מה ההשלכות של הפניה לתקנות סדר הדין האזרחי החדשות לפני כניסתן לתוקף

עוד נטען כי המשיבה היא שלחצה על המבקשת להפגש לצורך חתימה על ההסכם, וכי "אין שום היגיון בכך שהנתבעת (המשיבה - א' ס') תלחץ לתאם מועד לחתימה על הסכם בלי שהחליטה להיתקשר בו". בנוסף, הפניתה המבקשת לתצהיר המשיבה, תוך שנטען כי המשיבה מאשרת שם שנמנעה היא מלחתום על ההסכם מחמת שהחליטה לבחון מחדש את מחיר העסקה.

דיון והכרעה מטרת הסעד הזמני היא הבטחת "זכות לכאורה במהלך ההליך המשפטי ואת קיומו התקין והיעיל של ההליך או את ביצועו הראוי של פסק הדין" (תקנה 94 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "התקנות")).

עוד טרם כניסת התקנות (החדשות) לתוקף, קיתונות של דיו נשפכו בפסיקה על אודות התנאים למתן סעד זמני; כאשר הרפורמה בסדר הדין האזרחי, לא ביקשה להכניס שינויים משמעותיים בסוגיית הסעדים הזמניים.

משביקש בא כוח המבקשת להבין האם אין בכוונת המשיבה למכור המקרקעין בשלב זה, ועד אשר תבין את ההשלכות של קידום תכנית בניה רווייה, השיבה המשיבה, בזו הלשון: "עד שאני לא אבין לגמרי בעצם מהן הזכויות וההיטלים שיגבו בעקבות הזכויות החדשות, אני מעוניינת למכור אבל אני צריכה לדעת מה אני מוכרת באופן מלא" (עמ' 5, שו' 23-22 לפרוטוקול).

...

גם בשיקולים האחרים המצריכים בחינה, מצאתי כי יש בהם להטות הכף אל עבר קבלת הבקשה בשלב זה. כך, סבורני כי הבקשה לסעדים זמניים אשר הוגשה יחד עם כתב התביעה, הוגשה בלא שיהוי.

סוף דבר השורה התחתונה מהאמור היא, כי הבקשה למתן סעדים זמניים מתקבלת בחלקה, באופן שצו המניעה הארעי אשר ניתן במסגרת החלטתי מיום 18.11.2021, יהפוך לצו מניעה זמני עד למתן החלטה אחרת.

היה ותבוא בקשה מאת המשיבה, וככל שיהא בה להצדיק התדיינות נוספת בנושא, אתן החלטתי בדבר המשך ניהול ההליך בכל הנוגע לבקשה לסעדים זמניים.

לאחר בחינת טיעוני הצדדים בבקשות ועיון בחומר המצוי בתיק בית הדין, באתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להארכת מועד להגשת העירעור שכנגד להיתקבל, וכי דין העירעור שכנגד להיתקבל לרישום בהתייחס למרבית העניינים המועלים במסגרתו, כמפורט מטה: א – האם מתקיימת זיקה עניינית בין נושאי העירעור שכנגד לבין נושאי העירעור העקרי? תקנה 99 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 (להלן – תקנות בית הדין לעבודה) מסדירה את האפשרות להגיש ערעור שכנגד, וזו לשונה: "היה בדעת המשיב לטעון בשעת הדיון בעירעור שהחלטת בית הדין קמא טעונה שינוי, יגיש על כך הודעה לבית הדין שלערעור, בפירוט הנימוקים, תוך עשרה ימים מהיום שבו הומצא לו כתב העירעור כאמור בתקנה 98, אולם לא יאוחר מאשר חמישה ימים לפני התחלת הדיון בעירעור, והעתק ההודעה יומצא לכל אחד מהמשיבים". תקנה 99 לתקנות בית הדין לעבודה הנה הוראה מקבילה לתקנה 434 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן – תקנות סדר הדין האזרחי 1984) אשר עמדה בתוקף עד ליום 31.12.2020 (ונכון למועד הגשת העירעור שכנגד בהליך זה).

תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי החדשות), אשר ניכנסו לתוקף ביום 1.1.2021, אינן כוללות עוד את מוסד 'העירעור שכנגד' אשר היה קיים במסגרת תקנות סדר הדין האזרחי 1984.

שאלת הזיקה היא שאלה של דרגה, ואינה חייבת להתבטא בחפיפה מלאה של השאלות אליהן מופנים הערעורים" (ע"א 2124/00 עיזבון חיננזון ואח' – עיזבון טמיר, 30.10.2000).

מדובר למעשה בהשגות ביחס לסוגיות ועניינים שיובאו ממילא להכרעת בית דין של ערעור בעירעור העקרי, כאשר קיימת בהכרח השלכה של ההחלטה בהשגות צד אחד על אלו של הצד האחר.

...

לעומת זאת שוכנעתי, שאין להתיר את הגשת הערעור שכנגד בכל הנוגע לטענות בעניין גובה שכרו האחרון של המערער, כפי שהן באות לידי ביטוי בסעיף 109 לכתב הערעור שכנגד.

סוף דבר - מוארך המועד להגשת הערעור שכנגד והוא מתקבל לרישום, פרט להשגה בעניין גובה שכרו של המערער, כפי שהיא באה לידי ביטוי בסעיף 109 לכתב הערעור שכנגד, שלא תידון לפני המותב.

בהעדר הצדקה לאיחור בהגשת הערעור שכנגד ולנוכח העובדה שהארכת המועד ניתנה בעיקרו של דבר על יסוד קיומו של הליך תלוי ועומד באותו עניין, תשלם המשיבה למערער בתוך 30 יום את הוצאות הבקשה בסך 1,500 ש"ח. לאחר שתופקד הערובה על ידי המערער, כאמור בהחלטה מיום 28.6.2021, תישלח מזכירות בית הדין לצדדים החלטה בעניין מועד הדיון לפני המותב ומועדי הגשת הסיכומים בערעור העיקרי ובערעור שכנגד.

תקנה 99 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 (להלן: תקנות בית הדין לעבודה) קובעת את האפשרות להגיש ערעור שכנגד, וזו לשונה: "היה בדעת המשיב לטעון בשעת הדיון בעירעור שהחלטת בית הדין קמא טעונה שינוי, יגיש על כך הודעה לבית הדין שלערעור, בפירוט הנימוקים, תוך עשרה ימים מהיום שבו הומצא לו כתב העירעור כאמור בתקנה 98, אולם לא יאוחר מאשר חמישה ימים לפני התחלת הדיון בעירעור, והעתק ההודעה יומצא לכל אחד מהמשיבים". במאמר מוסגר נעיר, כי תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי החדשות), אשר ניכנסו לתוקף ביום 1.1.2021, אינן כוללות עוד את מוסד 'העירעור שכנגד' אשר היה קיים במסגרת תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי 1984).

שאלת הזיקה היא שאלה של דרגה, ואינה חייבת להתבטא בחפיפה מלאה של השאלות אליהן מופנים הערעורים" (ע"א 2124/00 עיזבון חיננזון ואח' – עיזבון טמיר, מיום  30.10.2000).

הכרעה בטענה זו של המערערים, אשר תובא ממילא לדיון לפני בית דין שלערעור במסגרת העירעור העקרי, היא בעלת השלכה אפשרית על שאלת זכאותם של המערערים לתוספת המחלקתית מכח ההסכם הקבוצי הכללי משנת 1972, שכן גם לשיטתם של המערערים, אם יקבע שחלים עליהם ההסכמים הקבוציים המיוחדים במשיבה, הרי שקיימת להם זכאות לרכיבים חלופיים מכח ההסכמים הקבוציים המיוחדים תחת הזכאות לתוספת מחלקתית מכח ההסכם הקבוצי הכללי 1972.

...

המערערים טוענים, כי משחלף המועד להגשת ערעור על פסק הדין, אין לאפשר הגשת ערעור שכנגד ברכיבים שמקומם להתברר בערעור עצמאי מטעם המשיבה.

