מדוע אמת משפטית שונה מאמת עובדתית

..אשר על כן, אין זה סוד כי הלכה למעשה, לא תמיד תהא האמת המשפטית זהה לאמת העובדתית .

גם אם היה עניין צבורי כלשהוא בנסיבות המקרה שלפני, הרי שהנתבעים לא הוכיחו כי דברי "לשון הרע" שהוציאו ביחס לתובעים או מי מהם בפרסומים השונים הנם דברי אמת, הגם שכפי שיפורט להלן, שוכנעתי כי הנתבעים עצמם האמינו, כי הדברים שהם מייחסים לתובעים הנם אמת.

...

הגעתי למסקנה איפוא כי לנתבעים עומדת גם ההגנה של פרסום בתום לב לצורך הגנה על עניין אישי כשר.

סוף דבר לאור המפורט לעיל, הנני מורה על דחיית התביעה.

התובעים ישלמו לכל אחד מהנתבעים הוצאות משפט בסך של 100,000 ₪.

נטען כי הנתבע שכר שירותיה ולא שילם את שכר הטירחה, בגין שירותים משפטיים שונים שניתנו לו במהלך השנים.

המשיבה טוענת כי יש לדחות את הבקשה על הסף בשל העובדה שלא צורף תצהיר לאימות העובדות הנטענות.

בקשת המבקשת מהוה ניסיון לחבל במטרה להגיע לחקר האמת, נועדה להטרידה, לעשות שימוש לרעה בהליכים, מהוה היתנהלות חסרת תום לב, הפרת ההגינות הדיונית, חבלה במימוש התכלית הדיונית ובזבוז זמן שפוטי יקר של בית המשפט והצדדים.

...

המשיבה טוענת כי יש לדחות את הבקשה על הסף בשל העובדה שלא צורף תצהיר לאימות העובדות הנטענות.

עוד מוסיפה שיש לדחות את הבקשה על הסף בשל העובדה כי נזנחה במשך חודשים.

דיון והכרעה לאחר שטענות הצדדים נבחנו, דין הבקשה החלופית להתקבל, ולהלן יבוארו הנימוקים; תקנה 46(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "התקנות החדשות") (החלה על ההליך דנן מכוח תקנה 180(ג)(1) לתקנות החדשות) קובעת - "בית המשפט רשאי בכל עת להורות כי יתוקן כל עניין בכתב טענות או כי יצורף בעל דין או יימחק שמו של בעל דין מכתב התביעה, לשם קיומו של הליך שיפוטי ראוי והוגן, תוך התחשבות, בין השאר, בהתנהלותו של מבקש התיקון, השלב הדיוני שבו מוגשת הבקשה, והמטרה שהתיקון המבוקש צפוי להשיג". עד כה, ובהתאם לתקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד -1984 (אשר בהתאם לה הוגשה הבקשה אז, במועד שהוגשה וחלה אף היא) והפסיקה ביחס לצרוף צדדים, הוכר הצורך לצרף צדדים זרים כבעלי דין, עת "אי אפשר ליתן פתרון שלם ויעיל לתובענה, בלא שפסק הדין יחייב את פלוני ויהווה מעשה בית דין גם כלפיו [...] ומקרה בו עשויה זכותו של אדם להיפגע אלמלא הצירוף" (רע"א 9572/06 שירותי בריאות כללית נ' קורלנד (25.6.2007) (רע"א 2228/15 ג'י. טי. אס פאוור סולושנס לימיטד נ' נתיבים דרום בע"מ (9.7.2015).

