מה מעמדו של תצהיר מאת עורך אשר נפטר בינתיים

עפ"י הנטען בכתב התביעה, התובע, שהוא רב בעיסוקו ואין לו כל רקע קודם בנדל"ן, היתקשר באמצעות הנתבעים במספר עיסקאות לרכישת זכויות במקרקעין המצויים בתחומי יהודה ושומרון, מאת חברת כוכב ההר (אלקנה) בע"מ (להלן: "החברה" או "כוכב ההר"), אשר לטענתה החזיקה בייפוי כח נוטריוני בלתי חוזר למכירת הזכויות במקרקעין ביהודה ושומרון, בין היתר במקרקעין בשטח של כ – 200 דונם, בגוש 4 חלקה 50, בכפר רפת בסמוך לראש העין.

התובע טען, כי הביא את הסכום במזומן, מתוך כספים שקבל מחמו, שנפטר בנתיים, וכי הכסף שולם במזומן בשקית.

גירסתו של התובע בכל הנוגע להסכם המכר הראשון נתמכה בעדותו של העד מטעמו מר צמח, אשר סיפר כי היה שותף למגעים הראשוניים שהיו בין התובע ובינו לבין הנתבעת, ואף נכח במעמד חתימת ההסכם הראשון, אשר נחתם באותה היזדמנות בה נחתם ההסכם בין העד לבין כוכב ההר במשרד הנתבע (נספח א' לתצהירו), ואף חזה בכך שהתובע שילם שכר טירחה לעו"ד איטח והעביר כסף מזומן בשקית לנתבעת.

יחד עם זאת, עפ"י המסמכים שהוצגו לפניי (ראו המסמכים נספח ח' לתצהיר התובע, אשר צורפו לתצהיר התובע ולא נשמעה כל היתנגדות או הסתייגות של הנתבעים מהגשתם), לצורך עריכת עיסקאות באיו"ש אין די ברשום החברה אלא יש צורך בקבלת היתר עיסוק מהרשות המוסמכת (ראו העמוד האחרון לנספח ח', עליו חתומים הנתבעת ושותפה לחברת כוכב ההר).

...

לאור כל האמור אני קובעת כי הנתבעת אחראית כלפי התובע, לכל הפחות ברשלנות בגין הצגת מצגי שווא בעקבותיהם התקשר בשני הסכמי המכר, ולפיכך יש לחייבה לפצותו בגין הנזק שנגרם לו בגובה התמורה ששילם במסגרת שני ההסכמים, בסכום כולל של 290,000 ₪, אשר ירדה לטימיון.

סיכום העולה מן המקובץ כי בכל הנוגע להסכם המכר הראשון, אני מקבלת את התביעה נגד הנתבעים שניהם, ומחייבת אותם לשלם לתובע, יחד ולחוד, סך של 210,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 11.7.2016 (המועד בו פנה בשמו עו"ד לוי בדרישה להשבת הכספים) ועד למועד התשלום בפועל.

בכל הנוגע להסכם המכר השני אני דוחה את התביעה נגד הנתבע 1, ומקבלת את התביעה נגד הנתבעת 2, כך שאני מחייבת אותה לשלם לתובע, מעבר לסך הנ"ל בו היא חייבת יחד ולחוד עם הנתבע 1, את הסך של 80,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 11.7.2016 ועד למועד התשלום בפועל.

לטענת התובעים, בשנת 1986 שכר הנתבע 2 מר מוחמד מיזערו (שנפטר בנתיים ושבמקומו באו יורשיו, כאמור), מאת מורישם של התובעים את המושכר תמורת תשלום של דמי שכירות בסך של 180 דינר ירדני לשנה.

עוד נטען, כי הנתבע 2 לא שילם דמי מפתח עבור המושכר, לא חתם על חוזה שכירות, לא נאמר לו שיקבל מעמד של דייר מוגן ואסור היה לו להשכיר את המושכר או להרשות למאן דהוא את השמוש בו ללא קבלת רשות לעשות כן מראש.

הנתבעים הגישו מטעמם את תצהירו של הנתבע 1, בו חזר על הנטען בכתב ההגנה.

יחד עם זאת טען כי רק כעבור 3 שנים הודיעו לו שמבקשים לפנותו (עמ' 27, שורה 17) ורק משנת 2010 או 2011 הפקיד את הכסף אצל עורכת הדין שייצגה אותו (עמוד 27 שורה 22).

כפי שיפורט להלן, מצאתי שגם ללא קשר לשא-לה האם שולמו במלואם ובמועדם דמי השכירות על ידי הנתבע 1, הרי שהתובעים זכאים לסיים את תקופת השכירות על ידי מתן הודעה לנתבע 1 זמן סביר מראש, ומכאן שהכרעה בשאלה זו מתייתרת למעשה, במיוחד כאשר הסעד הנתבע בתביעה אינו תשלום דמי שכירות כי אם סעד של פינוי בלבד.

...

הוא הבהיר כי סוכם שהוא יפעיל את החנות כאשר הדוד אחראי לתשלום חובות הארנונה והמיסים עד 1.1.2002 ויתר החובות ישלם הנתבע 1 (עמ' 25 שורה 1 ואילך).

דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, עיינתי בכתבי הטענות שהגישו על נספחיהם ובראיות שהוגשו על ידם, שמעתי את עדיהם ואת טיעוני באי כוחם, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל, ואנמק.

יותר מכך, בענין זה גם הנתבע 1 עצמו טוען כי הסכם חדש שאמור היה להחתם בינו ובין התובעים לא נחתם בסופו של דבר (לטענת הנתבע 1 הוא אף רומה על ידי אחי התובעים).

זכויות שני הצדדים בחלקה נרכשו מאת מישפחת גל; הנתבעים רכשו את זכויותיהם, בחלק המזרחי של החלקה, ביום 29.9.1980 מאת המנוחים גל אנוצה וחמי ז"ל (להלן: "הבעלים המקורי") ומאז ועד היום הם מתגוררים בבית המגורים שהוקם בחלק זה של החלקה.

זכויותיהם של התובעים בחלקה, בחלק המערבי שלה, נרכשו ביום 18.2.13, מבנם ויורשם של הבעלים המקורי, אשר בנתיים אף הוא הלך לעולמו, המנוח דן גל ז"ל, ככל הנראה מתוך מטרה של הריסת הבית הקיים ובניית מיתחם מגורים חדש.

בסעיף 19 נקבע : "במעמד רישום הבית המשותף יירשם תקנון מוסכם בין הצדדים אשר יכלול את הסעיפים 17-18 דלעיל בתוכו. יתר סעיפי התקנון יהיו עפ"י התקנון המצוי הקיים בתוספת לחוק". בהסכם הרכישה של התובעים, משנת 2013, תחת פרק הצהרות הקונה נכתב : "הקונה מצהיר .....כי הובא לידיעתו הסכם מיום 29.9.1980 הנוגע לנכס, שהעתקו כולל תשריט מצ"ב כנספח ב', וכי הוא מוותר כלפי המוכר על כל טענה או תביעה בעיניין השכנים, ה"ה קלמה". התובעים, לאחר רכישת הזכויות, ביקשו להרוס את בית המגורים בחלק המערבי של החלקה ולבנות תחתיו ביניין מגורים משותף בן שלוש יחידות דיור, והגישו לשם כך תכניות ובקשה להיתר בנייה לועדה המקומית לתיכנון ובנייה נהריה.

הוא אף הוסיף כי עורך הדין שלו, עו"ד גבע (מי שמייצגו גם בהליך זה) הסביר לו את משמעות הדברים ואף הזהיר אותו מרכישת הנכס ובלשונו "אני לתומי הבנתי את הסע' וגם העו"ד שלי הזהיר אותי ואמר לי שלא כדאי לרכוש את המיגרש הזה" (עמ' 6 לפרט', שו' 23 ואילך).

...

מכאן ולסיכום האמור, אני דוחה את טענותיהם של התובעים בעניין "הגבלת הבנייה", וקובעת כי תנייה זו שרירה, תקפה ומחייבת את שני הצדדים.

סוף דבר אני מורה על פירוק השיתוף בחלקה הידועה כחלקה 71, בגוש 18168, רח' וולפסון 40 נהריה, בדרך של רישום המבנים (שתי יחידות המגורים) שעל החלקה כבית משותף, זאת בכפוף לקבלת חוות דעתה של המפקחת על רישום המקרקעין.

לפניי בקשה בהמרצת פתיחה, במסגרתה התבקש ביהמ"ש ליתן סעד של פס"ד הצהרתי, הקובע כי המשיב אינו זכאי לגבות מאת המבקשים 1 ו-2 את היטל הביוב הנקוב בחיובים אשר שלח אליהם בשנת 2012.

המבקשים הם תושבי באקה־אל־גרבייה (להלן: באקה), כאשר מן הבקשה וספח תעודת הזהות שצורף לתיק עולה כי המבקשת 3 היא רעייתו של המבקש 2, אשר מפאת מחלתו – כך הובהר שם – הגישה את התצהיר התומך בבקשה.

יצויין כי בפתח הדיון הודיעה המבקשת 3 כי בעלה, המבקש 2, נפטר בנתיים והלך לבית עולמו.

יחד עם זאת, המבקש 1 התייצב בעצמו באולם ביהמ"ש, ניתנה למשיב היזדמנות לחקור את העד ואף הוצע כי זה ייחקר בחקירה ראשית במעמד הדיון, אך המשיב סרב לכך.

לפיכך, גם לו היה מקום לקבוע כי הרישום בתכנה המתנהלת אצל המשיב הוא בגדר רשומה מוסדית אשר ניתן להציג תדפיסים ממנה במסגרת ההליך המשפטי כראיה לאמתות תוכן הדברים, וכי הרישום בו נערך בזמן אמת ואין אפשרות לשנותו בדיעבד, תוך שהמשיב עורך פעולות סדורות לרישום המידע ולשמירה עליו – עדיין אין בצילומים שצורפו כאן כדי להעיד על זהות מקים התשתית או על מועד סיום העבודות וחיבור בתי המבקשים כאן.

...

