מגרש חניה מתוחם דרך

הוא פירט שבעת קרות התאונה חלק מהמלגזה כבר ניכנס למגרש החניה, והזרוע היא זו שבלטה מהמלגזה לכוון נתיב הנסיעה, כאשר היא מורמת שאם לא כן, היא היתה בולטת לנתיב הנסיעה כ - 3.5 מ' מעבר לקו הקבינה.

מכיוון נסיעתו של נהג התובעת נראה, כי שדה הראיה פתוח, שכן מדובר בדרך ישרה שפרט לגדר ברזלים שנמצאת משמאל לדרך התוחמת את השטח בו עבדה מלגזת הנתבעת, אין כל מיכשול המפריע לראות את הדרך.

...

סבורני שלא בכדי, ציין נהג התובעת בראשית עדותו את העובדה שהשמש סינוורה אותו.

תמונות הנזק תומכות גם הן במסקנה לפיה נהג התובעת המשיך בנסיעה ולא הבחין בשיני המלגזה, שכן הנזק שניכר ברכב התובעת שהינו רכב הסעות ארוך למדי, הינו בחלקו העליון של הרכב מתחילתו ועד לסיום הדלת האחורית (ת/1 ו- נ/2).

לאור כל המקובץ לעיל הגעתי לכלל מסקנה ששני הנהגים התרשלו והעובדה שהתאונה אירעה בעת שרכב התבועת נסע בדרך ראשית ואילו רכב הנתבעת נסע ממתחם שבצידה, אני מוצאת לנכון לחלק את האחריות בין הנהגים המעורבים באופן בו תישא הנתבעת באחריות בשיעור של % 60 ואילו נהג התובעת באחריות בשיעור של 40%.

מדובר במשטח מרוצף גדול עליו חונים כלי רכב רבים וזאת נוכח תיכנון לקוי של מתכנן מיגרש החניה, אשר ביזבז שטח כה גדול ולא יעד אותו לחניה מסודרת של המשתמשים בשרותי הרכבת.

" התבוננות בתמונות שצרפה המערערת לערעורה, כמו גם בתמונות הדוח, מלמדת כי שטח החניון המתוחם כולו, כולל בתוכו כבישים, דרכי גישה המובילים אל מקומות החניה.

...

דיון והכרעה לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ובחנתי את הראיות שבתיק בית קמא, שוכנעתי כי דין הערעור להידחות מהטעמים שיפורטו בהמשך.

אני דוחה את טענת המערערת לפיה המקום בו חנתה איננו מדרכה.

אני דוחה את טענת המערערת לפיה אין סימון או תמרור האוסר על חניה במקום.

אי לכך ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור.

נימוקי הבקשה בפתח טיעוניה הבהירה ב"כ המבקשת כי מדובר בבקשה שהוגשה בעקבות החלטת ועדת הערר המחוזית (ערר מס' 72/14) אשר הורתה לה "לפעול להפסקת השמוש בחניה הממוקמת על שטח צבורי, הפסקת השמוש שעושים המשיבים בשטח צבורי, כחלק מחצר דירתם והשבת השטח לשימוש הציבור, על כל הכרוך בכך" (ר' סעיף 44 להחלטה) וקבעה כי בקשת העורר (מר ארנון גולדשמידט שהוא שכנם של המשיבים) להיתר, תועבר לפקיד היערות ובכפוף להערותיו יינתן לנ"ל היתר לחניה בתחום המיגרש, בהתאם להיתר המקורי, תוך הריסת הגדר המסומנת להריסה.

· אחת החניות נתחמה על ידי המשיבים באמצעות הגדר הקצרה באופן המונע מהשכן כניסה אליה בעוד שהחניה האחרת משמשת להם כחצר, ואילו הגדר הארוכה הוקמה על ידם באופן שאפשר להם לספח את הדרך הציבורית אותה תוחמת גדר זו, אל חצרם הפרטית.

...

ברם, על מנת להגיע למסקנה האמורה, על בית המשפט לעמת כנגד השיקולים ה"ציבוריים" האמורים – שאינם מהווים, כמובן, רשימה ממצה – את השיקולים ה"אישיים" של המתנגד להריסה, ומטבע הדברים שתהיינה בוודאי נסיבות שבהן יגברו השיקולים ה"אישיים" על השיקולים ה"ציבוריים" והמבנה שהוקם שלא כחוק לא ייהרס (ר' ע"פ 318/81 ג'רסי נ' מדינת ישראל; ועיין ע"פ (ת"א) 489/94 לדני ' מדינת ישראל).

יחד עם זה, לאחר שנוכחתי כי קבלת הבקשה במקרה זה לא תפגע במשיבים פגיעה דרסטית אלא לכל היותר תפחית מההנאה שהיתה מנת חלקם במהלך שנים ואשר אין חולק על כך שהושגה בעבירה, ותעמיד את זכויות שכנם על מכונן, אני סבורה כי נכון אעשה אם איעתר לבקשה בכפןף לתנאים אלה: המבקשת תנקוט בהליכים דומים כנגד ה"פלישות" הנוספות הקיימות ברחוב בו מתגוררים המשיבים וזאת בתוך 60 יום מהיום.

סוף דבר – הבקשה מתקבלת, בכפוף לעמידת המבקשת בתנאים המצוינים לעיל.

היתר הבניה משנת 1991 כשלעצמו, בו מסומנות מקומות החניה בתחום החלקה לרבות דרך מעבר לכלי רכב, אין בו כשלעצמו כדי להקנות לרמי או לתובע זכויות קניין או זכויות חזקה ושימוש בתחום מגרשה של רינה.

הסכם הפשרה משנת 1994, הסכם השתוף משנת 2001, ההוראות הברורות בדבר תיחום והפרדת המגרשים, הריסת החניות לאחר קבלת תעודת הגמר והחובה להשלים את בניית גדר ההפרדה בין המגרשים – כל אלו תומכים בעמדת הנתבעת לפיה כוונת הצדדים היתה להפרדה מוחלטת בין המגרשים.

...

סוף דבר היתר הבניה משנת 1991 אכן תומך לכאורה בעמדת התובע לעניין דרך הגישה לכלי רכב באמצעות הרצועה הדרומית, וכפי הנראה הדבר גם עלה מההסכם שנחתם באותה שנה ואשר איננו מצוי בידינו.

לנוכח כל האמור, אני מורה על דחיית התביעה.

בקביעת שיעור ההוצאות הבאתי בחשבון בין היתר את נושא התובענה, את מידת מורכבותה, את משך ואופן ניהול המשפט על ידי הצדדים, את החלטתי מיום 13.6.19 ועוד.

הנתבעת 2 היא המועצה האזורית גולן אשר בתחום השיפוט שלה מצוי חוף כורסי; היא בעלת זכות החזקה בחוף, היא קבעה את הסדרים בו והיא שהעניקה לנתבע 5, אהרון רוזנצויג, על דרך של זכיינות, את הזכות להפעיל את החוף.

על חונה הרכב להחנות את רכבו בתוך מגרש החניה המסומן (מתוחם).

...

אני דוחה את טענתו של הנתבע 5 כאילו אין לו כל אחריות לגבי הרחצה בחוף מחמת שמדובר, כביכול, ב"חניון" ולא ב"חוף".

על-כן, נראה לי שאין להטיל במקרה דנן אחריות בנזיקין על גרהאם או על הקיבוץ.

לאור מסקנה זאת אינני רואה כיצד ביכולתי להטיל אחריות על מי מהנתבעים.

לאור זה אני מחליט לדחות את התביעה, ובנסיבות המיוחדות של המקרה שבענייננו ללא צו להוצאות.