הטיב לבטא זאת הנשיא גרוניס בפרשת אילנה דיין [footnoteRef:70]: [70: דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך (18.9.14), פיסקה 43 לפס"ד. ] " ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע מבטאות כאמור את נקודות האיזון שקבע המחוקק בין הערכים המוגנים בגדריו. לכל אחת מן ההגנות ייחוד משלה והיא מכוונת להגן על ערכים מסוימים. [...] החלופות שבסעיפי המשנה משקפות קשת רחבה של נסיבות שבהן אף אם לא הוכחו תנאי הגנת אמת הפירסום, מוצדק כי הפירסום ייהנה מהגנה. בכך ניתן ביטוי לאינטרסים שונים, נוספים על האינטרסים שביסוד הגנת אמת הפירסום, אשר ראויים להגנה, אף במחיר של פגיעה בשם הטוב של הנפגע (ולעיתים גם בזכויות אחרות). בכל אחת מן החלופות הקבועות בסעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק ניתן ביטוי לאנטרס אחר." בעיניין אילנה דיין נקבע כי לאמת העובדתית מצטרפת לא אחת האמת המשפטית המחויבת לצעוד יד ביד עמה: "הנַחתי היא, כאמור, כי קיימת אמת אחת, היא האמת העובדתית, והשאיפה היא כי האמת המשפטית תשקף אותה באופן מושלם. עם זאת, בעוד שהאמת העובדתית ברגע נתון היא יציבה וקבועה, ידיעותיו של בית המשפט לגביה עשויות להשתנות במרוצת הזמן. תפישתו של בית המשפט ביחס למהות האמת העובדתית נסמכת על המידע המובא בפניו. לפיכך, ראיות חדשות שיוצגו לו עשויות לשנות את האופן שבו הוא מבין אותה, וללמד כי קביעותיו הקודמות לא היו נכונות. כפועל יוצא מכך, עשוי להדרש תקונה של האמת המשפטית. "[footnoteRef:71] [71: ה"ש 70 לעיל, פסקות 29,30 לפס"ד.] רף ההוכחה הנידרש רף ההוכחה ודרגתו בהגנה של "אמת דברתי" הנו תלוי עוצמת הפגיעה ודרגתה בנפגע אך הוא אינו נופל מרף ההסתברות המקובל בהליך אזרחי.

...

על רקע האמור לעיל, ביחס להתמשכות ההליך ודרך ניהולו, אני מוצא לנכון לקבוע החזר הוצאות לנאשמים אשר עומד על סך של 13,148 ₪ כולל מע"מ לכל אחד, לפי הפירוט הבא: עבור שכר טרחת עורך דין כולל הישיבה הראשונה - סך של 2,294 ₪.

בנוסף לאמור, אני סבור כי במסגרת זו של הדיון, יש להביא בחשבון מלבד זיכויים של הנאשמים גם את העובדה שניהול הליך ארוך ומייגע, גבה מהם מחיר אישי כבד אשר ניכר בעדותם ומהתרשמותי הבלתי אמצעית ממנה שהינה חזות הצורך להתמודד עם אשר "נחת" עליהם וליווה אותם לאורך שנים.

על יסוד אלה ובהתאם לסמכותי המנויה בסעיף 9(ב) לתקנות, אני קובע כי לסכום ההוצאות שנפסק לטובת הנאשמים יתווסף הסך של 6,574 ₪ כולל מע"מ, המהווה מחצית מהסכומים הנקובים לעיל בתוספת לתקנות, כך שמלוא סכום ההוצאות לכל אחד מהנאשמים יעמוד על סך של 19,722 ₪ כולל מע"מ, וזאת לתשלום ע"י מנירב בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו סכומים אלה הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממועד מתן ההחלטה ועד למועד התשלום בפועל.

אף שאיננו סבורים שיש ליתן משקל משמעותי לעדותם של השניים, ואף שאנו מוכנים להניח לטובת התובעת כי מסיבות שונות העדיפו ילדי המנוח לצייר לנו תמונה עובדתית לפיה הקשר בין השניים היה משמעותי פחות ממה שהיה באמת, הרי שבמאזן הראייתי הכולל, לתפיסתנו גם עדותם של השניים מטה את כפות המאזניים הראייתיות לחובת התובעת.

סוף דבר בטרם נחתום, נבקש להבהיר לתובעת, כי מסקנתנו לפיה אין היא זכאית לגימלת שארים כמי שהיתה 'ידועה בציבור' היא בבחינת 'אמת משפטית', וזאת להבדיל מ'אמת עובדתית' (להבחנה בין שני סוגי האמיתות האלה, ולכך שלא תמיד תהא האמת המשפטית זהה לאמת העובדתית, ראו: דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך (18.9.14, סעיף 26 לחוות דעתו של כב' הנשיא אשר גרוניס, והאסמכתאות שם)).

...

בנסיבות אלה, ועל פי הפסיקה שלעיל (עניין דרפל, והאסמכתאות שם) הרף הראייתי שנדרשה התובעת לעבור על מנת להוכיח שהיתה ידועה בציבור של המנוח, הינו גבוה יותר מזה שהיתה ניצבת מולו ככל שהיו השניים מתגוררים יחדיו, ולו רק בחלק מתקופת הזוגיות הנטענת; שנית בהינתן הרף הראייתי הגבוה יותר שנדרש מהתובעת, מצאנו להביא לחובת התובעת במאזן הראייתי את העובדה שהיא היתה עדה יחידה בהתדיינות שלפנינו.

נדגיש בקשר לכך, כי גם בא כוחה של התובעת הודה בשמה, בפתח דיון ההוכחות, שהיו לה לתובעת עדים פוטנציאליים שהיו יכולים להעיד על טיב הקשר, אך התובעת החליטה – ושיקוליה עימה – שלא להעידם (עמ' 4 ש' 2); שלישית מתוך כל העדים הפוטנציאליים שלא העידו בפנינו, מצאנו להביא באופן מיוחד ומשמעותי יותר לחובת התובעת את החלטתה שלא להעיד את שני ילדיה.

כמו כן, התובעת אמנם טענה כי השניים נהגו להעביר העברות כספיות בין חשבונות הבנק שלהם (עמ' 10 ש' 25), וכי המנוח הכניס לחשבון ה"פייפאל" של התובעת את כרטיס האשראי שלו, באופן שאיפשר לתובעת לבצע רכישות לעצמה באינטרנט על חשבון המנוח (סעיף 16 לסיכומיה) אך בהיעדר כל פירוט בעניינים אלה, ובעיקר בהיעדר אסמכתאות לכך שאכן בוצעו העברות שכאלה מצד אחד, ונוכח הודאת התובעת (סעיף 35 לנספח א' לתצהירה) כי הרכישות שביצעה לכאורה באינטרנט על חשבון המנוח לא היו בסכומים משמעותיים, לא מצאנו ליתן משקל ראייתי משמעותי לטענות אלה; שביעית כמו כן, התובעת טענה בפנינו (סעיף 15 לסיכומיה) כי במהלך הקשר עם המנוח, מצבה הכלכלי הורע, נתון שהמנוח היה מודע לו עקב כך שהיה בקשר קבוע עם רואה החשבון שלה.

סוף דבר בטרם נחתום, נבקש להבהיר לתובעת, כי מסקנתנו לפיה אין היא זכאית לגמלת שארים כמי שהיתה 'ידועה בציבור' היא בבחינת 'אמת משפטית', וזאת להבדיל מ'אמת עובדתית' (להבחנה בין שני סוגי האמיתות האלה, ולכך שלא תמיד תהא האמת המשפטית זהה לאמת העובדתית, ראו: דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך (18.9.14, סעיף 26 לחוות דעתו של כב' הנשיא אשר גרוניס, והאסמכתאות שם)).

התביעה נדחית מן הטעם שהתובעת – ונימוקיה עימה – לא הביאה עדויות כלשהן או די ראיות בתמיכה לטענותיה.

אכן, מניין לנו לחרוץ דין, איזו התבטאות מהוה חלק מ-'חלון הראוה' של החוק, ואיזו אינה אלא התבטאות בלתי-משקפת? האם 'דברי ההסבר' לחוק נהנים ממשקל רב, או דוקא מועט, בשים לב לעובדה שהם לא נכתבים על-ידי חברי הכנסת, אלא על-ידי הייעוץ המשפטי לכנסת? ומה משקלן של התבטאויות חברי הכנסת מיתנגדי החוק? אלו האחרונים, המעוניינים בסיכול החקיקה, ביכולתם 'להציף' את פרוטוקול המליאה והועדות בהערות שונות, אשר יִצבּעו את הדיון כולו בגוון פרסונאלי.

בדיני ראיות מבקשים אנו לצמצם את הפער בין האמת המשפטית לאמת העובדתית: "שעתו היפה של השיפוט הנה כאשר 'האמת המשפטית' – זו האמת שבית המשפט קובע אותה כקיימת – מתקרבת במלוא האפשר אל 'האמת העובדתית' – זו האמת אשר קיימת במציאות כמות שהיא [...]" (אהרן ברק "על משפט, שיפוט ואמת" משפטים כז 11, 12 (1996)).

...

לצד זאת אבקש להעיר כי תחולה נדחית לרוב תסיר עננה פרסונלית שכזו, וממילא, ההכרעה בדבר קיומה של תכלית פרסונלית תלויה בנסיבות המקרה, ולא מן הנמנע כי הליך חקיקה אחר לא יגלה תכלית כאמור.

לגישתי, המסקנה המתבקשת מכך, היא שההתערבות השיפוטית שמציעים חבריי ביחס לתיקון אינה נובעת מ"זיהויה" של הנורמה, ואינה ניתנת להצדקה מכוח דוקטרינת השימוש לרעה.

הרבה למעלה מן הצורך, יצוין כי לגישתי, אף בחינה של התכלית הסובייקטיבית בלבד, אינה מבססת את המסקנה שלפיה רק עניינו של ראש הממשלה המכהן עמד לנגד עיניהם של חברי הכנסת.

סוף דבר: עמדתי היא, כי דין העתירות להידחות.