מגבלת סכום מינימום ומקסימום

בהלוואות מעל לסכום זה, נקבעה עמלה כשיעור מסכום ההלוואה (עם מיגבלות מינימום ומקסימום) ולא עמלה מדורגת (שיעור שונה עבור סכומי הלוואה שונים) כבעבר.

...

לסיכום עד כאן, שוכנעתי, כי המבקשת לא הוטעתה על ידי הבנק, כי הבנק לא עשק את המבקשת ולא כפה עליה את קבלת ההלוואות.

סוף דבר סוף דבר, הבקשה לאישור התובענה כייצוגית והתובענה האישית של המבקשת נדחות.

לאחר ששקלתי את כל האמור ומאחר שבגין בקשות הביניים פסקתי כי המבקשת תישא בתשלום הוצאות בסכום כולל בסך של 2,900 ₪, אני קובע כי המבקשת תישא בתשלום הוצאת נוספות בסך של 15,000 ₪.

אולם, מכך לא נובע "שיק פתוח" לגביית סכומי עתק עבור מספר בלתי-מוגבל של שעות תל"ן. יישום סביר של הסמכות שניתנה למשרד החינוך כולל הגבלה על מספר השעות המותר, ווידוא כי התל"ן לא תשפיע על תכנית לימודי החובה או תגרע מאיכותה.

במסמך לא מצוין סכום כלשהוא, מינימאלי או מאקסימאלי, אותו ניתן לבקש עבור הרכיב "סייעת", וממילא מדובר בטופס בקשה בלבד, ולא באישור קונקריטי או עיקרוני לגבייה.

...

וכך כתב (שו"ת עשה לך רב, חלק ד, סימן נב): "כת"ר הציג את השאלה מנקודת ראות אחרת שהעברת הילדים תגרום לסגירת ביה"ס המקומי. ולענ"ד נראה שאין בזה כדי למנעם מכך, שחינוך הילדים על הצד הטוב ביותר הוא עיקר, ולא מצאנו בהלכה איסור העברת תלמיד ממלמד למלמד מדאגה לראשון, אלא מטעמי בטיחות בלבד.... ולכן נראה לי שזכותם של ההורים היא להעביר ילדיהם אם אמנם אין בדבר סכנת דרכים.... ולבסוף אעיר, שמלשון השאלה נראה שכת"ר משתדל (ויישר כחו על כך) "להגביר את החינוך התורני" בבית הספר המקומי, "ולבסס חינוך יותר שלם מבחינת למוד תורה ויראת שמים", דבר שכנראה לא נעשה בביה"ס האיזורי, וזו נקודה חשובה מאד שעל ההורים לשקול אותה היטב לפני החלטתם, אף כי אינה מחייבת אותם, כיון שעכ"פ גם בביה"ס האיזורי החינוך הוא דתי ביסודו כמובן מאליו.

" לעומת דעות אלו, ישנם פוסקים שפסקו כי אין לאפשר לתלמידים לעבור לבית ספר אחר במידה והעברתם עלולה להמיט על בית הספר המקומי סכנת סגירה (וראו מגוון הדעות: הרב יהודה זולדן, מסגרות חינוך ציבוריות ואליטיסטיות תחומין כח 240 (תשס"ח)).

