מבחנים לבחינת מהימנות עדות על מעשים מיניים

במסגרת מבחן זה היתייחס בית המשפט גם לדו״ח הרפואי שנערך בעיניינה של הנפגעת במועד הגשת התלונה על-ידי ד״ר פליוטקל ולעדות שנתנה ד״ר פליוטקל בבית המשפט, וקבע כי הם מחזקים את מהימנות עדותה של הנפגעת, וכי זו עומדת במבחן הראשון על-אף הדיסימולטיביות המסוימת שגילתה הנפגעת במהלכה.

מקריאת עדויות הנפגעת בפני המישטרה, עולה כי העדות עוברת אכן מבחן זה בהצלחה: עדותה עשירה, מפורטת, סדורה וקוהרנטית; היא מיטיבה לספר את רצף האירועים, והיא אף חזרה על עדות זו בשלושה מועדים שונים ללא סתירות.

נדמה כי מעשיו של המערער עולים על כל דמיון עד כי המחוקק עצמו לא מצא לנכון להגדיר את האֵם כמושא של עבירות מין במשפחה, לפי סעיף 351 לחוק העונשין, התשל"ז–1977.

...

על כל פנים, ראיות חיזוק אלו הן בבחינת למעלה מן הצורך, שכן סבורני כי די בממצאים הפורנזיים שתוארו לעיל כדי למלא את דרישת החיזוק במקרה דנן.

סוף דבר: לנוכח כל האמור לעיל, אציע לדחות את הערעור על כל רכיביו.

אני מסכימה עם חברי השופט נ' הנדל, שדין הערעור להידחות, הן על הכרעת הדין הן על גזר הדין.

הלכה זו ישימה גם כאשר מדובר בעירעור על קביעות עובדה ומהימנות בעבירות מין, ובמיוחד עת מדובר בעבירות מין במשפחה, שבהן קביעת הממצאים מתבססת בעיקרה על עדויות הנפגע והפוגע ועל היתרשמות הערכאה הדיונית מאמינותן ומהימנותן (ראו: ע"פ 5832/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (22.8.2021)).

בית משפט קמא בחן לעומק ובפירוט רב את כל הסתירות והקשיים להם טען המערער תוך בחינת כל עדות וראיה שבאו לפניו, כל אחת בנפרד וכן בהתייחסותן זו לזו.

בית משפט קמא קבע כי הסבריה של המתלוננת לאי-תעוד המעשים המיניים ביומנים "מהימנים עד מאוד" ולא מצאתי עילה להתערבות בקביעה זו. אין זה יוצא דופן שנפגעת עבירת מין תסתיר את עובדת פגיעתה מכל סובביה לאורך שנים, זאת בפרט לאור תחושת הבושה והשותפות למעשים שתוארו על-ידי המתלוננת כפי שפורטו לעיל.

...

מנגד, המדינה סומכת את ידיה על פסק הדין קמא ועל נימוקיו וטוענת כי דין הערעור להידחות.

דיון והכרעה לאחר בחינת נימוקי הערעור, עיון בתיק בית משפט קמא ושמיעת טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

סוף דבר לאחר בחינת טענות המערער, לא מצאתי כי יש באלה כדי לערער את גרסת המתלוננת או כדי להקים ספק סביר בדבר אשמתו של המערער.

המערער אף איים על הקטינה כי אם תספר על המעשים שביצע בה, הוא ייפרד מאמהּ ויפסיק את תמיכתו הרגשית והכלכלית בהן, עד שיוותרו ללא קורת גג. במקרה אחד, במהלך החודשים מרץ-אפריל 2018, בעת ששהתה הקטינה לבדה עם המערער בדירתו, דרש ממנה לפשוט את חולצתה ולחשוף את פלג גופה העליון בפניו.

וכך קבע בית המשפט המחוזי ביחס לעדותה: "עדותה של הקטינה נימסרה באופן עיקבי ושוטף, בפשטות ובכנות והייתה חסרת סתירות של ממש אודות המעשים המיניים שביצע בה הנאשם [...] התרשמתי כי היא גילתה בטחון ונחישות בתשובותיה ולא השחירה את הנאשם באופן ישיר ושלא בקשר למעשים המיניים שייחסה לו. גם מההודעות ששלחה לחבריה עולה כי לא רצתה שייכנס לכלא, וניסתה להגן עליו [...] חרף ניסיונותיו של הסנגור לצייר אותה כנערה שקרנית ולא אמינה, השיבה הקטינה על כל שאלותיו כשהיא מבחינה בין שקרים בעניינים שוליים לבין שקרים בנושאים שלא הייתה מעלה על דעתה לבדותם." (עמ' 37 להכרעת הדין).

המשיבה הדגישה כי הרשעת המערער התבססה על עדותה המהימנה של המתלוננת, אשר חוזקה, מעבר לנדרש, בעדויות בני משפחתה הקרובים וחבריה, בהתכתבויות רבות בינה לבין המערער, ובינה לבין חבריה, במצבה הנפשי בעת תלונתה ואף בדברים שמסר המערער בעצמו במהלך המשפט.

הפסיקה קבעה כי התנאי בדבר "אפשרות סבירה להיתגונן" צריך ליצלוח שני מבחנים – מבחן דיוני, במסגרתו נבחנת האפשרות הממשית שניתנה לנאשם לחקור עדים ולהביא ראיות משלו; ומבחן מהותי, לפיו נבחנת ההזדמנות שניתנה לנאשם לגבש קו הגנה נגד העובדות החדשות שהוצגו (ראו, ע"פ 63/79 עוזר נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 606, 615-614 (1979)).

...

בנוסף, איני מקבל את טענת המערער כי נפל פגם בכך שהמשיבה ביקשה להרשיע אותו בעבירות הנוספות רק במסגרת סיכומיה.