בנסיבות אלו אני קובעת כי בינה לבין המשיבה יריבות ישירה, והבקשה תבחן מכאן ואילך בהתאמה.

מכל האמור, לאחר ששוכנעתי כי העבודות בשכונת מגוריהם של המבקשים בוצעו במהלך שנת 2011, ולפני יום 1.1.12, ולאחר שהמשיב בחר שלא להציג לפני ביהמ"ש מסמכים ומידע אשר יש בהם כדי לתמוך בגרסתו בנוגע לביצוע החיבור על ידו – אני קובעת כי חל הכלל הקבוע בסעיף 4.1 להסכם ת/8, וכי יש לפטור את המבקשים מחובת תשלום היטל הביוב למשיב.

מכל האמור – אני מקבלת את התביעה, מורה על ביטול החיוב בהיטל ביוב שהוטל על ידי המשיב, ואני קובעת כי המשיב אינו רשאי לדרוש תשלום בגין היטל ביוב מאת המבקשים.

ממילא מובן כי בכל מקרה של תוספת בניה יחול כלל מס' 4.3 בת/8 – והמבקשים ישלמו למשיב את ההיטל ביחס לתוספת זו כסדרו.

בטרם הוגש כתב הגנה, הגישו הנתבעים (כאשר מטעם הנתבעת 2 הוצג ייפוי כוח לנתבע 1, שהינו עורך-דין) בקשה למחיקת התביעה על הסף.

נטען כי הנתבעים פינו את הדירה שלא כתוצאה מהליכי פינוי אלא מיוזמתם, וכי נציגה של התובעת עימה עמדה הנתבעת 2 בקשר, כלל לא דרשה מהנתבעים שיפנו את הדירה, ואמרה להם כי היא מצלמת את הדירה לקראת שפוץ, תוך שהיא מנחה אותם להיתעלם מדרישות תשלום שנשלחו אליהם ובנתיים להסדיר את זכאותם לדיור צבורי.

נטען כי לאחר פטירת אמה של הנתבעת 2 ז"ל, המשיכה הנתבעת להתגורר בדירה תוך שהגישה בקשה לדיור צבורי ונרשמה ברשימת הממתינים, כאשר מנהלת תיקי הלקוחות בסניף חצור של התובעת אישרה לה כי היא זכאית להתגורר בדירת אמה, ואף עודדה אותה להמתין למתן היתר פורמלי לכך ולהתעלם מדרישות התשלום שנשלחות אליה.

בקשתו גובתה בתצהיר של הנתבעת 2, לפיו ביום 14.1.2019 עזב הנתבע 1 את הבית ושכר לעצמו דירה בראש פינה.

בקשתם נדחתה בהחלטת וועדת משרד הבינוי והשיכון מיום 22.10.20, שהתקבלה לאחר הגשת תביעה זו. גרסת הנתבע 1 טענות הנתבע 1 לגבי תקופות מגוריו בדירה יחד עם הנתבעת 2 פורטו בתצהיר מטעמו ובעדותו בפניי, וכן צורפו תצהיר מאת אמו, הגב' אסתר לב, ותצהיר מאת אחותה של הנתבעת 2, הגב' מזל כהן תמים, אף הן העידו בפניי.

גם הטענה לפיה הנתבעת 2 ציפתה להסדרת מעמדה בדירה, באופן שיסייע לה להפחית את החוב, נסתרת מתוך כך שבקשתה לדיור נדחתה ביולי 2018, ערעור שהגישה על ההחלטה נדחה באוקטובר 2018, ותביעה לסילוק יד הוגשה נגדה בינואר 2019, כאשר הנתבעת 2 פינתה את הדירה רק ביוני 2019.

...

מכך נובעת המסקנה לפיה משק הבית המשותף של הנתבעים המשיך להתנהל בדירה עד למועד זה. למעלה מן הצורך אציין כי לא ברור מדוע הנתבעים, אשר בסופו של דבר המשיכו לקיים משק בית משותף ונותרו נשואים זה לזו כפי שהצהירו הנתבעים בדיון בפניי, בחרו לנהל הגנתם בהליך זה בנפרד, שכן המשמעות של פיצול תקופות החיוב בין שני הנתבעים הנה לכל היותר פורמלית, וממילא נושא משק הבית המשותף בנטל התשלום ביחס למלוא סכום התביעה, וזאת גם אם הייתי נכונה לקבל את טענות הנתבע 1 בדבר העדר חזקה בדירה לחלק מהתקופה.

אני קובעת אפוא כי התחשיב שצורף לתצהירי התובעת בנוגע לדמי השימוש הראויים לתקופת החזקה של הנתבעים בדירה, הנו תחשיב סביר ומידתי המשקף עלות ראויה של דמי שימוש לתקופה הנטענת, וזאת בהתחשב במכלול הראיות שבפניי.

סיכום לנוכח המפורט לעיל אני מקבלת את התביעה במלואה, ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך 30,844 ₪ בצירוף הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 4,700 ₪ (כולל מע"מ), אשר ישולמו בתוך 30 ימים מיום שיתקבל בידיהם פסק-הדין, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מאותו מועד ועד ליום התשלום המלא בפועל.