מה העונש על סחר בהרואין

"בבואו לגזור עונשים על סוחרי הסמים כמערערים שלפנינו, שומה עלינו, על בית המשפט, לשוות נגד עיניו את צרכני הסמים הפגועים, את משפחותיהם המפוררות ואת הנחיית המחוקק מה עונש ראוי להטיל על מי שהביא כל אלה. לביעור נגע הסמים אין די ברטוריקה. נדרשים אנו למעשים של ממש. חובה היא המוטלת על בית המשפט להעלות את תרומתו למלחמה של החברה במשחיתיה..." (ההדגשות אינן במקור – ע.מ).

בחינת פסיקה הנוהגת (בכל המקרים המצוינים לא נוהלו הוכחות): ת"פ (מחוזי י-ם) 3430/09 מדינת ישראל נ' אסנת חזן (14.01.2010) [פורסם בנבו] – נגזר על הנאשמת עונש של 24 חודשי מאסר בפועל ו – 8 חודשי מאסר על תנאי, לאחר שהורשעה, על יסוד הודאתה, ב-4 מכירות הרואין לסוכן משטרתי, בכמות קטנה בכל פעם, בתמורה לסכום כסף קטן יחסית של 250 ₪ בכל פעם.

...

סוף דבר לאור כל האמור, לאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים, לרבות העובדה שעונש המאסר שייגזר על הנאשמת יהיה מאסרה הראשון, ויש לקוות שגם האחרון; לחומרת המעשים מצד אחד, ולקיומו של סיכוי לשיקום מהצד השני, מצאתי לגזור על הנאשמת עונש ברף הנמוך – בינוני של המתחם ולחפוף, כאמור, באופן חלקי, את העונשים.

עם זאת, לאור הכלל לפיו על הנסיבות האישיות להידחות בעת גזירת הדין בעבירות של סחר בסמים, על עונש המאסר לשקף זאת.

מאחר שבכוונת הנאשמת להשתלב בהליך שיקומי בין כתלי הכלא, ומאחר שניסיון העבר מלמד שעל מנת שהליך השיקום יצליח, עליו להיות ארוך טווח ומשמעותי, הרי שהעונש שבכוותי להשית על הנאשמת יכול וישתלב גם עם מטרה זו. אשר על כן אני גוזר על הנאשמת את העונשים הבאים: 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל.

כך, למשל, בע"פ 6029/03 מדינת ישראל נ' שמאי, קבע בית המשפט העליון: "בבואו לגזור עונשים על סוחרי הסמים כמערערים שלפנינו, שומה עליו על בית-המשפט לשוות נגד עיניו את צרכני הסמים הפגועים, את משפחותיהם המפוררות, ואת הנחיית המחוקק מה עונש ראוי להטיל על מי שהביא כל אלה. לביעור נגע הסמים אין די ברטוריקה. נדרשים אנו למעשים של-ממש. חובה היא המוטלת על בית-המשפט להעלות את תרומתו למלחמתה של החברה במשחיתיה." ובע"פ 376/89 דוד לובטון נ' מדינת ישראל, נקבע: "זה כבר מספר שנים, שבית משפט זה חוזר ומתריע על הצורך להטיל עונשים חמורים, מכאיבים ומרתיעים ביותר בגין עבירות של ייבוא וסחר בסמים מסוכנים. הצבענו בעשרות פסקי-דין על התוצאות הקטלניות של הפצת הסמים המסוכנים, ובמיוחד של הסמים הקשים שביניהם, והדגשנו כי קשה להגזים בהערכת הנזק שניגרם לציבור עקב העבירות הנוגעות בדבר, במישרין ובעקיפין. כתבנו חזרנו וכתבנו כי לא צריך להסתפק באמירות בעלמא בנושא זה כלפי חוץ, אלא שצריך ליישם מדיניות זו הלכה למעשה ולהטיל עונשים השואפים לעונש המרבי שבית המשפט מוסמך להטילו... אשר לבעיותיו האישיות והמשפחתיות של המערער, הרי, כפי שהדגשנו לא פעם בעבר, משקלן של אלה לצערנו מתגמד כאשר בעבירות של ייבוא וסחר בסמים מסוכנים עסקינן, שבעטיין נגרם נזק כה חמור לשלום הציבור ובריאותו". למעשה, בעבירות של סחר בסמים יש להעדיף את האנטרס הצבורי ושיקולי גמול והרתעה על פני הנסיבות האישיות.

בעפ"ג (באר שבע) 31724-10-13 מלכם נ' מדינת ישראל (8.1.14) (להלן: עניין מלכם), היתייחס בית המשפט לאופן קביעת המיתחם: "בעבירות כגון אלה בהן הורשע המערער, על ביהמ"ש, בעת שהוא קובע את מיתחם העונש הראוי, לשקול, בין היתר, את הפסיקה והענישה שהונהגה בעבירות דומות... את נסיבות ביצוע העבירות (למשל, במסגרת מבצע סמים); את סוגי הסמים שנמכרו (סם מסוג חשיש); משקל הסמים שנמכר בכל ארוע (ובעניינו מדובר בכמויות שאינן גדולות במיוחד); את התמורה ששולמה; את אופן ההיתקשרות והיוזמה לרכישה/מכירה; את זמינות המערער לפניית הסוכן-רוכש הסמים ונגישותו לכמויות הסמים שניקנו ועוד". ובעפ"ג (ירושלים) 59106-03-14 מדינת ישראל נ' סליימה (8.5.14) נקבע: "יש שוני בין עבירות סחר בסמים: לא הרי סחר באצבע חשיש כהרי סחר בקילו הירואין; לא הרי סחר במנה אחת תמורת עשרות שקלים כהרי מכירת "פלטה", תמורת אלפי שקלים.