יישום אמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה על נסיבות העניין מבסס את המסקנה, שמתקיימת זיקה עניינית בין הערעור העיקרי לערעור שכנגד, באשר לחלק מרכיבי הערעור שכנגד, כפי שיבואר:  (1) זכאות המערערים לתוספת מחלקתית על פי ההסכם הקיבוצי הכללי 1972 - המערערים משיגים בערעור העיקרי על דחיית תביעתם לפיצוי על פי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה בשל העסקתם בתנאים פחותים בהשוואה לאלה של העובדים המאורגנים במשיבה.

(2) השבת הסכומים שנוכו מהשכר האחרון של המערערים – לאחר עיון בטיעוני הצדדים ובתיק בית הדין שוכנעתי, שמתקיימת הזיקה הנדרשת בין רכיב זה לבין הערעור העיקרי.

סוף דבר תוצאת הדברים היא, שהערעור שכנגד מתקבל לרישום באופן חלקי בלבד, והוא ידון בהתייחס לרכיב התוספת המחלקתית ולרכיב ניכויי השכר בלבד.

חובת התייצבותו של מצהיר להחקר בחקירה נגדית בבית המשפט נובעת מהוראות סעיף 17 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971 (להלן: "פק' הראיות") ומהוראות תקנה 522 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות").

כפי שנפסק ברע"א 83/01 טובה וייס נ' יוסף ברוך, פ"ד נה(3) 730 (30.04.01) כי: "שום מערכת שיפוטית לא תוכל לשאת משיכת הליכים שפוטיים ללא סוף תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז של משאביה. תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו, וזכות הגישה לבית-המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגטמיים של בעל-הדין שכנגד." ובע"א 579/90 מרדכי וגילה רוזין נ' צפורה בן נון, פ"ד מו(3) 738, 742 (05.07.92) נקבע כי: "דלתותיהם של בתי המשפט פתוחות לרווחה לפני המבקשים סעד. ויכולת הפניה לבתי המשפט היא מזכויות היסוד של האדם. ואולם, משעברנו את השערים ונכנסנו אל הטרקלין, מחובתו לשמור על סדרים שקבע בעל הבית ולא כל הרוצה ליטול בא ונוטל." וברוח זו אף נקט בית המשפט ברע"א 2989/15 כינרת בן מרדכי נ' עו"ד ישראל בודה, (09.07.15) שם נקבע בנוגע לאי צירוף תצהיר בנגוד להוראות בית המשפט, כי: "סבורני כי היתנהלות מאין זו, יש בה כדי לפגוע בהתנהלות בית המשפט, וכן באנטרס הצבורי כי משפטים יתקיימו ביעילות, ואין לומר כי לא ניתן למבקשת יומה בבית המשפט, אלא בחרה היא שלא לממשו במחדלה." במסגרת ההגנה על זכות הגישה לערכאות, אי התייצבותו של עד התובעת לחקירה נגדית על תצהירו לא תהווה כשלעצמה, עילה לדחייה של התובענה ובית המשפט ימעט מלנקוט בצעד של דחיית התובענה (ע"א 2722/06 גינות לאה בע"מ נ' בנק המזרחי בע"מ, (29.5.06) (להלן: "עניין גינות לאה"); רע"א 1958/00 אריה נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלויזיה בבית אל על, פ"ד נה(5) 43 (להלן: "עניין נדב")), שכן 'הסנקציה' של דחיית התובענה בהעדר מצהיר היא קשה והיא נחשבת בין הסנקציות החמורות הננקטות עקב אי התייצבות לדיון.

