מאסר על תנאי שהופעל לאחר תום תקופת התנאי

באופן זה, יחויב הנאשם אשר נדון לעונש מאסר מותנה, לנהוג בזהירות יתרה בתקופת התנאי וככל שאכן לא יפר את תקופת התנאי, כך ההנחה היא שיקפיד ביתר שאת בהמשך דרכו גם לאחר תום תקופת העונש המותנה.

יצוין שהנאשם שם הורשע בעבירות כלכליות וכפי הגדרת ב"כ הנאשם, העבירות שביצע "לא גבו חיי אדם". ברע"פ 3531/06 חאג יחיא חאלד נ' מ"י (17.7.06) דחה בית המשפט העליון את בקשת רשות ערעור הנאשם שם אף לגופו של עניין ועל אף הנסיבות הרפואיות האישיות והמשפחתיות הזהות לנאשם כאן, ואישר עונש מאסר בפועל לתקופה של 9 חודשים ו-12 חודשי מאסר על תנאי חב הפעלה במצטבר לאחר שהנאשם הורשע בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון ונהיגה ללא ביטוח.

...

לעניין זה, אפנה לדברים הבאים, כפי שנאמרו ברע"פ 3878/05 יעקב בנגוזי נ' מ"י, (פורסם באתר נבו): "העבירה אותה עבר המבקש היא חמורה ויש לבטא את חומרתה בענישה מרתיעה. נהיגה בכבישי הארץ בזמן פסילת רשיון טומנת בחובה סיכונים רבים לבטחונם של נוסעים ברכב והולכי רגל. יתר על כן, ולא פחות מכך, היא משקפת התייחסות של ביזוי החוק וצווי בית המשפט. עניינו של המבקש חמור פי כמה, נוכח העובדה שנהיגתו במצב של פסילת רשיונו נעשתה בעת שהיה תלוי נגדו מאסר על תנאי של 12 חודשים בגין עבירה קודמת של נהיגה בזמן פסילת רשיון. בנסיבות אלה, אין צורך בחיזוק נוסף למסקנה המתבקשת כי מדובר בנאשם המזלזל זלזול עמוק בחוק, בצווי בית המשפט, ובחובתו הבסיסית לקיים את הכללים שהחברה קבעה להבטחת חייהם ושלומם של בני הציבור". כמו כן, ברע"פ 6115/06 מדינת ישראל נ' אבו-לבן נקבע לעניין חומרת העבירה של נהיגה בזמן פסילה והסיכון הגלום בה כדלהלן: "נדמה כי אין צורך להרחיב אודות החומרה הכרוכה בנהיגה בזמן פסילה. בביצוע מעשה כזה מסכן הנהג, שכבר הוכיח בעבר כי חוקי התעבורה אינם נר לרגליו, את שלום הציבור - נהגים והולכי רגל כאחד; הוא מבטא זלזול בצווים של בית-המשפט; הוא מוכיח, כי לא ניתן להרחיק אותו נהג מהכביש כל עוד הדבר תלוי ברצונו הטוב... ". בענייננו, עבירה של נהיגה בזמן פסילה הוגדרה בפסיקה כעבירה מסוכנת אשר גלום בה פוטנציאל רב של סיכון ואף פגיעה ממשית במשתמשי הדרך, בהולכי הרגל, בביטחון הציבור וכן גלום בה זלזול בהחלטות השיפוטיות והפרתן מצביעה אף היא על מסוכנות הנובעת ממעשי הנאשם מעצם אי הפנמת חומרת המעשה ותוצאותיו הפוטנציאליות הקשות.

אני מורה על הפעלת עונש מאסר מותנה של 10 חודשים למשך 3 שנים כפי שהוטל על הנאשם, בבית משפט שלום לתעבורה חדרה, גזר דין מיום 06.12.15.

סופו של דבר ירצה הנאשם עונש מאסר בפועל למשך 12 חודשים.

אני מורה על הפעלת עונש פסילה על תנאי של 12 חודשים למשך 3 שנים אשר הוטל על הנאשם בפ"ל 8461-03-15, בית משפט שלום תעבורה חדרה, גזר דין מיום 06.12.15 אשר ירוצה בחופף לתקופת הפסילה האמורה בסעיף 4 לעיל.

באופן זה, יחויב הנאשם אשר נדון לעונש מאסר מותנה, לנהוג בזהירות יתרה בתקופת התנאי וככל שאכן לא יפר את תקופת התנאי, כך ההנחה היא שיקפיד ביתר שאת בהמשך דרכו גם לאחר תום תקופת העונש המותנה.

סעיף 56(א) לחוק העונשין, מאפשר את הארכת המאסר המותנה וקובע: "בית המשפט שהרשיע נאשם בשל עבירה נוספת ולא הטיל עליו בשל אותה עבירה עונש מאסר רשאי, על אף האמור בסעיף 55 ובמקום לצוות על הפעלת המאסר על תנאי, לצוות, מטעמים שיירשמו, על הארכת תקופת התנאי, או חידושה, לתקופה נוספת שלא תעלה על שנתיים, אם שוכנע בית המשפט שבנסיבות הענין לא יהיה צודק להפעיל את המאסר על תנאי". בעניינינו, נגד הנאשם תלוי מאסר מותנה, בר הפעלה, של 8 חודשים אשר ניתן בנוכחותו, בתיק 9281-03-17 בגזר דין מיום 28.05.18.

...

עם זאת, באשר למקרה הנדון לפני, מוכן אני לתת משקל מסוים להודאת הנאשם ולמשך הזמן שחלף ללא ביצע עבירות וכן לעובדה שבתחילת ההליך גובש הסדר, גם אם בסופו של דבר הנאשם נסוג ממנו.

אני מורה על הפעלת עונש המאסר המותנה בר ההפעלה של 8 חודשים כפי שהוטל על הנאשם בתיק 9281-03-17 בבית משפט שלום תעבורה חדרה, גזר דין מיום 28.5.18 באופן שארבעה חודשים יינשאו במצטבר לעונש המאסר האמור בסעיף 1 לעיל וארבעה חודשים יינשאו בחופף לעונש המאסר האמור בסעיף 1 לעיל, כך שבסופו של יום יישא הנאשם מאסר בפועל למשך 9 חודשים אשר ירוצה בעבודות שירות.

אני מורה על הפעלת עונש פסילה על תנאי של 12 חודשים למשך 3 שנים אשר הוטל על הנאשם בתיק מספר 9281-03-17 בבית משפט שלום תעבורה חדרה, גזר דין מיום 28.5.18 במצטבר לעונש הפסילה האמור בסעיף 4, כך שבסופו של יום ייפסל הנאשם לתקופה של 30 חודשים החל מתאריך 22.10.20.

סעיף 56 לחוק שכותרתו "הארכת תקופת התנאי" קובע כי "בית המשפט שהרשיע נאשם בשל עבירה נוספת ולא הטיל עליו בשל אותה עבירה עונש מאסר רשאי, על אף האמור בסעיף 55 ובמקום לצוות על הפעלת המאסר על תנאי, לצוות, מטעמים שיירשמו, על הארכת תקופת התנאי, או חידושה, לתקופה נוספת שלא תעלה על שנתיים, אם שוכנע בית המשפט שבנסיבות העניין לא יהיה צודק להפעיל את המאסר על תנאי". בהמשך לכך נקבע "האריך בית המשפט את תקופת התנאי לתקופה נוספת לפני תום תקופת התנאי, תחל תקופת התנאי הנוספת בתום תקופת התנאי; חידש בית המשפט את תקופת התנאי לאחר שתמה תקופת התנאי, תחל תקופת התנאי הנוספת מיום מתן פסק הדין, והכל כשבית המשפט לא הורה אחרת." בהתאם לכותרת הסעיף, גם "חידוש" מאסר מותנה בר הפעלה כלול ב"הארכת" התנאי.

...

אכן, הפסיקה שהציגה ב"כ המאשימה היא בנסיבות חמורות מעט יותר, אך בשל כך היא לא טענה לקביעת מתחם בהתאם למתחם שנקבע באותם מקרים אלא להסיק משם על מתחם נמוך יותר במידת מה במקרה זה. אני סבור, לאחר עיון בפסיקה, הן זו שהוצגה על ידי ב"כ הצדדים והן פסיקה נוספת, כי הרף הנמוך של מתחם העונש ההולם מקרה זה בנסיבותיו, נמוך מעט יותר מזה שעתרה לו המאשימה והוא יכול להתחיל במקרים מסוימים גם ב-24 חודשי מאסר, לצד מאסר מותנה, קנס ופיצוי במקרים המתאימים.

בשים לב למכלול הנסיבות הנזכרות, אני סבור כי יש לגזור את עונשו של הנאשם במחצית המתחם.

כמו כן, אני מורה על הפעלת עונש מאסר מותנה בן 4 חודשים שנגזר על הנאשם בת"פ 21345-05-13 ביום 2.12.14 והוארך בת"פ 18789-02-17 ביום 17.07.19, ועל הפעלת עונש המאסר המותנה של חודשיים שנגזר על הנאשם בת"פ 55225-04-15 ביום 13.06.16 והוארך בת"פ 18789-02-17 ביום 17.07.19.

כאן המקום לציין כי בהודעת העירעור העלה המערער סוגיה משפטית באשר לתחולתו של המאסר המותנה וטען כי תקופת המאסר המותנה שהופעל ע"י בית המשפט קמא החלה כבר ביום מתן גזר הדין, 22.5.18 והעבירה הנוספת, בוצעה ביום 3.8.21 כחודשיים וחצי לאחר תום תקופת התנאי ולכן הוא אינו בר הפעלה.

לצד כלל זה, קובע הסעיף חריג לכלל – "ואם הנדון נושא אותו זמן עונש מאסר בפועל – ביום שיחרורו מן המאסר". אף שלכאורה החריג קובע כי תקופת התנאי תחל לאחר שיחרורו ממאסר רק אם הנדון נושא "אותו זמן" מאסר – דהיינו בעת מתן גזר הדין, נקבע בע"פ 4180/92 מדינת ישראל נ' נעים, פסקה 4 [פורסם בנבו] (21.3.1994) (להלן: הילכת נעים), כי ההוראה חלה גם כאשר בגזר הדין מושת על הנדון עונש מאסר בפועל לצד עונש מאסר על תנאי, אף כאשר הוא אינו מצוי במאסר בעת מתן גזר הדין.

...

ג. דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בגזר דינו של בית משפט קמא, בהודעת הערעור, בהרשעותיו הקודמות של המערער ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור.

באשר לעונש המאסר שהוטל; סבורני כי פסק דינו של בית משפט קמא מנומק ומפורט, שלא התעלם ממכלול השיקולים שעליו להביא בחשבון ולכן, אין כל מקום להתערבות של בית משפט זה, שכן כידוע התערבותה של ערכאת הערעור מוגבלת למקרים בהם העונש סוטה באופן ניכר מהעונש שהיה ראוי להטילו באותם נסיבות או שנפלה טעות בפסק הדין - (ראו, ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי, (3.7.06) ורע"פ 4484/92 רפאל נ' מדינת ישראל, פד"י מו(5), 176, כאמור המקרה דנן אינו נמנה על מקרים אלו.

אשר על כן ועל יסוד האמור לעיל, אני דוחה את הערעור.

דרור ארד-אילון, שופטת השופט צלקובניק: במחלוקת שבין חבריי, סבור אני כדעתה של האב"ד, מהנמקותיה, כי חלות על העותר הוראות ביטול השיחרור בשל עבירה נוספת שנעברה בתקופת התנאי, על פי המתוה בסעיף 20 לחוק שיחרור על תנאי, ואילו עניינה של הוראת סעיף 22 לחוק בקביעת עצם סמכותה של הוועדה לידון בבטול השיחרור לאחר תום תקופת התנאי, במגבלת הזמן הקבועה בהוראת סעיף 22(א)(1) לחוק.

עוד הובאה המלצת בית המשפט העליון בעקבות כך, לפיה "...רצוי שהמחוקק יתן דעתו על מצב בלתי משביע רצון זה, ויביא לידי תיקון החוק, באופן שתהיה אפשרות לבטל את הרשיון גם לאחר תום תקופת המאסר, אם הופר תנאי הרשיון בתוך התקופה, כשם שהדבר נעשה לגבי הפעלת מאסר-על-תנאי, וחבל שהדבר לא נעשה עד כה אם כי בית משפט זה העיר על הפגם בחוק עוד בבג"ץ 173/65" (בג"ץ 598/77 הנ"ל, בעמ' 166)".

...

סוף דבר, מצאתי שאין מקום להתערב בהחלטתה של ועדת השחרורים ואני מצרף את דעתי להחלטה על דחיית העתירה.

דרור ארד-אילון, שופטת השופט צלקובניק: במחלוקת שבין חבריי, סבור אני כדעתה של האב"ד, מהנמקותיה, כי חלות על העותר הוראות ביטול השחרור בשל עבירה נוספת שנעברה בתקופת התנאי, על פי המתווה בסעיף 20 לחוק שחרור על תנאי, ואילו עניינה של הוראת סעיף 22 לחוק בקביעת עצם סמכותה של הועדה לדון בביטול השחרור לאחר תום תקופת התנאי, במגבלת הזמן הקבועה בהוראת סעיף 22(א)(1) לחוק.

יורם צלקובניק, שופט עמית התוצאה היא, שהעתירה נדחית.