מה אירע במהלך ירידה מרכב בסיום נסיעה והוביל לפגיעה בקרסול שמאל

התובע, יליד 13.6.1949, נפגע ביום 10.6.2016 בעת שניסה לצאת מרכבו בחניית ביתו.

במהלך ניסיון היציאה, מעד התובע ונגרם לו שבר בקרסול שמאל.

התובע עבר ניתוח לאיחוי השבר, אך במקום הפציעה החל להתפתח זהום נרקוטי שהוביל בסופו של דבר לכריתת רגל שמאל מתחת לברך ביום 18.8.2016.

נסיבות התאונה וחוק הפלת"ד בכתב התביעה תיאר התובע את היתרחשות התאונה באופן תמציתי ולטענתו: "ביום 10.6.2016, במהלך נסיונו לצאת מהרכב דנן, מעד התובע, נפל בעוצמה ארצה ונחבל קשות בשתי גפיו התחתונות ובעיקר ברגלו השמאלית..." [סעיף 3 לכתב התביעה].

התעוררתי והלכתי לשבת לאוטו למה אני נוסע לדיאליזה אבל לא נסעת לדיאליזה לא הספקתי באיזו שעה היתה צריכה להיות הדיאליזה בשעה 5:00 אז אתה קמת בבוקר, הילכת לאוטו בשביל לנסוע לדיאליזה כן למה ירדת מהאוטו אני ירדתי מהאוטו כדי לקחת משקפיים ששכחתי אותם בבית זאת אומרת אנחנו מדברים על 4:00 בבוקר, אתה קם והולך לאוטו, פותח אותו, ניכנס לאוטו, יושב במושב של הנהג כן נזכר שאין לך משקפיים או שם לב אני הנעתי את האוטו, עוד שמעתי מוזיקה איזה 10 דקות למה, כי היה לך זמן? כל בוקר, יש לי זמן אתה יושב באוטו ושומע מוזיקה, ואז אתה רוצה לנסוע אבל שכחת משקפיים כן ואתה יורד מהרכב במטרה ללכת הביתה לקחת את המשקפיים כן, בהחלט ואז מה קורה? ואז לפתע נפלתי, לא הספקתי לעמוד על הרגל שמאל, כשהחלקתי ונפלתי פגעתי בשתי רגליים וגם על היד שרציתי לבלום את הנפילה" [עמ' 7 לפרוטוקול שורה 28 ואילך] עדותו של התובע הייתה מהימנה, היא מתיישבת עם הממצאים כפי שעולים מהמסמכים הרפואיים והתובע לא חסך בפרטים שאינם משרתים את תביעתו.

הנתבעת מנתחת ארוכות את קביעת בית המשפט העליון ברע"א 8744/18 הנ"ל אולם לטעמי, אין בפסק דין זה כדי לתמוך בטיעוניה ואסביר: ברע"א 8744/18 נבחנה השאלה, האם ניתן לשייך פעולה מסוימת שביצע הניזוק, לאחד השימושים המוכרים בחוק הפלת"ד. לצורך כך, נקבע מיתחם על ציר הזמן בין המגע הראשוני של הניזוק עם הרכב, זמן שהותו בתוך הרכב ועד לסיום יציאתו מהרכב כשהוא עומד עמידה יציבה מחוץ לרכב כשדלתו סגורה.

...

בנוסף לסכומים המפורטים לעיל, אני סבור כי יש מקום לפסוק לתובע סכום נוסף, באופן גלובאלי עבור רכישת אביזרים שונים כגון כיסא גלגלים, אבזרים לסיוע במעברים, תחבושות וכדו'.

התוצאה התוצאה היא כי התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובע 633,821 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 8,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 96,404 ₪ כולל מע"מ. את סכום ההוצאות קבעתי בהתאם לסכום שסביר כי בעל דין יוציא במהלך המשפט, בהתחשב בהיקף ההליכים שנוהלו, לרבות בקשות הביניים.

