מגבלות על ניהול עסק לאחר פירוק חברה

דיון והכרעה בעניינינו, וכאמור לעיל, עומדות לדיון והכרעה לפניי שלוש מחלוקות מרכזיות: האם הסכם השליטה המשותפת והסכם האופציה בוטלו על ידי שניידר כדין? והאם מקום שהתשובה לכך היא בשלילה, ניתן להורות על אכיפת ההסכם? האם ניתן להורות, כמבוקש בסעד העקרי שהתבקש על ידי בלוטרייך, על קיומו של הליך היתמחרות מכוח הוראות סעיף 191 לחוק החברות, או לחלופין מכוח סמכותו של בית המשפט להורות על פירוק שותפות נוכח אובדן האמון בין הצדדים בחברה ציבורית, כבעניינינו? מקום בו ייקבע כי ניתן להורות על סעד כאמור, האם היתקיימו נסיבות של קפוח או מבוי סתום המצדיקים מתן סעדים בהתאם להוראות סעף 191 לחוק החברות? על מנת להכריע במחלוקות אלה, דרך הילוכי תהיה כדלהלן: ראשית, אפנה לניתוח הוראות הסכם מכירת המניות, הסכם השליטה המשותפת והסכם האופציה, ואבחן את השאלה האם האופן בו הצביע בלוטרייך באספה הכללית בחודש אוגוסט 2019 עולה כדי הפרה יסודית של הסכם השליטה המשותפת? שנית, אדרש לשאלה האם הסכם השליטה המשותפת בוטל על ידי שניידר כדין? שלישית, אפנה לידון בשאלה העקרונית העומדת ביסוד ההליך, והיא, האם ניתן להורות על סעד של הפרדות בין הצדדים בעניינינו, על בסיס הטענה כי בעניינינו מערכת היחסים בין שניידר לבלוטרייך מהוה 'מעין שותפות'? רביעית, אדון בשאלה האם בעניינינו הוכח קפוח או אובדן האמון בין הצדדים לפי סעיף 191 לחוק החברות, באופן המצדיק את מתן הסעדים המבוקשים? אקדים את המאוחר ואבהיר, כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי כי בלוטרייך הפר ביודעין את הוראות הסכם השליטה המשותפת, וזאת למרות העובדה ששניידר התריע בפניו לכל הפחות שלוש פעמים כי ככל שיצביע בנגוד להוראות הסכם השליטה המשותפת, הדבר יעלה כדי הפרה יסודית של ההסכם – ועל כן הסכם השליטה המשותפת בוטל כדין.

סיווגה של חברה כ'מעין שותפות' יעשה ממקרה למקרה, וזאת תוך העזרות בשורה מבחני עזר, ובכללם: (1) האם פעילות החברה מאופיינת ביחס אישי בין בעלי המניות, הכרוך באמון הדדי; (2) האם יש הבנה בין בעלי המניות על אודות ניהול משותף של עסקי החברה; (3) האם בעלי המניות החליטו להטיל הגבלות על העברת המניות בחברה; (4) מהו מספר בעלי המניות; (5) ומה הוא יחס החזקותיהם.

...

פתח דבר לפניי תובענה במסגרתה עותר אחד מבעלי השליטה בחברת מישורים השקעות נדל"ן, מר גיל בלוטרייך, לסעד של היפרדות בדרך של התמחרות או בכל דרך אחרת שיימצא בית המשפט לנכון, מכוח הסמכות המוקנית לו לפירוק להורות 'מעין שותפות' בשל אובדן אמון בין הצדדים או לשם הסרת קיפוח, לפי סעיף 191 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות, בלוטרייך ו-מישורים או החברה, בהתאמה).

אם כן – בלוטרייך עותר לסעד ההיפרדות כי איננו מעוניין להיות שותף של שניידר בחברה – וכשלעצמי, סבורני כי אין בטעם זה כדי להראות כי זכויותיו של בלוטרייך בחברה נפגעו, באופן התומך במסקנתי לפיה אין להיעתר לסעד ההיפרדות בענייננו.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, מצאתי כי דין התביעה להידחות על כל רכיביה.

התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 75,000 ש"ח. בשולי הדברים אציין, כי קבעתי סכום הוצאות ושכר טרחת עו"ד על הצד הנמוך, גם בשל קביעותיי כי שני הצדדים פעלו במקביל מול צד ג' (הראל) על מנת לנסות ולרכוש את נתח המניות שהוחזקו על ידי הראל, באופן שיקנה להם יתרון משמעותי על הצד שכנגד, כאשר שני הצדדים פעלו בנדון מבלי ליידע את הצד שכנגד.

מכוחו של כלל זה – שמקורו בדיני החברות של ארצות הברית – מוחזק דרקטור שפעל באופן מיודע, לאחר הפעלת שיקול דעת בתום לב מבחינה סובייקטיבית ולא היה נגוע בנגוד עניינים, כמי שפעל באופן תקין לטובת החברה [עיינו: שרון חנס "כלל שיקול הדעת העיסקי" עיוני משפט לא 313, 321 (2009) (להלן: כלל שיקול הדעת העיסקי)].

כפי שהיטיב לנסח זאת המלומד ז' יהודאי, אחד התרחישים אשר בהם ניתן להורות על פירוק שותפות מטעמי צדק ויושר הנו כאשר אבד האמון אשר שרר בין השותפים: "נתאר לעצמנו מקרה של שותפות המורכבת משני שותפים, שווי זכויות, שנתכוננה לתקופה קצובה אשר טרם חלפה. אותה ההבנה ההדדית וההרמוניה, ששררו בין השותפים בראשית דרכה של השותפות, הלכו והצטמקו במרוצת הזמן, עד שנעלמו כליל. הגיעו הדברים לידי כך שאחד מיתנגד לשני בענינים הקשורים בניהול עסקי השותפות. נראה לי כי בנסיבות כאלה ניתן להשתית את הבקשה לפירוק על העילה של 'צדק ויושר'" [זלמן יהודאי דיני שותפויות בישראל 253-252 (1988)].

לצורך סיווג זה, ניתן להעזר בשורה של מבחני עזר, ובכללם: האם פעילות החברה מאופיינת ביחס אישי בין בעלי המניות, הכרוך באמון הדדי; האם יש הבנה בין בעלי המניות אודות ניהול משותף של עסקי החברה; האם בעלי המניות החליטו להטיל הגבלות על העברת המניות בחברה; מהו מספר בעלי המניות; ומהם יחסי אחזקותיהם [עיינו: כהן, בעמ' 164].

...

עם זאת, אני סבורה שיש להגדיר את הדברים באופן מעט שונה.

במישור התוצאה, גישתי אינה שונה מזו של חברי, אולם אני סבורה שבמישור ההגדרתי אין לערוך הפרדה מושגית בין הדיון במצבים של אובדן אמון בחברות קטנות דמויות שותפויות לבין הבסיס להענקת הסעד – החשש מפני קיפוח, שטבוע במצב שבו נוצר אובדן אמון, ויש לכך בסיס אובייקטיבי.

מכל מקום, במישור התוצאה, אף אני סבורה, כמו חברי, כי המצב שאליו נקלעה החברה מצדיק, לנוכח מאפייניה המיוחדים, הענקת סעד.

