ביום 12.9.21 ניתן צו מניעה זמני וביום 4.5.22 היתקיים דיון בתביעה לגופה ומייד בתום הדיון ניתן פסק דין בדבר צו מניעה קבוע האוסר על המערער או על מי מטעמו לבצע עבודות בנייה במקרקעין, עד למתן צו ירושה או צו קיום צוואה המאפשר רישום זכויות במקרקעין על שם הצדדים, או עד לקבלת הסכמתם של כל בעלי הזכויות בחלקה לבצוע הבנייה (להלן: "צו המניעה").
הדיון הסתיים תוך שבית משפט קמא איפשר לצדדים להגיש סיכומים בכתב במועדים שקבע.
בנקודה זו קבע בית המשפט קביעת מהימנות ברורה: "גרסת הנתבע איננה מהימנה ולא אוכל לקבלה." (סעיף 10 לפסק הדין) – מפאת חשיבות הדברים אביא את דבריו של בית משפט קמא בשלמותם:
"שנית, עלה בידי התובע להוכיח הפרה שיטתית ומתמשכת של צו המניעה הזמני וצו המניעה הקבוע ע"י הנתבע. אין מחלוקת כי מתבצעת בנייה בחלקה ללא היתר בניה של בית מגורים, גם לאחר מתן הצוו הזמני והצו הקבוע, והבנייה הולכת ומתקדמת. בעיניין זה הוצגו תמונות וסרטונים. הנתבע עצמו אישר כי מתבצעת בנייה, אך טען כי הוא לא בונה ואף אינו יודע מי מבצע את הבנייה. גרסת הנתבע אינה מהימנה ולא אוכל לקבלה. כזכור בפתח הדיון טען ב"כ הנתבע בנוכחות הנתבע כי לדעתו הבניה מבוצעת ע"י אמו של הנתבע. הנתבע שמע את הדברים ובכל זאת טען כי אין לו מושג מי בונה בקרקע (ע' 1 ש' 34). כאשר הופנתה אליו שאלה ישירה בעיניין זה היתחמק הנתבע ממתן תשובה עניינית (ע' 2 ש' 12 עד 15). הנתבע אישר למעשה כי הוא נמצא בחלקה כל יום וכאשר הוא מבחין בנתבע מגיע לצלם את המשך הבנייה הוא מרחיק אותו מהמקום (ע' 2 ש' 1 עד 5). ברי כי אם הנתבע לא היה מבצע את הבנייה, לא היה לו כל אינטרס לעשות כן. כמו כן, אילמלא בוצעה הבנייה ע"י הנתבע, לא היה לנתבע כי אינטרס להגיש ערעור על פסק הדין וכן להגיש בקשה לעיכוב ביצוע. נהפוך הוא, לו היתה הבנייה מבוצעת ע"י אדם שאינו הנתבע בשטח המיועד לנתבע על פי תשריט החלוקה, היה הנתבע פועל בעצמו להגשת בקשה לצוו מניעה ולאחר מכן להגשת בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט."
אשר על כן ומשקבע בית משפט קמא קביעה עובדתית לאור אי מהימנות המערער, כי המערער הוא זה שבנה ובכך הפר את צו המניעה, הטיל סנקציה על המערער עפ"י פקודת הביזיון וקבע כי בגין כל יום שבו יפר המערער את הצוו ויבצע בנייה במקרקעין ללא צו ירושה או צו קיום צוואה או ללא הסכמה של בעלי הזכויות בחלקה לבצוע בנייה, יחויב המערער לשלם לאוצר המדינה קנס בסך 1,000 ₪, תוך שבית משפט קמא קבע כי המשיב יהיה רשאי להגיש בקשות לקביעת הקף ההפרה וגובה הקנס.
זאת ועוד: אם כעת לאחר פסה"ד יש ביד המערער תצהיר מטעם האם שהחתים אותה ביום הגשת בקשתו, מדוע לא טרח לעשות זאת טרם לכך במסגרת הליך שמיעת הראיות על מנת לאפשר חקירתה על התצהיר – ובעניין זה נזכיר כי בדיון עצמו נישאל המערער "למה לא הבאת את אימא ולמה לא הגשת תצהיר שלה? הרי הבאת אותה לבית הדין הדרוזי" והמערער היתחמק – ראה סעיף 10 לעיל.
...
ואכן, משנשאל בא כוח המערער בדיון בפנינו על בסיס מה הינו מצפה שערכאת הערעור תתערב בקביעת מהימנותו השלילית של המערער, כל שהיה לבא כוח המערער להשיב הינו:
"כשבית המשפט שואל לעניין המהימנות, כיצד יכולה ערכאת הערעור להתערב בקביעת בית משפט קמא כי גירסת המערער אינה מהימנה וכן שאר הקביעות בסעיף 10 לפסק הדין, אני משיב שאנו טוענים שבית משפט קמא טעה בעניין מהימנות המערער. לא יכול להיות מדיון אחד, ללא שום ראיות, לבסס בפסק הדין שהוא כן בונה. צורפו ראיות שאנו מכחישים את כולן. תמונות שהמשיב לא טרח להביא עדים ולחקור אותו. לא היה כל ביסוס או הוכחה שהוא בונה ללא כל ראיה, אנו חושבים שנפלה בכך טעות. אני מאשר שיש בניה במקום, יש הליך של רשות אכיפה שאוכפת את זה. גם המערער וגם אחרים נחקרו."
הנה כי כן בא כוח המערער לא מצביע על טעות או חריגה או שגיאה בולטת במסקנתו של בימ"ש קמא בדבר אי-מהימנות המערער וכל אשר היה לו להשיב הינו שהוא סבור שבית משפט קמא "טעה בעניין מהימנות המערער"; אלא שכאמור בית משפט קמא התרשם מעדות המערער באופן בלתי אמצעי וקבע שהיא איננה אמינה ואף התייחס לרושם מעדות המערער ומתשובותיו המתחמקות, ולא מצאנו כי נפלה טעות שתצדיק התערבות ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות ו/או בממצאי מהימנות שנעשו על בסיס התרשמותו הבלתי אמצעית של בימ"ש קמא.
סיכומו של דבר, לאור קביעת בית משפט קמא בדבר המהימנות השלילית של גירסת המערער והכחשתו כי הוא הבונה, ומאחר ולא מצאתי כי מקרה זה נכלל במקרים החריגים והקיצוניים שבהם יש מקום להתערב בקביעות מהימנות של בית משפט קמא, אציע לחברי לדחות את הערעור, תוך הבהרה למען הסר ספק, כי אין בפסה"ד קמא ו/או בפס"ד זה, משום קביעה אוטומטית כי כל בנייה שנעשתה ו/או תיעשה לאחר מועד פסה"ד הינה בנייה המבוצעת מטעם המערער; ככל שהמשיב יטען לכך, יהיה עליו להוכיח זאת עפ"י הדין.
לאור כל האמור אנו מורים פה אחד על דחיית הערעור וחיוב המערער בהוצאות, כמפורט בסעיף 21 לפסק דינו של כבוד השופט אריה נאמן לעיל.