נסיבות התאונה בסעיף 2 לכתב התביעה תואר הארוע כך: "ביום 21.8.11, במהלך יום העבודה, לאחר שסיים לפרוק את הסחורה אצל לקוח בקרית גת ועל מנת להמשיך בנסיעה ליעד החלוקה הבא, אחז התובע ומשך בחבל התריס של תא המטען לשם סגירתו. בעת המשיכה, החבל, אשר היה בלוי ושחוק, נקרע, ונוכח עוצמת המשיכה נהדף התובע לאחור מגובה של כ- 2 מ', הוטח בקרקע ונחבל בחוזקה בגבו ובקרסול שמאל." לכתב התביעה צורף תצהיר התובע אודות נסיבות התאונה, ובו תאור זהה.

" ההבדל ניכר משום שבעוד שברע"א 8744/18 נידון סיווג תאונה שארעה לאחר שהנפגע יצא מרכבו, עמד יציב על הקרקע, פסע אל עבר תא המטען של הרכב, הוציא ממנו מזודה, ונפגע במהלך סגירת דלת תא המטען, במקרה שבפני (כמו המקרה שנדון בפסק דין "המגן"), הפגיעה ארעה כתוצאה מעצם הירידה מהרכב, (ירידה שהיא נפילה) לפני שהתובע עמד על הקרקע.

בנסיבות אלה, פסק בית המשפט שהשימוש שעשתה התובעת באוטובוס לא היה קשור לייעודו התחברותי, ולא חשף אותה לסיכון תעבורתי, שכן "בדיקת נוכחות ווידוא מוכנות התלמידים לנסיעה הן פעולות שנועדו למניעת סיכונים שאינם תעבורתיים, כמו הותרת תלמיד מאחור". אין בפסק דין זה משום חריגה או שינוי מההלכה שנפסקה בפסק דין "המגן", אשר, כפי שצוטט לעיל, מפורשות מציין שנפילה מרכב תחשב תאונת דרכים רק במקרים בהם הכניסה אליו נדרשה לצורך תעבורתי, כגון "תחילת תהליך ההובלה" כלשונו של פסק דין "המגן". כך בדיוק ארע במקרה שבפני, שכן סגירת התריס, והנפילה בעקבותיה, נועדו לאפשר את המשך הנסיעה, בנגוד לכניסתה של המערערת ברע"א 2457/19 לאוטובוס וירידתה ממנו.

...

נוכח אופייה של הנכות, ובהתחשב בכך שאף המומחה אישר שהתובע לא יכול היה להמשיך בעבודתו כנהג הנדרש להרים ארגזים, ולירידה בשכרו של התובע שהיא בשיעור הנכות הרפואית, אני סבורה שיש לקבוע שנכותו הרפואית הכוללת של התובע משקפת את שיעור הגריעה מכושר השתכרותו.

לסיכום התובע נפל ממשאית כשסגר את תריס תא המטען בסיום פריקת סחורה אצל לקוח.

כיוון שהתאונה היא תאונת דרכים, דין התביעה כנגד הנתבעות 1 ו- 3 להידחות.

התובעת טוענת כי בעת התאונה נסעה ביחד עם אביה שנהג ברכב.

היא סיפרה כי אביה כבר הספיק להכנס לשביל המוביל לבית וכששמע את צעקותיה חזר ורץ לכיוונה.

להדגיש כי בבוקר שלמחרת התאונה התובעת פנתה למיום בבי"ח העמק ושם צויין: "לדבריה אתמול בירידה מאוטו סיבבה קרסול שמאל". במסמך זה יש חזוק לגירסת התובעת.

אין ממש בטענות הנתבעת כי התאונה לא ארעה אגב היציאה מהרכב לאחר שלאחר שהתובעת סיימה את יציאתה מהרכב.

התאונה ארעה במהלך היציאה מהרכב וכפועל יוצא מדובר בתאונת דרכים.

עוד הוא מצא כי קיימת פגיעה ביציבות ונעילות לעיתים של הקרסול שגורם לכאבים וחוסר יכולת לעמוד על עקבים.

...

" לסיכום, מצאתי כי לא נפל רבב בעדות התובעת.

בשים לב לאופיה של הפגיעה והנכויות הזמניות לאחר התאונה ולאחר הניתוח, אני סבורה כי מקרה זה מתאים להפעלת תקנה 2 (ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון) תשל"ו-1972.

סה"כ גובה הנזק: הפסד שכר לעתיד 60,000 ₪ הפסדי פנסיה 7,500 ₪ נזק לא ממוני 18,000 ₪ עזרה מהזולת 10,000 ₪ הוצאות 1,000 ₪ סה"כ 96,500 ₪ סיכום: התביעה מתקבלת .