היטיבה להבהיר ענין זה המלומדת פרופ' צפורה כהן (ציפורה כהן, פירוק חברות (2000), עמ' 384) – "המאפיין שותפות הוא האמון ההדדי בין השותפים ורצונם ליטול חלק בניהול העסק. גם בחברה שהיא 'מעין שותפות', מבוססים היחסים בין בעלי המניות על עקרונות דומים" פסיקת בתי המשפט בישראל הכירה בנסיבות של אובדן אמון בחברה שהיא מעין-שותפות כעילה להענקת סעד מכח סעיף 191 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 לבעל מניות המאבד אמון בשותפו לבעלות במניות החברה לשם מניעת קפוח זכויותיו, וכך נאמר בע"א 8712/13 אמיר אדלר נ' שי לבנת (1.9.2015, פסקה 75 לחוות דעת כב' השופט דנציגר, היא חוות דעת הרוב)‏ – "... בפסיקתו של בית משפט זה השתרשה ההלכה כי אובדן האמון במעין-שותפות עשוי, כשלעצמו, להקנות סעד שהנו אלטרנאטיבה לצוו פירוק. לאחר כניסתו של חוק החברות לתוקף הכיר בית משפט זה בכך שבנסיבות בהן נידרשת הפרדת כוחות עקב אובדן אמון בין ה"שותפים" בחברה שהיא מעין-שותפות, יש להעדיף סעד חלופי לסעד הפרוק.

" גם בחוות דעת המיעוט של כב' השופטת דפנה ברק-ארז באותו פסק דין אין מחלוקת על עצם העיקרון האמור, וכך כתבה (פסקה 4 לחוות דעתה) – "... כאשר צדדים לחברה שהיא מעין-שותפות איבדו את האמון זה בזה בקשר עם אופן נהולה של החברה, במידה המצדיקה סעד של הפרדת כוחות, משמעות הדבר היא, למעשה, שטבוע במצב הדברים שנוצר חשש מובנה לקפוח בהתנהלותה העתידית של החברה, בעיקר של בעל מניות המיעוט. כלומר, הענקת סעד כתוצאה מאובדן האמון בין הצדדים אינה מנותקת מן הרעיון של הגנה מפני קפוח, אם כי נכונה להסתפק אף בקיומו של חשש בלבד לקפוח בשל המצב שנוצר בחברה, וזאת בהתייחס למאפייניה המיוחדים כמעין-שותפות והצורך הקיים בה בשיתוף פעולה בין הצדדים." בפיסקה 77 לחוות דעת כב' השופט דנציגר בפסק הדין האמור נזכרת רשימה של מבחני עזר לצורך הקביעה האם עסקינן בחברה שהיא מעין-שותפות, כדלקמן – "סיווגה של חברה כמעין-שותפות לצורך הענקת סעד של הפרדת כוחות במקרים דנן צריך להעשות בזהירות, תוך מתן תשומת לב לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. לצורך סיווג זה, ניתן להעזר בשורה של מבחני עזר, ובכללם: האם פעילות החברה מאופיינת ביחס אישי בין בעלי המניות, הכרוך באמון הדדי; האם יש הבנה בין בעלי המניות אודות ניהול משותף של עסקי החברה; האם בעלי המניות החליטו להטיל הגבלות על העברת המניות בחברה; מהו מספר בעלי המניות; ומהם יחסי אחזקותיהם [עיינו: כהן, בעמ' 164]. ניתן כמובן להעלות על הדעת מבחני עזר נוספים – כגון: האם מדובר בחברה משפחתית; עד כמה ענֵפים ומגוונים עסקיה של החברה; מהי מדיניות חלוקת הרווחים ונטילת הערבויות בחברה; וכיצד בחרו הצדדים להציג את עצמם בינם לבין עצמם ומול צדדים שלישיים – אם כי ניתן לסבור כי מבחנים אלו נותנים דגש רב מדי לצורת היחסים שבין בעלי המניות במקום להיתמקד במהותם. על כל פנים, ברי כי הבחינה צריכה להיות קפדנית וכי אין לתת לאף מבחן – כשהוא עומד בפני עצמו – משקל מכריע." כימעט אין צורך לפרט ולהתייחס למבחנים הנזכרים לעיל, אשר החברה דנן עונה כימעט על כולם, ודי באמירה הכללית כי החברה דנן היא מקרה מובהק של חברה שהיא מעין-שותפות.

...

