לאחר שמיעת גרסת התובעת והמעסיק וכן לאחר קבלת ראיות בכתב שהוגשו מטעמם, בקשת המעסיק התקבלה ובהחלטת הממונה מיום 19.7.15 ניתן היתר לפיטורי התובעת מאותו היום, לאחר שנקבע כי "ההיריון לא היוה גורם בהחלטת הפיטורים ונימצא כי הבסיס והעילה לפיטורים הנם "משבר אמון" שאינו מאפשר את המשך העסקת העובדת" (עמ' 4 למוצג נ/3).
שוכנענו באמיתות גרסת המעסיק, אשר התקבלה גם על ידי הממונה, לפיה כבר ביום 18.6.15 הודיע המעסיק לתובעת כי לא ימשיך בהעסקתה וייתן בידה מכתב פיטורים ובתגובה הודיעה לו התובעת שהוא לא יכול לפטרה על פי החוק, כאשר רק במעמד מסירת מכתב הפיטורים לתובעת ביום 21.6.15 הודיעה האחרונה למעסיק באופן רישמי על הריונה (עמ' 9, ש' 3-12; סע' 17-19 לנ/3).
...
לסיכום, טענה התובעת כי לא היה מקום לדחות את תביעתה.
על יסוד כל האמור אנו קובעים, כי הפסקת עבודת התובעת התחייבה בשל פיטוריה וללא קשר לעובדה שבשלב מאוחר יותר, התובעת נזקקה על פי אישור הרופא שטיפל בה לשמירת היריון.
סוף דבר
במועד הפסקת עבודתה, בין אם 21.6.15 ובין אם 23.7.15, טרם היה בידי התובעת אישור רפואי בדבר צורך בשמירת הריון והוכח בבירור, כי הפסקת עבודתה נעשתה ביוזמת המעסיק וללא כל קשר להריון.
העובדה שהתובעת קיבלה בדיעבד אישור רטרואקטיבי לשמירת הריון, אין בה כדי לשנות קביעה עובדתית זו.
לפיכך, התביעה לתשלום גמלה לשמירת היריון נדחית בזאת.