כשסיימה לחגור את הסלקל פנתה לצאת מהרכב ורגלה השמאלית נתקלה בבור או מפגע כלשהוא בכביש והיא נפלה ארצה ונחבלה קשות.

התובעת פונתה באמבולנס ממקום התאונה לבית החולים הקרוב שם אובחן שבר בקרסול שטופל תחילה בגבס ובהמשך נדרשה היתערבות ניתוחית.

בנסיבות אלה, טוענת הראל, חל ריחוק בינה לבין הרכב, לא היה מגע פיזי בינה לבין הרכב, פעולת חגירת בנה התינוק הסתיימה והתאונה ארעה שלא במסגרת כניסה לרכב או יציאה ממנו.

למרות זאת עיון בפסיקה הצביע על כך שחרף התיקון וחרף כוונת המחוקק לצמצם את הגדרת ה"שימוש" ברכב מנועי, בכל זאת המשיכו בתי המשפט להעניק משמעות רחבה למונח "שימוש ברכב". כך למשל ניזוקים שירדו מרכבם כדי להושיט עזרה למישהו או כדי לאמוד נזק שניגרם לרכבם וכד' ונפגעו אגב כך מרכב חולף, הוכרו כמי שנפגעו אגב שימוש ברכבים שלהם (ובהתאם לכך הוטלה האחריות לפצוי על מבטחת הרכב שלהם ולא על מבטחת הרכב החולף שפגע בהם).

בתי המשפט נטו לראות בנסיבות אלו, של עצירה במהלך נסיעה, ירידה מהרכב והתעסקות בעיניין שמחוץ לרכב אך קרה תוך כדי נסיעה, או נזק שניגרם תוך כדי הליכה אל הרכב מתוך כוונה להתחיל בנסיעה, כשימוש ברכב מנועי לצורך חוק הפלת"ד (ר' סקירה נרחבת בעיניין זה ברעא 9136/17 ‏ ‏ פלוני נ' פלוני (4.3.18), פסקות 16-17 לפסק הדין).

אני סבורה שיישום המבחן האמור על המקרה שלפני מוביל למסקנה שיש לראות בתאונה כתאונת דרכים כמשמעות מושג זה בחוק הפלת"ד. אציין שאפשר לראות במקרה שלפני כנופל בגדרי השמוש של "נסיעה" או בגדרי השמוש של "כניסה" לרכב או "ירידה" ממנו גם יחד.

למעלה מן הצורך אומר שבמקרה שלפני השתכנעתי שהתובעת טרם ייצבה את עמידתה מחוץ לרכב בעת שמעדה ונפלה ועל-כן גם ניתן לומר שהתאונה ארעה בעת שהתובעת ירדה מהרכב לאחר שחגרה את בנה.

...

התובעת הפנתה לפסקי דין של הערכאות השונות התומכות לדעתה במסקנה שיש לראות בתאונה כתאונת דרכים ולהחיל את חוק הפלת"ד. המועצה המקומית ואיילון תומכות, כמובן, בטענות התובעת וסבורות אף הן שיש להחיל את חוק הפלת"ד על המקרה שלפני.

אם כי אני סבורה שזו איננה דרך המלך.

אם כך ואם אחרת הגעתי לכלל מסקנה שנסיבות התאונה עונות על הגדרת המושג "תאונת דרכים" כמשמעו בחוק ובהתאם למבחנים שהותוו בפסיקה.

לפיכך התביעה כנגד הנתבעות 1 ו-2 נדחית ובנסיבות העניין נוכח המחלוקת המשפטית כפי שפירטתי לעיל הרי שאין צו להוצאות.

ביום 19.8.21 פנתה התובעת בתביעה להכיר בפגיעה בקרסול רגל שמאל כפגיעה בעבודה.

התובעת נחקרה על ידי חוקר הנתבע ביום 4.10.21 (נ/4) וביום 5.10.21 דחה הנתבע את תביעתה בנימוק: "על פי האמור בסעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי, תאונה שאירעה תוך כדי ועקב נסיעתו או הליכתו של מבוטח ממעונו לעבודה או מן העבודה למעונו – תיחשב כתאונה עבודה. על פי פרטי התביעה והנתונים שבידינו, התאונה בתאריך 2.8.2021 אירעה בתחום ביתך הפרטי. לפיכך, לא ניתן לראות בתאונה זו כתאונה בעבודה". כנגד החלטה זו עותרת התובעת בתביעה שבפני.

