלה התובעת חסר תום לב. מאידך, אני מוצא להדגיש כי התכחשותה הגורפת של התובעת ושל באי-כוחה מטעמה לטענות הנתבעת בענין עצם העובדה שבעצם מבוקשת מטעמה - הרחבת החזית העובדתית – מטרידה, ואולי אף מקוממת.
בענין רע"א 8518/21 מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל נ' ג'וסלין אבישר (פורסם; 27.2.2022) (להלן: "ענין אבישר"), מבהיר כב' השופט שוחט:
"15. ברבות השנים השתרשה בפסיקה גישה ליברלית בנוגע לסמכותו של בית המשפט להיעתר לבקשות לתיקון כתבי טענות. נטיית בתי המשפט היא להיעתר ברוחב לב לבקשת בעל דין לתקן את כתב טענותיו (רע"א 8966/20 מוהנא נ' סולימאן, פסקה 10 [פורסם בנבו] (17.1.2021); רע"א 6222/20 הדר נ' שם טוב, פסקה 13 [פורסם בנבו] (27.10.2020)) אף הובהר, כי הגם שבמקרים מסוימים בקשת התיקון כרוכה בעוול מסוים לצד השני, נדירים המקרים שבהם אין אפשרות לתקן את העוול בפיצוי כספי (ר"ע 9/84 אגודת ארתור רובינשטיין למוסיקה נ' החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות בע"מ, פ"ד לח(1) 566, 569-568 (1984)). כך גם נקבע, כי היעתרות לבקשות תיקון המוגשות עובר לסיום קדם המשפט או סמוך לסיומו, אינה צפויה בדרך כלל לגרום לעיכובים בניהול ההליך, ומשכך אינה פוגעת כמעט באינטרס הציבורי-מערכתי (רע"א 7192/14 דוד צוקר ובניו חברה לבניין ולהשקעות בע"מ נ' צוקר, פסקה 14 [פורסם בנבו] (11.1.2015)). דין זה, שנהג, הוא שנוהג גם לאחר התקנת התקנות החדשות. תקנה 46(א) לתקנות אלה מסמיכה את בית המשפט "בכל עת להורות כי יתוקן כל עניין בכתב טענות או כי יצורף בעל דין או יימחק שמו של בעל דין מכתב התביעה, לשם קיומו של הליך שיפוטי ראוי והוגן, תוך התחשבות, בין השאר, בהתנהלותו של מבקש התיקון, השלב הדיוני שבו מוגשת הבקשה, והמטרה שהתיקון המבוקש צפוי להשיג" (ראו: ע"א 5316/20 רמתיים צופים אגודה הדדית בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 15 והאסמכתאות הנזכרות שם [פורסם בנבו] (4.4.2021) (להלן: עניין רמתיים)).
אשר על כן, בשל התנהלות התובעת, וההוצאות שנגרמו לנתבעת בשתי הבקשות שנדונו לפניי, לרבות - קיום דיון לפניי והגשת סיכומי טענות, וההוצאות שידרשו לה בכל הקשור להגשת כתב הגנה מתוקן למול גרסה מתוקנת (בגין ההסכם הדיוני, אינני מתייחס לעצם ההוצאה הנדרשת להגשת חוות דעת רפואית נוגדת) - אני מחייב את התובעת בתשלום הוצאות משפט לנתבעת בסך של 10,000 ₪ שישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
