מה ניתן לעשות עם תביעה לקבלת גמלאות לפי חוק שירות המדינה שנדחתה

בעקבות סרוב המנוח לתן למערערת גט הייתה המערערת במשך כל השנים פרודה של קבע כהגדרתה על פי סעיף 4(א) לחוק שירות המדינה (גמלאות((נוסח משולב) התש"ל -1970 (להלן: "חוק הגימלאות").

תקנות שירות המדינה (גמלאות) (רישום פרטי פסק דין לחלוקת חסכון פנסיוני) תשע"ח -2018 פורסמו ביום 27.3.2018 אלא שהבקשה לרישום פסק הדין מיום 9.4.1997 הוגשה לממונה חודשים רבים לפני פירסום התקנות עוד בחודש 11/2017 ולאחר כניסתו לתוקף של החוק לחלוקת חסכון פנסיוני מכאן שלא מיתקיים בעיניינה של המערערת האמור בסעיף 21א(ב)(2) ואף לא הוראת 21 א(ב)(1) שכן לא נקבע בפסק הדין מיום 9.4.1997 כי הוא חל רק לעניין העברת חלק מקיצבת הפרישה ולא לעניין זכויות המערערת לקבלת קצבה בשל פטירת המנוח ואף לא הסייג הקבוע בסע' 16(ב)(1) לחוק הגימלאות.

המערערת מיתעלמת מהדרישה הברורה בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק לפיה היה עליה להגיש בעצמה בקשה לרישום פסק הדין מיום 9.4.1997 לצורך יישום החוק.

במקרה דנא הוגשה בקשה/תביעת המערערת לקבלת קצבה רק ביום 21.7.20 קרי, לאחר המועד הקבוע בחוק ודי באמור, לדחות בקשת המערערת.

זאת ועוד, לפי סעיף 30 (ב) לחוק ככל שמדובר בפסק דין ישן (כבעניינינו) לצורך זכאות להגשת תביעה לקיצבת שאירים, אין די בהגשת פסק הדין הישן לממונה על הגימלאות לרישום, אלא נידרש תנאי נוסף והוא החלטה חדשה של בית המשפט שנתן את פסק הדין לחלוקת חסכון פנסיוני ובה קביעה כי משך התקופה המשותפת היא 36 חודשים או 120 חודשים לפי העניין – אין חולק כי האמור לא בוצע על ידי המערערת שכן המערערת לא פנתה בבקשה לקבלת החלטה מבית המשפט שנתן את פסק הדין מיום 9.4.1997 ואף הבהירה כי בכוונתה לעשות כן במקביל להגשת העירעור בפנינו.

...

אשר על כן, לא שוכנענו כי החלטת הממונה הינה בלתי סבירה או שנפלו בה שיקולים זרים ומשכך לא שוכנענו שיש להתערב בה וזאת לאור העובדה כי המערערת לא קיימה אף לא אחד מהתנאים המצטברים בהוראות החוק באופן שמשתכללת זכאותה לקבלת קצבת שאירים לא כל שכן להגשת בקשה בעניין האמור.

מהנימוקים שפורטו לעיל, הערעור נדחה.

בנסיבות העניין לא שוכנענו כי יש לחייב בהוצאות.

בתביעה זו מבקשת המערערת לקבל קצבת שארים לפי סעיף 28(א)(1) לחוק שירות המדינה (גמלאות) התש"ל- 1970, מאחר שלטענתה יש לראות בה כידועה בציבור של המנוח.

לדבריה עשתה זאת בשל חובות ועיקולים שהיו למנוח.

בהחלטה מיום 8.4.21 השיבה למערערת גב' שני פסטמן מנהלת תחום בכירה (גמלאות במשרד האוצר): "בתוקף הסמכות שהוענקה לי עפ"י הוראות סעיף 5 לחוק שירות המדינה (גמלאות) {נוסח משולב} התש"ל – 1970 (להלן: "החוק") ובמענה לתביעתך לגימלה בגין פטירת הידוע בציבור המנוח מר מיכאל פרי ז"ל, הריני להודיעך כי תביעתך לקיצבת שארים נדחית, מהטעמים הבאים: ביום 5.11.2019 פנית למינהלת הגימלאות בבקשה לרישם פסק דין לחלוקת חסכון פנסיוני מיום 19.9.2016 אשר קבע כי מועד הפירוד הנו 8.8.2016.