אולם כפי שנקבע בעיניין נדב: "בית-המשפט, ככל רשות שלטונית אחרת, מחויב לעשות שימוש בסמכויותיו באופן העולה בקנה אחד עם עיקרון המידתיות. בהקשר הנידון משמעות הדבר היא שגם אם נתקיימו התנאים הפורמליים לדחיית התובענה, אין בכך משום סוף פסוק. שומה על בית-המשפט להוסיף ולבחון אם קיימים אמצעים חלופיים העשויים אף הם לרפא את הנזק שניגרם על-ידי הפגם הדיוני, אך בכוחם למזער את הפגיעה בזכות היסוד." בבחינת קיומם של אמצעים חלופיים לתיקון הפגם הדיוני יש לשקול גם את ההשלכות של האמצעי על כלל ציבור המתדיינים ויפים לעניין זה הדברים אשר נכתבו בע"א 5993/08 חברת סונובר שיווק דלקים בע"מ נ' סולי ש.ואנו הנאמן על נכסי חברת רם, (31.01.2010) : "כאשר בעל-דין בוחר שלא לפעול בהתאם להוראות סדרי-הדין, הוא נוטל על עצמו סיכון שהדבר יהא בעוכרו. אכן, בימינו לא פעם קיימת גישה סלחנית למחדלים "פרוצידוראליים", וזאת מתוך התחושה כי ניתן להמנע מתוצאה גורפת – כגון דחיית הליך – באמצעות פיתרונות מתונים ו"מידתיים" יותר ובהם מתן אפשרות לתיקון המחדלים, לעיתים תוך חיוב בהוצאות.

אמנם התקנות החדשות טרם ניכנסו לתוקף אך ניתן ללמוד מהן גם על דרך ההתנהלות הראויה באשר לתקלות דיוניות (ראו: בש"א 5990/18 רננים חברה לפיתוח וייזום פרויקטים (מיתר) 1990 בע"מ נ' ישראל בודה , פסקה 2 (2.10.2018)).

...

מסקנה זו הינה פועל יוצא ממדיניות שיפוטית ראויה המחייבת הענקת מעמד בכורה לזכות הגישה לערכאות ותחולתה אף במקרים בהם תובע לא התייצב לדיון בתובענה, או במקרים בהם לא התייצב לחקירה נגדית על תצהירו.

כפי שנפסק ברע"א 83/01 טובה וייס נ' יוסף ברוך, פ"ד נה(3) 730 (30.04.01) כי: "שום מערכת שיפוטית לא תוכל לשאת משיכת הליכים שיפוטיים ללא סוף תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז של משאביה. תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו, וזכות הגישה לבית-המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל-הדין שכנגד." ובע"א 579/90 מרדכי וגילה רוזין נ' צפורה בן נון, פ"ד מו(3) 738, 742 (05.07.92) נקבע כי: "דלתותיהם של בתי המשפט פתוחות לרווחה לפני המבקשים סעד. ויכולת הפניה לבתי המשפט היא מזכויות היסוד של האדם. ואולם, משעברנו את השערים ונכנסנו אל הטרקלין, מחובתו לשמור על סדרים שקבע בעל הבית ולא כל הרוצה ליטול בא ונוטל." וברוח זו אף נקט בית המשפט ברע"א 2989/15 כנרת בן מרדכי נ' עו"ד ישראל בודה, (09.07.15) שם נקבע בנוגע לאי צירוף תצהיר בניגוד להוראות בית המשפט, כי: "סבורני כי התנהלות מאין זו, יש בה כדי לפגוע בהתנהלות בית המשפט, וכן באינטרס הציבורי כי משפטים יתקיימו ביעילות, ואין לומר כי לא ניתן למבקשת יומה בבית המשפט, אלא בחרה היא שלא לממשו במחדלה." במסגרת ההגנה על זכות הגישה לערכאות, אי התייצבותו של עד התובעת לחקירה נגדית על תצהירו לא תהווה כשלעצמה, עילה לדחייה של התובענה ובית המשפט ימעט מלנקוט בצעד של דחיית התובענה (ע"א 2722/06 גינות לאה בע"מ נ' בנק המזרחי בע"מ, (29.5.06) (להלן: "עניין גינות לאה"); רע"א 1958/00 אריה נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלוויזיה בבית אל על, פ"ד נה(5) 43 (להלן: "עניין נדב")), שכן 'הסנקציה' של דחיית התובענה בהיעדר מצהיר היא קשה והיא נחשבת בין הסנקציות החמורות הננקטות עקב אי התייצבות לדיון.

סוף דבר לאור האמור לעיל, ולאחר איזון בין זכות הגישה לערכאות, זכות החקירה הנגדית, הזכות להליך שיפוטי ראוי והוגן, מידתי ויעיל וכן בין אינטרס בעלי הדין לבין האינטרס הציבורי אני מוצאת להורות על מחיקת התביעה (ולא על דחיית התובענה) תוך חיוב התובעת בהוצאות הנתבעת ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ אשר ישולם תוך 30 יום שאם לא כן יתווספו עליו הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד למועד התשלום.