...

כמו כן לגבי הרכיבים הכלכליים אני סבור שמאחר ולא נוהל כאן משפט ולא בוזבז זמן שיפוטי אני לא סבור שיש להטיל עונש של קנס ואני אבקש לא להטיל קנס, ככל שביהמ"ש יסבור שיש מקום אבקש להתחשב ולתת קנס מתון.

לאחר ששמעתי טיעוני הצדדים בעניינו של נאשם 1, ובכלל זה עובדה כי הנאשם הודה, חסך זמן שיפוטי, בחר לצרף תיקים ולנקות שולחן - סבורני כי ההסדר אליו הגיעו סביר בנסיבות העניין ולכן אכבדו.

לאור האמור לעיל, אני דן את הנאשמים לעונשים הבאים : לנאשם 1: מאסר בפועל למשך 6 חודשים, בניכוי ימי מעצרו.

בית המשפט העליון דחה את העירעור וקבע כי: "הענישה מסוג זה נועדה, קודם לכל, לשרת את מטרת הגמול לעבריין על עיסוק בסם העלול לסכן חיי אדם ולפגוע בבריאות המשתמשים בו...להעביר מסר חד משמעי של הרתעה ביחס לעבריינים פוטנציאלים ולשמש אות אזהרה אפקטיבי לכל מי שמתכוון לקחת חלק במערכת ההעברות והסחר בסמים". ע"פ 4381/05 פאיז אבו זקיקה נ' מדינת ישראל (12.07.2006) בית המשפט דחה את עירעורו של נאשם ללא עבר פלילי שהורשע בעבירה של החזקת סם מסוכן מסוג הרואין במשקל של 100 גרם שלא לצריכה עצמית והותיר על כנו עונש של 48 חודשי מאסר בפועל.

שהרי אם נקבע שעונש כזה הולם להחזקת כשני קלוגרם הרואין, נצטרך לקבוע שהעונש ההולם להחזקת קלוגרם אחד נמוך ממנו משמעותית, ובהתאמה גם העונש על החזקת מאות גרם, ובודאי העונש על החזקת עשרות גרם.

...

המאשימה טענה שהיה בדעתה לעתור לענישה מחמירה יותר, אך בסופו של דבר הסכימה לעונש עליו הצדדים ממליצים, בהתחשב בדברים ששמעה בהליך הגישור, בעובדה שאין לנאשם הרשעות קודמות, ובהודאת הנאשם החוסכת זמן שיפוט.

גורמי האכיפה משקיעים מאמצים ומשאבים ניכרים במלחמה בסמים, ובסופו של דבר כמויות הסמים הנתפסות, שהגעתן לשוק נמנעת, הן מעט מזער מכלל הסמים הנכנסים לישראל מאזורנו.

בגזירת עונשו של הנאשם אני נותן משקל משמעותי לעובדה שהודאת הנאשם ניתנה במסגרת הסדר טיעון שכלל הסכמה לענין העונש; ומתחשב בגילו הצעיר יחסית של הנאשם ובעובדה שזוהי הרשעתו הראשונה ומאסרו הראשון; ומנגד, אני לוקח בחשבון את הצורך בהרתעת הנאשם והרבים; ובסופו של דבר העונש שייגזר על הנאשם יהיה עדיין קל מזה שהיה נגזר עליו לולא הסדר הטיעון.

בהתחשב בכל האמור אני דן את הנאשם לעונשים הבאים: 6.5 שנות מאסר בפועל, מיום מעצרו.

על סחר בהירואין בכמות כה רצינית הטלנו ואישרנו בזמן האחרון עונשים חמורים יותר.

...

לעומת זאת הגיע השופט ברק בב"ש 838/84 למסקנה, כי "חשיפתו של החומר אינה חיונית לסניגוריה, כי אין בו דבר מעשי, העשוי לסייע לה בטעונה לעניין קבילות ההודאות, ואילו הנזק לביטחון המדינה מגילי אמצעי ההוכחה הוא ממשי וניכר" (שם, בעמ' 741).

מתוך עיון בחומר האמור וקבלת אותם הסברים שוכנע השופט המחוזי, כי יש בגילוי המידע החסוי-"כדי לפגוע בענין ציבורי חשוב, כאשר הגילוי או המסירה יש בהם לסכן את שלומם של בני אדם, לחשוף זהות של אנשי משטרה שעקבו אחרי הנאשמים ובכך למנוע המשך העסקתם ביחידתם. כמו כן גילוי המידע עלול לחשוף שיטות עבודה ודרכי פעולה של המשטרה ולפגוע ביעילות פעולותיה". בעת שמיעת העירעור, אשר בהלכו טענו הסניגורים המלומדים, כי השופט המחוזי הגיע בעיניין זה למסקנה מוטעית, ביקשנו, כי אותו חומר ואותם הסברים, שהובאו בשעתו בפני השופט המחוזי, יובאו גם לתשומת לבנו.

לבסוף נחה דעתנו, כי החומר שהוצג בעניין זה לפנינו זהה למסמכים שהובאו לתשומת לבו של השופט המחוזי.

הערעור שלפנינו הופנה נגד ההרשעה בדין ולחלופין נגד מידת העונש.

המדובר בסחר בהירואין על-ידי מי ששוחרר רק זמן קצר לפני כן ממאסר קודם; לעניין זה אין גם נפקא מינה, אם המדובר על שבעה מקרים או על שלושה-עשר מקרים, שבהם נמכר הסם הקטלני האמור.

...

לאור האמור לעיל מסקנתנו היא, כי יש לדחות את הערעור כנגד ההרשעה.