גם העובדה שהמערערת מקבלת קצבת שאירים מהמוסד לביטוח לאומי אינה רלוואנטית כי המבחן לפי חוק הביטוח הלאומי הוא קשר של לפחות שנה ואילו בחוק הגימלאות שלוש שנים.

...

איננו מקבלים את הסברי המערערת שתיקוני פסק הדין היו אך ורק בשל חובות ועיקולים על כספי המנוח.

לאור האמור, משלא מתקיים התנאי של שלוש שנים של חיים משותפים מאז שבני הזוג התגרשו, לא נפל פגם בהחלטת הממונה על הגמלאות ודין הערעור להידחות.

למרות דחיית הערעור, החלטנו שלא לחייב את המערערת בהוצאות.

רקע המשיבה עתרה לבית הדין לחייב את המבקשת בתשלום גמלת פרישה בשיעור 50% עת הגיעה לגיל 60 בחודש אוגוסט 2017 ולאחר שרכשה זכויות פנסיוניות בגין תקופות בהן שהתה בחל"ת. בית הדין האיזורי, לאחר ששקל את טענות הצדדים ובחן את מכלול הראיות שבתיק קיבל את תביעת המשיבה לקבלת גימלת פרישה הן ביחס לתקופת עבודתה, והן ביחס לשעור זכאותה תוך שדחה את טענות המבקשת אחת לאחת.

כמו כן המשיבה לא התייחסה לטענה כי המשיבה עצמה לא סברה שהיא זכאית לקבל גימלה משלא הגישה ערעור גימלאות כפי שנידרש ככל שהייתה טוענת לכך ומבחינה של טענותיה נמצא שאין בפיה של המשיבה כל טענה לעניין זכאות לקבלת גימלה לפי חוק הגמלאות שהוא היחידי הרלוואנטי לקבלת גמלה של עובדי מדינה.

כך גם קבע בית הדין שהמבקשת הסתמכה על האישורים השונים שניתנו לה בזמן אמת ועובר לפרישתה, וזאת על ידי הגורמים המוסמכים לעשות כן, ובפרט מכתבה של גב' חנה שוורץ, מנהלת תחום גמלאות (בפועל) במשרד האוצר מיום 7.2.2001 (בפסק הדין נכתב בטעות 7.2.2021) בהאי לישנא: "... בתוקף הסמכות שהוענקה לי עפ"י הוראות סעיף 102(א) לחוק שירות המדינה, ... ובמענה לתביעתך לגימלה בגין פרישתך מן השרות בהקפאת זכויות ביום 31/08/2000, הריני מאשרת את זכאותך לגימלה החל מחודש אוגוסט 2017, בהגיעך לגיל 60 לפי החוק וכמפורט להלן:

...

לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי למסקנה לפיה יש לדחותה.

אשר על כן – הבקשה נדחית.

הסעדים המבוקשים בו (לאו דוקא לפי הסדר) הם לראות את התביעה להבטחת הכנסה כאילו הוגשה בחודש ינואר 2021, וזאת בשל מצבו הבריאותי (אשפוז בשל הקורונה); וכן לקבוע כי הוא זכאי לגימלת הבטחת הכנסה "עבור חודש ינואר 2021 והחודשים שלפני כן", וזאת לפי החקיקה והנהלים הרלוואנטיים, לרבות בשל הקורונה.

בית הדין האיזורי קבע כך: "עיינתי בבקשת התובע, כמו גם בתגובת הנתבע, ולא מצאתי כל טעם עניני בקבלת בקשת התובע לפסילת תעודת עובד הציבור אשר הוגשה לתגובת הנתבע מיום 13.2.23 ואשר ניתנה על ידי הנתבע על מנת להסביר לתובע את נימוקי הדחייה של תביעתו וכן על מנת להבהיר כי בתיק זה לא בוצעו דוחות חקירה על ידי הנתבע.

] אשר להחלטה השניה אוסיף למעלה מן הדרוש את הדברים הבאים: האפשרות להגיש תעודת עובד ציבור מעוגנת בסעיף 23 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971, הקובע כי "בית המשפט רשאי, אם אין הוא רואה חשש לעיוות הדין, לקבל כראיה תעודה על דבר שנירשם במסמך רישמי; התעודה תהא חתומה בידי עובד הציבור שעשה את הרישום או את המעשה או קיבל את הידיעה שנרשמה, ואם אין הוא עוד באותו שירות – בידי האחראי על היחידה שבה עבד". גם אם התע"צ שהגיש המוסד בהליך זה אינה עונה במדויק על הקבוע בסעיף 23 הנ"ל, לא מצאתי הצדקה להתערב בהחלטה שלא לפסול אותה.

...

להלן אפרט את טעמיי: אשר החלטה הראשונה – למעשה דין הבקשה לבזיון היה להידחות על הסף.

זאת ועוד, לא שוכנעתי כי ביחס לארבע החלטות אלה מתקיימים הטעמים למתן רשות הערעור הקבועים בסעיף 26(א) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969, לפיהם רשות ערעור תנתן "אם שוכנע בית הדין כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה". ככל שיהיה בכך צורך ממילא ניתן יהיה להשיג על החלטות אלה בתום ההליך.

סוף דבר - בקשת רשות הערעור נדחית.

המבקש, פרופיסור הלל וייס, הוא גימלאי של שירות המדינה ושל אוניברסיטת בר אילן, אשר לעת פרישה נמצא זכאי לפנסיה תקציבית מאוצר המדינה ולקצבה מקרן הפנסיה גילעד גמלאות לעובדים דתיים בע"מ. בבקשה שלפנינו עותר פרופיסור וייס לאישור תובענה ייצוגית בטענה שהמדינה אינה רשאית להחיל את הסדר "הגבלת גמלאות כפל" על פי חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב), תש"ל-1970, על גמלאים שבנוסף לזכאותם לפנסיה תקציבית זכאים לגימלה מקרן פנסיה צוברת.

מדובר בטענה מקדמית הנוגעת לסמכותו העניינית של בית הדין ועל כן ניפתח בה. דין בקשת המדינה לסילוק על הסף דחייה על פי המדינה, סמכות בית הדין לעבודה לידון בעירעור של תובע גמלה לפי חוק הגימלאות שרואה עצמו נפגע מהחלטת הממונה על תשלום הגימלאות קבועה בסעיף 43 לחוק הגימלאות ובסעיף 24(5) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן חוק בית הדין לעבודה).

סעיף 107א מתייחס לעובדי מדינה שמבוטחים בקופת גמל לקיצבה בעקבות עבודתם בשירות המדינה מה שלא רלוואנטי למבקש; השלישי, סעיף 107א לא קובע שהוראות החוק, ובפרט סעיף 32 העוסק בגימלאות כפל, לא יחולו על מי שמקבל קצבה מקרן פנסיה בקשר לעבודה אצל מעסיק אחר.

גם במכתב המבקש מיום 8.8.16 ציין כי: "הנושא עלה בהתדיינויות במשרד החינוך במשך כשלוש שנים שקדמו ליציאתי לפנסיה. המשרד החליט להעניק לי הפנסיה בסופה של ההיתדיינות. עם תחילת קבלת הפנסיה מאוניברסיטת בר אילן ב-2013 כתבתי לכם מכתב נוסף שבו הודעתי על תחילת קבלת הפנסיה ושלא אוכל להשיב תשלומים בעתיד..." (צורף למכתב המבקש לגב' צביה אייבס ממנהלת הגימלאות מיום 12.1.17 בנספח 10 לתשובת המדינה).

מכאן שדין התביעה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 להדחות.

...

כך איננו מקבלים את טענות המדינה כי באופן מהותי נושאים הקשורים בערעור גמלאות אינם מתאימים להתברר כתובענה ייצוגית, ואף יתכן שההפך הוא הנכון.

נושאים נוספים משמצאנו שהמדינה פועלת כדין בהפעילה את מנגנון הגבלת גמלאות כפל במקרה של המבקש, אנו קובעים שדרישותיה מהמבקש, כמו גם פעולות הגביה להן טוען המבקש, נעשו אף הן כדין.

מכאן שדין התביעה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 להידחות.

סוף דבר – הבקשה לאישור תובענה ייצוגית נדחית.