סיכום לאחר שמצאתי כי חוב החברה כלפי הבנק, שלפרעונו ערבים ארנון, עמוס ונורית, הוכח ולאחר שמצאתי כי יש לדחות את הטענה כי עמוס ונורית או הבנק הם שהביאו לקריסת החברה ואף לא הוכחו הנזקים הנטענים על ידי ארנון, וממילא לא קמה לו זכות לקיזוזם, התוצאה היא כי יש לקבל את התביעה העיקרית נגד ארנון אך להפחית ממנה את הסכומים שנפרעו על ידי עמוס ונורית וכל סכום שהתקבל על חשבון חובות החברה וארנון לבנק מאז הגשת התביעה ולדחות את התביעה שכנגד במלואה.

תקנה 512(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 קובעת – "בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורן יתחשב בית המשפט או הרשם, בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון, ויהא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון". בשים לב למכלול שיקולים אלה, אך גם למחדל שמצאתי בהתנהלות הבנק, אני מחייב את ארנון לשלם לבנק גם הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ ולשלם לעמוס ונורית הוצאות משפט בסך 15,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪.

הבנק יוכל להגיש פסיקתה לחתימה שתכלול את סכום יתרת החוב העדכני לאחר הפחתת כל האמור לעיל ועימה תצהיר מפורט בדבר מלוא הסכומים שהתקבלו ויתרת החוב העדכנית של ארנון ושל החברה וכן תדפיסי יתרות עדכניים נכון ליום הגשת הפסיקתה.

לאחר כניסתו של חוק החברות לתוקף הכיר בית משפט זה בכך שבנסיבות בהן נידרשת הפרדת כוחות עקב אובדן אמון בין ה"שותפים" בחברה שהיא מעין-שותפות, יש להעדיף סעד חלופי לסעד הפרוק.

בעיניין אדלר, דן בית המשפט במאפיינים של חברה שהיא מעין-שותפות, וכך נקבע (שם, פסקה 77): "...סיווגה של חברה כמעין-שותפות לצורך הענקת סעד של הפרדת כוחות במקרים דנן צריך להעשות בזהירות, תוך מתן תשומת לב לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. לצורך סיווג זה ניתן להעזר בשורה של מבחני עזר, ובכללם: האם פעילות החברה מאופיינת ביחס אישי בין בעלי המניות, הכרוך באמון הדדי; האם יש הבנה בין בעלי המניות אודות ניהול משותף של עסקי החברה; האם בעלי המניות החליטו להטיל הגבלות על העברת המניות בחברה; מהו מספר בעלי המניות; ומהם יחסי אחזקותיהם [עיינו: כהן, בעמ' 164]. ניתן כמובן להעלות על הדעת מבחני עזר נוספים – כגון: האם מדובר בחברה משפחתית; עד כמה ענפים ומגוונים עסקיה של החברה; מהי מדיניות חלוקת הרווחים ונטילת הערבויות בחברה; וכיצד בחרו הצדדים להציג את עצמם בינם לבין עצמם ומול צדדים שלשיים – אם כי ניתן לסבור כי מבחנים אלו נותנים דגש רב מדי לצורת היחסים שבין בעלי המניות במקום להיתמקד במהותם. על כל פנים, ברי כי הבחינה צריכה להיות קפדנית וכי אין לתת לאף מבחן – כשהוא עומד בפני עצמו – משקל מכריע". מטעם המבקשת, העיד מר יואב קפלן (להלן: "מר קפלן"), אשר הצטרף למבקשת רק בשנת 2018.

בהיתחשב באמור בתצהירים מטעם הצדדים ובעדויות שלעיל, נכון אני להניח כי חלק מהסכסוכים שנתגלעו בין הצדדים באשר לאופן ניהול עינייני החברה, נבעו מהאנטרס של המבקשת "לפרק את החבילה", ומשום כך מחלוקות שככל הנראה נפתרו בעבר בשכנוע והסכמה פה אחד, אינן נפתרות כעת.

...

אלא שלמרות כל אלה, התחשבות במכלול הנסיבות ומאפייני המיזם המשותף של מתחם הקניות, מובילה למסקנה שלצורך ענייננו, נכון לסווג את החברה כמעין שותפות ממכלול הטעמים שלהלן: בניגוד לטענת המשיבות לפיה לא ניתן להגדיר את היחסים בין המבקשת לבין המשיבות כמעין שותפות מאחר ומדובר בחברות שאחת מהן היא חברה ציבורית (סעיפים 28.1 ו – 28.4 לסיכומים), ענייננו במאפיינים של החברה עצמה ואופן ניהול מתחם הקניות ולא המבקשת או התאגידים באמצעותם מוחזקות מניות המבקשת.

ברע"א 1017/97 יצחק רידלביץ ואח' נ' יצחק מודעי ואח' (פורסם בנבו) (להלן: "עניין רידלביץ"), דן בית המשפט העליון בפירוק שיתוף במקרקעין ובתוך כך התייחס גם לפירוק שותפויות בכלל, וכך קבע (שם, פסקה 10 לפסק הדין של כבוד השופט מ. חשין): "יהא אשר יהא יחסו של הדין אל שיתוף במקרקעין כל עוד הוא קיים (ראו דגן, במאמרו הנ"ל), מבקש החוק להקל ככל הניתן על פירוקה של שותפות אם שותף לשותפות מבקש על כך: לטובת השותפים ולטובת פיתוח המשק בכללו... כך הוא דין בשותפות שפקודת השותפויות חלה עליה (ראו סעיף 41 (א) (3) ו – 41 (ב) לפקודת השותפויות) וכך הוא דין בשותפות במקרקעין. בהעדר הסכם מראש על שותפות לתקופה קצובה (כהוראת סעיף 37 (ב) לחוק), שותפות במקרקעין כמוה כשותפות מיום ליום (de die in diem), ולפירוק שותפות כל הנדרש משותף הוא כי יודיע על רצונו בהתרת החבילה. המשפט אין בכוחו להשכין שלום בין שותפים צהובים זה לזה – או אף בין שותפים המתקשים להגיע להבנה זה-עם-זה – ובהיעדר כלים בידו להשכין שלום ביניהם, מקנה הוא זכות-יכולת לכל אחד מן השותפים לבקש פירוק השותפות". כך נקבע בעניין אדלר (שם, פסקה 79): "סיכומם של דברים עד לנקודה זו, מעלה קיומן של שתי מסקנות: ראשית, אובדן אמון בחברה המאופיינת כמעין-שותפות עשוי להצדיק מתן סעד של הפרדת כוחות מכוח סעיף 191 לחוק החברות אף במקרים בהם לא נתבקש סעד זה ואף במקרים בהם הגיע בית המשפט למסקנה כי מי שפנו בבקשה לסעד להסרת קיפוח לא קופחו; שנית, חברות האחזקות דנן אכן מהוות מעין-שותפות. בנוסף לשתי מסקנות אלה, נדמה כי אין עוררין על עומקו של משבר האמון בין הצדדים – משבר שנמשך מספר שנים ולא מן הנמנע כי אף החריף בעקבות ההליכים המשפטיים המתמשכים. לטעמי, די בשלוש מסקנות אלה כדי להוביל לתוצאה לפיה בנסיבות העניין אכן יש מקום להענקת סעד שתכליתו הפרדת כוחות בעקבות אובדן האמון בין הצדדים". לא נעלמה מעיני טענת המשיבות לפיה קבלת התביעה ומתן סעד של הפרדת כוחות מכוח ההלכה שנקבעה בעניין אדלר "עלולה ליצור תמריץ שלילי לבעלי מניות "מתוחכמים" לעשות שימוש טקטי בהלכה זו כדי להשתלט על חברה בגלל שווי נכסיה".