אף אני סבור כי אין בחומר המבוקש כל תוספת ראייתית העשויה לסייע בקו הגנתו של המערער, ועל כן יש לדחות את הבקשה.

לאחר שבחנתי את כלל הנסיבות, לא מצאתי כי העונש שנגזר על המערער סוטה ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות דומות.

לאחר בחינת שתי הגרסאות הללו – זאת של המתלוננת וזאת של המערער – קבע בית משפט קמא כי משקל עדותה של המתלוננת עולה באופן ברור על משקל עדותו של המערער, וכי הוכח מעבר לספק סביר כי המתלוננת אכן נפגעה מינית על ידי המערער כמתואר בעדותה.

לטעמי, הבחנה זו אינה עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית משפט זה, שעל-פיה ניתן משקל ראייתי לעדויות על מצבו הנפשי של הקרבן בעת חשיפת המעשים גם לאחר שחלף זמן מביצועם (ראו: ע"פ 1121/96 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 353, 362-361 (1996); ע"פ 5739/03‏ ‏אזולאי נ' מדינת ישראל, פסקה ח3 (26.3.2007); ע"פ 6080/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 29 (21.7.2021).

כאמור בפתח הדברים, סעיף זה קובע כי ניתן להרשיע נאשם בעבירות מין על-פי עדות יחידה של נפגע העבירה, ובילבד שהכרעת הדין תפרט את הנימוק להסתפק בעדות זו. בנגוד לכך, עולה מפסק דינו של חברי כי אין די בעדותה של מתלוננת שנמצאה מהימנה על-ידי הערכאה הדיונית לצורך הרשעת נאשם בדינו, בהעדר ראיה התומכת בה (להבדיל מאשר הנמקה).

...

בית המשפט המחוזי ציין כי הוא נותן אמון מלא בעדותה של ט', והוסיף וקבע, ביחס לתיאור שמסרה אודות מצבה של המתלוננת בעת הגילוי, כך: "התיאור של מצב המתלוננת... חי מאוד. ההסבר שנתנה העדה, לפיו מצוקת המתלוננת ובכיה נבעו מעצם העובדה שגילתה את הסוד שלא התכוונה לגלות לאיש, משכנע ביותר. ... המסקנה היא שאין כל בסיס להטיל כל דופי בעדותה המהימנה של ט'... לרבות עדותה הנקודתית ביחס למצב המתלוננת באותו ערב שבת [בארוחה המשפחתית שנזכרה לעיל – ד' ב' א']" (פסקאות 227-225 להכרעת הדין).

בסופו של דבר, המחוקק בחר בדרישה מקלה אף יותר משני אלו, ואל לנו "להכניס" דרישה לרף ראייתי גבוה יותר בדלת האחורית.

סוף דבר: אני מצרף דעתי לדעת חברתי שדין הערעור – הן על הכרעת הדין, הן על גזר הדין – להידחות.

עדות לאביטל קדושים: המתלוננת סיפרה על המעשה המיני שאותו ביצע בה הנאשם לאביטל קדושים (עמוד 51 שורה 26 והלאה).

תיארה שני אירועים שהייתה עדה להם: הראשון, הלכה אל משרדו של הנאשם, הדלת הייתה סגורה אך לא נעולה, היא פתחה אותה (לא זכרה אם דפקה בדלת לפני כן -עמוד 25 שורה 8) והבחינה בנאשם עומד בצידו הימני של קיר משרדו יחד עם עצורה נוספת (לא המתלוננת – מסרה את תאורה – עמוד 12 שורה 23), שהייתה עם מבט פלרטטני (מחויכת) הנאשם נעמד צמוד אליה (הדגימה – עמוד 30 שורה 31), וכאשר היא נכנסה הנאשם נבהל וקפץ לאחור (עמוד 11 שורה 9 והלאה).

יחד עם זאת, בבסיסה, אני קובע שעדה זו מסרה עדות מהימנה ואמינה, אשר אף היא מבקעת את עדותו המוחלטת של הנאשם, אשר כפי שנראה מסר הכחשה מוחלט לכל מצב דברים שבמסגרתו ניסה לנשק את העדה – אם הייתה זו נשיקה חברית תמימה על הלחי, כפי שציירה אותה העדה וכפי נוהגו של הנאשם כלפי כולן – מדוע יכחיש זאת הנאשם ? (7).

...

איני מקבל את טענת הנאשם בסיכומיו, כי עדה זו פעלה באופן מניפולטיבי כדי להפליל את הנאשם (סעיף 21 לסיכומים).

אני דוחה את טענתו כי אביטל לקחה אותו כ"פרויקט" (עמוד 55 שורה 20) מאז שהיא שמעה שהוא לא מעוניין שהיא תעבוד באותו אגף ולכן העלילה עליו עלילת כזב.

לא שוכנעתי בטענתו של הנאשם, שהמתלוננת העלילה עליו עלילת כזב רק משום "שהיא רצתה להישאר כמה שיותר בארץ ולא לטוב בחזרה" (עמוד 40 שורה 29), שהרי ראינו כי כאשר העידה במשפט היא כבר הייתה במצב של משוחררת אשר קיבלה מקלט באוסטרליה, ואשר הייתה צפויה לעזוב את הארץ בימים הקרובים לאחר עדותה.

תוצאה: לאור כל האמור לעיל, אני מרשיע את הנאשם ביחס לכתב-האישום, בעבירות כדלקמן: באישום הראשון, עבירות של מעשה מגונה לפי סעיף 348 (ג) לחוק העונשין התשל"ז – 1977 והטרדה מינית לפי סעיף 3 (א) (4) + 3 (א) (6) (ח) + 5 (א) רישא לחוק למניעת הטרדה מינית תשנ"ח – 1998.