כדי להיווכח בזאת, אצטט גם אני את הדברים שאמרה השופטת א' פרוקצ'יה בבג"ץ 7426/08 טבקה משפט וצדק לעולי אתיופיה נ' שרת החינוך, פ"ד סד(1) 820, 857 (2010): "במתח הקיים בין הזכות לשוויון בחינוך מצד אחד, לבין זכותה של קהילה לחינוך מגזרי-ייחודי מצד שני, גוברת הזכות הראשונה, הכורכת עמה זכות חוקתית לכבוד האדם. עליונותה של הזכות לשוויון בחינוך על פני הזכות לאוטונומיה אישית בחינוך נובעת מעצם עוצמתה כחלק מכבוד האדם, וגם חקיקת החינוך על רבדיה השונים עיגנה את עליונותה ביחס לכל מוסדות החינוך ללא יוצא מן הכלל. האוטונומיה לחינוך ייחודי מוכרת אף היא כזכות חשובה, אך בהתמודדות עם ערך השוויון, היא מפנה את דרכה." מניין לנו זאת? מה מקור הסברה שלאדם פחות אוטונומי אך שווה-הזדמנויות יש יותר כבוד מאשר לאדם יותר אוטונומי שסל ההזדמנויות שלו נחות מזה של חבריו? בהנחה שלסברה זו אכן יש בסיס כלשהו, כיצד נדע שבסיס זה בא מהדין ולא מהדיין שמערכת ערכיו האישיים העמידה את השוויון מעל האוטונומיה? סבורני כי לשאלות אלה אין מענה המניח את הדעת, והסיבה לכך הינה פשוטה בתכלית.

הצדדים לא הגבילו את בית משפט קמא בסכומי מינימום או מאקסימום או בכל הגבלה אחרת.

...

בפסק הדין מאותו מועד נקבע: בהתאם להסכמת הצדדים כאמור בפרוטוקול הדיון מהיום, ובהתאם לסמכותי לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים, עדויות הנהגים, ועיינתי במובא בפניי לרבות התמונות שהוצגו לי, ובהתייחס לגישתם המכובדת של הצדדים לסיום המחלוקת, אני דוחה את התביעה והתביעה שכנגד הדדית.

מכוח סמכותי לפי תקנה 138 (א) (1) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט – 2018 הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להידחות אף ללא צורך בתשובת המשיבים.

ברור שבית משפט קמא בפסק דינו הלא מנומק לא היה צריך "לנתח" סתירות בכתבי הטענות (ככל שיש סתירות כאלו), וגם אם סבור המערער, כי אין זה הגיוני שהמשיבה התנצלה סמוך לאחר התאונה ואחר כך הגיעה למסקנה כי אינה אחראית לתאונה וגם לא מצאה לנכון לתבוע אותו, אין בכך עילה להתערבות בפסק דין לפי סעיף 79 א' לחוק.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחה הערעור.

שנית, מסקנה זו מתיישבת אף עם התכלית ומטרת ההיתר לקביעת מדיניות שתאפשר עריכת הגרלות תוך מניעת נגע ההימורים וסכנת ההיתמכרות הטמונה בו. שכן, הגבלת סכום הכרטיס הנטען והגבלת סכומי ההישתתפות בהגרלה לטווח מחירים קבוע מפחיתה את תדירות ההימור, בכך שמצמצמת את מספר המשחקונים המקסימליים בהם ישתתף כל מישתתף שרכש כרטיס נטען, וכפועל יוצא מכך את תופעות הלוואי שנובעות מתחום ההגרלות הבעייתי.

כאמור לעיל, מצאתי שטענות המבקש בדבר קיומה של חובה לאפשר דמי הישתתפות מינימלית בסך 1 ₪ לכל הגרלה, בוססו על פרשנות שגויה של הוראת ההיתר והוראות התקנון, אשר אינה מתיישבת עם לשונן ועם תכליתן; כן, מצאתי שטענות המבקש כי הצבת סכום ההישתתפות המקסימלי כבררת מחדל מנצלת את מצוקת המהמרים, לא הוכחו, ואף לא לכאורה, ומהנתונים שהוצגו לפניי עלה כי ההפך הוא הנכון.

...

לנוכח האמור, אין בידי לקבל את טענות המבקש בדבר אי החוקיות שבהצבת סכום השתתפות המקסימלי כברירת מחדל.

מהראיות שהוצגו לפניי עלה כי המשתתפים מודעים לאפשרות לשנות את סכום ההימור ומרביתם עושים בכך שימוש באופן חופשי ומבלי שהדבר משפיע על שיקול דעתם - ועל כן דין טענות אלו להידחות.

סוף דבר מהנימוקים שפורטו לעיל, מצאתי כי דין בקשת אישור התובענה כייצוגית להידחות, שכן לא מצאתי כי קיימת אפשרות סבירה כי התובענה תוכרע לטובת חברי הקבוצה.

סעיפים1(3) ו-1(4) של חוזה החכירה קובעים, כי בתום תקופת החכירה תהיה לחוכר זכות לחדש את החכירה על בסיס חוזה החכירה "שיהיה נהוג אז" לגבי חכירות אדמות הערייה, ושדמי החכירה עבור תקופת החכירה הנוספת "ייקבעו על-ידי הערייה בהיתחשב עם ערך המיגרש בלבד וישולמו לעירייה על-ידי החוכר לתקופות חכירה של 7 שנים מראש". כוונת הצדדים לחוזה החכירה הייתה כי במימוש האופציה ישלמו החוכרים לעירייה סכום מינימלי ולא מקסימלי, דמי החכירה לתקופה הנוספת יהיו טפלים לדמי החכירה העקריים שכבר שולמו ובכל מקרה לא יעלו על המקובל אצל גופים צבוריים גדולים.

הסעדים הנתבעים על-ידי רכב ניר הם כדלקמן: דמי החכירה החלים על התובעת ישולמו בתשלום אחד מראש ל-49 שנים לפי ערך קרקע ליום 1.9.2010 ללא הצמדה וללא ריבית; שווי הקרקע של התובעת לצרכי קביעת דמי חידוש החכירה הוא 2,175,500 ₪; דמי חידוש החכירה לתקופה של 49 שנה יחושבו לפי 13.65% מערך הקרקע ליום 1.9.2010 ובהתאם לכך סך דמי חידוש החכירה ליום פסק הדין הם 296,956 ₪; לחלופין, אם שומת הקרקע לפי ת/25 לא תאושר – יש למנות שמאי מקרקעין שיקבע את ערך הקרקע לתאריך 1.9.2010 בהתאם למנגנון שנקבע בסעיף 198 לחוק התיכנון והבניה על יסוד ההנחות השמאיות הבאות: -ערך הקרקע ליום 1.9.2010 בנכוי 30% בגין פיתוח; -קיבולת הבניה לפי הבנוי בפועל ביום 1.9.2010; -יעוד הקרקע – תעשיה; יישום עיקרון השמוש המיטבי; יישום מיגבלות שימוש; בהתאם להנאה הכלכלית המופקת מהקרקע בפועל; בכפוף לפגמים תיכנוניים וכלכליים; -הוראה לתקן את תנאי חוזה החכירה המוצע כאמור לעיל; -הוראה על השבת כל סכומי היתר אשר התובעת שילמה לעירייה בצרוף ריבית והצמדה.

...

איני סבורה גם כי עלה בידי התובעים או מי מהם להראות כי חוזה החכירה החדש הוא חוזה ובו תניות מקפחות שיש לבטלן בהיותו חוזה אחיד, על יסוד טענותיהם הכלליות שנטענו אך בעלמא אף לעניין זה. מעבר לצורך אציין כי העירייה הראתה כי החוזה נסרק במסרקות ברזל במשרד המשפטים אליו פנה עו"ד בסון בשם בוגומילסקי בשעתו בטענה דומה, ולבקשת המשרד התקבלו הסברי העירייה ואף נערך שינוי ביחס לחלק מסעיפיו.

לאחר שנשמעו לפני ראיות הצדדים בתובענות הנותרות והם טענו טענותיהם בסיכומים בכתב מטעמם ולאור כל האמור לעיל לא מצאתי כי העירייה חרגה מהוראות חוזה החכירה המקורי בהתנהלותה לחידוש ההתקשרויות בחוזה החכירה החדש ואף לא מחובתה המוגברת כגוף ציבורי החלה עליה מכוח עיקרון הדואליות הנורמטיבית לנהוג בתום לב ובהגינות בכל הנוגע לחידוש חוזי החכירה בנסיבות העניין.

לאור כל האמור לעיל כלל תביעות התובעים נדחות.