בסעיף 10 למכתב מיום 1.3.2020 (נספח 11 לבקשה) כותב מר דמרי: "בעניין "הבקשה לסיום/פירוק השותפות", אבקש להבהיר כי הנושא הנ"ל היה אמור להיות הראשי והמרכזי בישיבה דנן, שאר העניינים אשר הועלו היוו באופן מעושה בסיס להצדקת הבקשה הנ"ל, למען הסדר הטוב חשוב לי לחדד, כי קבוצת "צים" הביעה רצון לרכוש את חלקנו במתחם, אנו השבנו כי אין בכוונתנו למכור את חלקנו בזמן הקרוב, אך לא נתנגד באם זהו רצונכם האמיתי, אך נמכור במחיר בו נקטנו ואשר לאחר בדיקות רבות ומעמיקות נראה לנו כהוגן וראוי בסיטואציה הקיימת".

סוף דבר בהתחשב בכל האמור עד כאן, ובצורך לקיים הליך הפרדות הוגן ופשוט ככל האפשר תוך התחשבות בשיעור האחזקות של כל אחת מהמשתתפות נראה כי נכון להורות על היפרדות הצדדים באופן שלהלן: אני ממנה את עורכי הדין באי כוח הצדדים (אחד מטעם כל בעלת דין) לשמש כמנהלי ההתמחרות (להלן: "המנהלים") ומסמיך אותם לקבוע ביחד את מקום ההתמחרות.

סעדים אלה כוללים "סעדים רבים ומגוונים בדרגות עוצמה שונות: החל מסעדים מינוריים כגון מתן זכות עיון במסמכי החברה או מסירת מידע לידי הצד המקופח; עבור בסעדים כגון ביטול החלטה של אורגן בחברה או של האספה הכללית, עריכת שינויים בתקנון החברה או מינוי בעל תפקיד בחברה מטעם בית המשפט; דרך סעדים כספיים, כגון תשלום פיצויים לבעלי המניות המקופחים או לקופת חברה, וחלוקת דיבידנד או חלוקת רווחים; המשך בסעדים של חיוב צד ברכישת מניות החברה ו"הפרדת כוחות" בין בעלי המניות, אם באמצעות מכירה כפויה של מניות החברה מצד אחד למישנהו ואם בדרך של היתמחרות; וכלה בסעד הקיצוני ביותר של פירוק החברה" (עניין תינהב, פס' 44).

בהתאם לפסיקה קיימים מספר מבחני עזר לסיווגה של חברה כמעין שותפות, לצורך הענקת סעד הפרדות ובהם: "האם פעילות החברה מאופיינת ביחס אישי בין בעלי המניות, הכרוך באמון הדדי; "האם יש הבנה בין בעלי המניות אודות ניהול משותף של עסקי החברה; האם בעלי המניות החליטו להטיל הגבלות על העברת המניות בחברה; מהו מספר בעלי המניות; ומהם יחסי אחזקותיהם ... האם מדובר בחברה משפחתית; עד כמה .ענֵפים ומגוונים עסקיה של החברה; מהי מדיניות חלוקת הרווחים ונטילת הערבויות בחברה; וכיצד בחרו הצדדים להציג את עצמם בינם לבין עצמם ומול צדדים שלישיים" (עניין אדלר, פס' 76).

גם לאחר הגשת התובענה לא ראו התובעים לעתור לסעדים זמניים בעיניין זה. בכל פרק הזמן הזה המשיכה החברה להתנהל ולקבל החלטות מבלי שהתובעים נוקטים פעולה כלשהיא על מנת לקחת חלק בניהול עינייני החברה אשר נוכח טענתם (שהתקבלה) כי הפסקת כהונתם נעשתה שלא כדין, לא היה זה רק כפי זכותם לעשות כן, אלא גם כפי חובתם.

...

לבסוף אני סבורה כי אף נוכח התנהלות התובעים אין מקום להיעתר לסעד דרסטי שכזה.

גם מטעם זה אני סבורה כי אין מקום עתה להצהרה לפיה כל החלטות הדירקטוריון שהתקבלו מאז אירוע ההמרה ועד היום, בטלות מעיקרן.

סוף דבר התביעה מתקבלת באופן חלקי.