עולה מן הראיות התובעת הייתה אחראית לאשר תשלומים שנועדו למשכורות של כ-1,500-2,000 אנשי סגל בכיר כאשר היא נדרשה לסיים את אישור התשלומים עד ליום 2.8.21.

תמיכה לטענתה זו מוצאת התובעת בעובדה כי פגיעה המתרחשת תוך כדי עלייה או ירידה מרכב מוכרת כ"תאונת דרכים" על פי הפלת"ד. בפרשת אלטמן, דן בית הדין הארצי בנסיבות זהות מאוד לנדון בעניינינו וקבע כהאי לישנא: "שעה שלטענת המערער, שאין חולק כי הוא במעמד של שכיר, הוא נפגע בעת העליה לרכבו המצוי בשטח מעונו, הרי שהמערער טרם יצא משטח המעון. משכך לא חל עליו הביטוח מכח סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ''ה-1995 (להלן-החוק), המחיל את ביטוח נפגעי העבודה על מי שיצא משטח המעון אל עבודתו. לא מצאנו שוני ממשי בין המקרה של המערער לבין זה שנידון בעיניין מחמוד (עב''ל (ארצי) 11280-05-17) ד''ר חמוד מחמוד – המוסד לביטוח לאומי (28.12.17)). אין בידינו לקבל את הטענה כי עצם הכניסה לרכב מנתקת את המערער משטח המעון ומהוה את תחילת ביטוחו לפי סעיף 80(1) לחוק. קבלת עמדה זו תוביל לתוצאה שתחייב לבחון כל מעידה אגב כניסה או יציאה מהרכב בשטח המעון הפרטי האם היא תוצאה של תיחזוקה לקויה של שטח החניה אם לאו. ברי כי בחינה שכזו אינה מעשית ואינה נובעת מהתכלית של ביטוח מפני סכוני הדרך" (עב"ל 11013-04-19 יונתן אלטמן – המוסד (30.4.20)); הדגשה שלי – י.א.ש.).

...

התובעת הסבירה כי חזרה לביתה היות שרכשה מספר מוצרים וביקשה להביא אותם לבית שבו מתארח בנה שהגיע מחו"ל ומכלל הנסיבות לרבות עדותה של התובעת שהייתה מהימנה, שוכנעתי כי התובעת אכן יצאה מביתה על מנת לשוב לעבודתה.

תמיכה לטענתה זו מוצאת התובעת בעובדה כי פגיעה המתרחשת תוך כדי עלייה או ירידה מרכב מוכרת כ"תאונת דרכים" על פי הפלת"ד. בפרשת אלטמן, דן בית הדין הארצי בנסיבות זהות מאוד לנדון בענייננו וקבע כהאי לישנא: "שעה שלטענת המערער, שאין חולק כי הוא במעמד של שכיר, הוא נפגע בעת העליה לרכבו המצוי בשטח מעונו, הרי שהמערער טרם יצא משטח המעון. משכך לא חל עליו הביטוח מכח סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ''ה-1995 (להלן-החוק), המחיל את ביטוח נפגעי העבודה על מי שיצא משטח המעון אל עבודתו. לא מצאנו שוני ממשי בין המקרה של המערער לבין זה שנדון בעניין מחמוד (עב''ל (ארצי) 11280-05-17) ד''ר חמוד מחמוד – המוסד לביטוח לאומי (28.12.17)). אין בידינו לקבל את הטענה כי עצם הכניסה לרכב מנתקת את המערער משטח המעון ומהווה את תחילת ביטוחו לפי סעיף 80(1) לחוק. קבלת עמדה זו תוביל לתוצאה שתחייב לבחון כל מעידה אגב כניסה או יציאה מהרכב בשטח המעון הפרטי האם היא תוצאה של תחזוקה לקויה של שטח החניה אם לאו. ברי כי בחינה שכזו אינה מעשית ואינה נובעת מהתכלית של ביטוח מפני סיכוני הדרך" (עב"ל 11013-04-19 יונתן אלטמן – המוסד (30.4.20)); הדגשה שלי – י.א.ש.).

על יסוד כל האמור, התביעה נדחית.