על ההחלטה הוגשה בר"ע וביום 2.10.22 ניתן פסק דין בו נקבע כדלקמן: "לטענת המבקש, שגה בית משפט קמא בקביעות עובדתיות- באשר למועד החתימה על ייפוי הכוח המתמשך לטובת הבת ולהשלכות של מועד החתימה על ההחלטה הדוחה את בקשתו להפקדת ערובה.

המשיב עותר לדחיית הבקשה אגב חיוב המבקשים בהוצאות בשיעור ניכר וטוען שהמבקשים הפנו בבקשתם לתקנה 519 (א) לתקנות סד"א הישנות כאשר ביום 1.1.21 ניכנסו לתוקף תקנות סד"א החדשות שביטלו את התקנות הקודמות.

לדבריו, הבקשה הוגשה בניסיון להטעות את בית המשפט ובחוסר תום לב. דיון והכרעה תקנה 157 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 קובעת כדלקמן: "157.(א) בית המשפט רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע." הפסיקה יצקה תוכן לתקנה.

ייפוי הכוח המתמשך, שנחתם לטובת הבת, נחתם ביום 22.12.20, כאשר הבן הגיש ביום 16.9.20 בקשה למינויו כאפוט' על אמו, קרי מספר חודשים לפני החתימה על ייפוי הכוח שמבוקש לבטל כיום.

...

המשיב טוען שמטעם זה בלבד יש לדחות את הבקשה.

בהקשר זה יפים לענייננו דברי כב' הש' א. גרוניס ברע"א 2416/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים אברהים פ"ד נח (5) 865 בעמ' 868: "איזון דומה נעשה במסגרת הסמכות הקבועה בתקנה 519, אשר השימוש בה מודרך אף הוא לאורה של זכות הגישה לערכאות ולאור הצורך להגן במקרים מסוימים על זכותו של הנתבע כי לא יצא בחסרון כיס אם תידחה התביעה נגדו. בתקנה 519 עצמה לא נקבעו קריטריונים להפעלת הסמכות לחייב בהפקדת ערובה, ואולם בפסיקה גובשו כללים מדריכים וסוגי מקרים שבהם ייעשה שימוש בתקנה. הכלל הוא שאין בית-המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד. גם כאן לא תיחסם גישתו לערכאות של תובע דל אמצעים רק בשל חוסר יכולתו הכלכלית, אולם במסגרת המקרים אשר נקבעו בפסיקה להטלת חיוב להפקדת ערובה, מקובל כי בית-המשפט ישתמש בסמכותו האמורה כאשר התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ באופן אשר יקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו אם ייפסקו לטובתו (ראו למשל, רע"א 2241/01 הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ [6]). הלכה זו הוחלה גם על תושבי הרשות הפלסטינית, אשר נחשבים לצורך העניין כתובע המתגורר בחו"ל. עם זאת עובדת היות התובע תושב חוץ איננה הטעם היחיד להטלת חיוב להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע (ראו רע"א 6787/99 עאשור נ' מדינת ישראל [7]). בית-המשפט ישקול שיקולים רלוונטיים נוספים וידון בכל מקרה לגופו על-פי נסיבותיו (ראו רע"א 6066/00 אעדילי נ' חב' סלקום ישראל בע"מ [8]). לאור כל האמור לעיל ברי כי שיקול-דעתו של בית-המשפט במסגרת תקנה 519(א) רחב הוא. במסגרת זו על בית-המשפט, מחד, לשוות לנגד עיניו את מטרות התקנה – הבטחת תשלום הוצאות הנתבע שהתביעה נגדו נדחתה וכן צמצומה של האפשרות להגיש תביעות סרק, ומאידך, לאפשר את הגישה לבתי-המשפט לשם הגנה על זכויות." אמנם הפסיקה לעיל קודמת לכניסת תקנות סד"א החדשות לתוקף, אך האמור לעיל יפה גם לענייננו.

לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית.