רקע עובדתי, כעולה מפסק דינו של בית הדין הארצי בע"ע 4850-02-22
בבית הדין האיזורי התבררה (החל מחודש מרץ 2014) תביעתו של המבקש נגד המשיבה ובן זוגה בתקופה הרלוואנטית להליך, לתשלום שכר עבודה, זכויות סוציאליות שונות ופיצויי פיטורים בסך כולל של 169,500 ₪, בעד עבודתו במכבסה בעיר ביתר עילית, שרשומה ברשות המיסים על שמה של המשיבה.
לנוכח האמור, נקבע בגדרי פסק הדין בעירעור כי פסק הדין נגד המשיבה יחזור לעמוד על כנו, וכי באפשרות המשיבה להגיש בקשה להארכת המועד להגשת בקשה חדשה לביטול פסק הדין בשני תנאים: האחד – שבקשה זו תוגש בתוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין בעירעור, קרי עד יום 2.3.2023; והשני – שהמשיבה תציג אישור תשלום של 35,000 ₪ למבקש על ההוצאות שנגרמו לו. בית דין זה הדגיש, כי "ככל שלא ישולמו ההוצאות או ככל שהבקשה לא תוגש במועד יימשכו הליכי ההוצאה לפועל בנוגע לבצוע פסק הדין". יצוין, כי עתירה שהגישה המשיבה לבג"ץ נגד פסק הדין בעירעור (בג"ץ 2284/23) - נדחתה.
כן נטען, כי הבקשה הוגשה ללא תצהיר; כי המשיבה לא הצביעה על נימוקים מיוחדים כלשהם לתרץ את מחדלה מלהגיש את הבקשה במועד; אין להסכין עם היתנהלות המשיבה "אשר ניצלה אין ספור פעמים את גבולות הפרוצידורה וסדרי הדין, אשר אלו הוגמשו למענה עשרות פעמים על חשבון המערער", ואשר חיכתה ליום האחרון לצורך הגשת בקשתה; למבקש נגרם ענוי דין נוראי שבית הדין האיזורי לא ייחס לו חשיבות.
...
בית הדין האזורי קבע כי בנסיבות המקרה יש לייחס משקל לעובדה שהמשיבה הגישה כתב הגנה במסגרת ההליך בינה לבין המבקש, כך שאין לקבוע כי היא "התעלמה" כליל מהליך המשפטי, וכתב הגנה זה מעולם לא נמחק; סיכויי הבקשה תלויים בקיום הגנתה "והגנה כזו וודאי קיימת"; בהתאם לפסק הדין שניתן, משקל נכבד ניתן לכך שהמשיבה לא שילמה הוצאות שהוטלו עליה בהליך, ועל פי רוב המדיניות היא שלא להתנות זכותו של בעל דין להמשיך בהליך בתשלום בפועל של ההוצאות בהן חויב בהליך; במסגרת בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין יש מקום לשקול גם את נסיבות מתן פסק הדין, שכן תכלית הבקשה להארכת מועד היא לאפשר פתח לדיון בהצדקה להותרת פסק הדין על כנו, ויש מקום לבחון את מידת ההצדקה המהותית למתן פסק הדין מלכתחילה; הבקשה לביטול פסק הדין נדונה לגופה, מבלי שהמבקש העלה התנגדות לכך בשל כך שנדרשה הארכת מועד להגשת הבקשה לביטול; מאזן השיקולים - ובעיקר הסיכון בהנצחת עיוות דין כלפי המשיבה אם לא תיבחן הבקשה לביטול פסק הדין לגופה אל מול השיקולים המתחרים, בנסיבות שבהן אין להסיק כי התנהגותה של המשיבה הייתה עקב זלזול חמור במבקש או בבית הדין, מביא למסקנה שיש להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין.
יחד עם זאת, לא מצאתי מקום למתן רשות ערעור גם בהתייחס לחלק זה של ההחלטה, וזאת מטעמים שיפורטו להלן.
ראשית, נראה כי חלק זה של ההחלטה "נבלע" בהחלטה להאריך את המועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין, ועל כן לא תינתן עליה רשות ערעור; שנית, מדובר ב"החלטה בעניין קביעה ושינוי של מועדי דיון ומועדים להגשת בקשות", כאמור בסעיף 1(1) לצו הברע"ות, וגם מטעם זה לא תינתן עליה רשות ערעור; שלישית, ולגופו של עניין, אני סבורה כי לבית הדין סמכות טבועה להאריך את המועד לביצוע הוראה שניתנה בפסק הדין, ומשהוחזר ההליך לבית הדין האזורי היה זה בסמכותו להאריך את מועד הגשת הבקשה; רביעית, לגופו של עניין, לא מצאתי כי יש הצדקה להתערב בשיקול דעתו של בית הדין האזורי, בהתחשב בכך שהבקשה הוגשה למעשה ביום 2.3.2023 ורק בשל איחור מינורי היא נחשבת כבקשה שהוגשה ביום ,5.3.2023 ובקביעתו של בית הדין האזורי כי המשיבה פעלה להעביר את סכום ההוצאות כבר ביום 2.3.2023.
סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית.
