מאסר כחלופה למעצר סקירה משפטית

להלן עובדות כתב-האישום שהוגש נגד העורר, כפי שנסקרו בהחלטתו של בית-משפט קמא.

בבואו להמליץ בשאלת החלופה, ציין שירות המבחן: "לאור רמת הסיכון הגבוהה מאוד אשר הערכנו, לאור עברו הפלילי המכביד ודפוסיו העברייניים המושרשים, כאשר זה לא מכבר השתחרר מעונש מאסר ממושך, ובהעדר חלופת מעצר סמכותית ומציבת גבולות, אין אנו באים בהמלצה על שיחרורו ממעצר". בצד זאת, בסיום תסקירו, העיר שירות המבחן, כי ככל שתוצע חלופה הרמטית וסמכותית, במעצר בפקוח אלקטרוני, ישוב ויבחן את התאמתה.

בכל הנוגע למסוכנותו של העורר, קבע בית-משפט קמא כי "המסוכנות רבה", וכי הדבר "עולה בבירור מהמעשים הבריוניים שאותם עשה לכאורה כדי להטיל אימה על הנפגעים על רקע סיכסוך בין עבריינים, וכעולה מהרשעותיו הקודמות ומדברי שירות המבחן". עוד ציין בית-משפט קמא, כי לעורר עבר פלילי מכביד, הכולל הרשעות בתשעה הליכים משפטיים נפרדים, זאת בגין עשרות תיקי חקירה שונים, שעניינם – סחר בסמים מסוכנים, איומים, החזקת סכין, הצתת רכב, קשירת קשר לבצוע פשע, תקיפות שונות, לרבות חבלה כשהעבריין מזוין, הדחה באיומים, הפרת הוראה חוקית, ועבירות רכוש שונות; אשר בגינן ריצה מאסרים בפועל, חלקם ממושכים.

...

בית-משפט קמא הוסיף, כי העובדה שהעורר "הרהיב עוז בנפשו לעבור לכאורה עבירות כה חמורות כשלגבו חטוטרת כה מכבידה בדמות עברו הפלילי, וכל זאת זמן קצר לאחר שחרורו ממאסר, מעלה עליו שמסוכנותו לביטחון הציבור היא רבה ואין בכוחה של החלופה המוצעת להפיגה, בפרט על רקע הקשיים שהעלה שירות המבחן; כך שהסיכון שבשחרור [העורר] ממעצר ממש אינו בגדר נטילת סיכון מבוקר על-פי כל מבחן סביר לרבות מבחני ההיגיון והשכל הישר". על-רקע האמור, ובפרט לנוכח הרשעותיו הקודמות של העורר בשלוש עבירות של הפרת הוראה חוקית וכן בעבירה של הדחה באיומים, סבר בית-משפט קמא, כי "לא ניתן לתת [בעורר] אמון שהוא תנאי מקדים ובסיסי החיוני להחלטה על שחרור ממעצר ממש". לאור האמור לעיל, לא מצא בית-משפט קמא, כי ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר, ועל-כן הורה על מעצרו עד לתום משפטו.

לאחר בחינת טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

על-יסוד האמור לעיל, והואיל וחלופת המעצר המוצעת, אף בתוספת של איזוק אלקטרוני, אינה הולמת – נדחה הערר.

הבקשה במסגרת בקשתה מיום 14.7.16 - למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים בעיניינו - סקרה המאשימה את התשתית הראייתית אשר נאספה במהלך החקירה.

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים דחיתי את מתן החלטתי לצורך עיון ולימוד החומרים המשפטיים בתיק זה. דיון והכרעה מעצרו של נאשם עד תום ההליכים המתנהלים נגדו מחייב, כידוע, קיומם של שלושה תנאים מצטברים: קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, קיומה של עילת מעצר , והיעדר חלופת מעצר מתאימה (ראו : סעיף 21 לחוק המעצרים).

לאור המקובץ, ועל יסוד תשתית עובדתית זאת שנגולה לפני בית המשפט, בהחלט ניתן, לטעמי, לקבוע, כי מיתקיים האמור בסעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, דהיינו: "יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי משפט, להתחמקות מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, או יביא להעלמת רכוש, להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות בדרך אחרת". עוצמת עילות המעצר בעיניינו של המשיב אמרתי כבר לעיל, אין חולק, שמתקיימת בעיניינו של המשיב דכאן חזקת מסוכנות סטאטוטורית.

...

מתאימים לעניין זה הדברים שנכתבו ב-בש"פ 66266/10 פלוני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 15.8.10) לפיהם: " הגם שכפי שנקבע בפסיקתנו, בית משפט זה אינו מחויב באימוץ המלצותיו של שירות המבחן, שהתסקיר מטעמו משמש אך כלי עזר סטאטוטורי – גם אם חשוב ומרכזי – לגיבוש ההחלטה בשאלת אפשרות שחרורו של נאשם לחלופת מעצר ... הרי שנדרשים טעמים נכבדים על מנת להצדיק סטיה מהמלצות שליליות שנקבעו בתסקיר (ראו 9537/09 גדבאן נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו],1.12.09)). משנקבעה מסוכנותו של נאשם, הרי שכדי לשחררו לחלופת מעצר, נדרש להבטיח כי ניתן לאיין את המסוכנות באמצעות החלופה המוצעת. משעורכי התסקיר, שהינם אנשי מקצוע מיומנים שלהם ממומחיות בבחינת התנהגותו של הנאשם המובא בפניהם, סביבתו,משפחתו והאינטראקציה ביניהם, ומחזיקים בניסיון בנוגע להערכת תפקודם העתידי (בש"פ 9189/09 ימיני נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 20.11.09), אינם סבורים כי יהיה בחלופת המעצר כדי ליתן מענה למסוכנותו של נאשם, יש ליתן לעמדה זו משקל משמעותי". ככלל, גם אני סבור כי אין זה ראוי להפוך את תסקירי המעצר לזירת בירור אשמתו של נאשם, ובכך לפגוע בחזקת החפות של מי שבוחר לכפור במיוחס לו. יחד עם זאת, סברתי, כי אין ניתן לדרוש משירות המבחן להעריך נכונה את אישיותו של המשיב, את מידת האמון שראוי לתת בו ואת התאמת החלופה המוצעת, ללא דרישה מהמשיב לשתף פעולה עם השירות במידה כזו או אחרת.

למעלה מכך אציין כי בניגוד לטענת הסנגור, מסקנות שירות המבחן (ושילובן עם חומר הראיות שנגלה לפניי) חיזקו אצלי את המסקנה לפיה אין ליתן אמון במשיב ובחלופה שהוצעה על מנת לאיין את המסוכנות הגלומה בו ואת החשש שמא ישבש את הליכי משפט.

 סוף דבר, בקשת המדינה מתקבלת.

עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, בעילה של יסוד סביר לחשש שהעורר יסכן את ביטחון הציבור, לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996.

תחילה נסקר עברו הפלילי, הכולל הרשעות בעבירות רבות של קבלת דבר במירמה וקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות בין השנים 1993 ל-2000, והרשעה נוספת בקבלת דבר במירמה מיום 14.6.11, קרי "מקצועיות" בתחום זה. עוד נידרש בית המשפט המחוזי לתסקיר המבחן בעיניינו של העורר מיום 19.6.12, ממנו עלה כי העורר – אז בן ארבעים ושבע – נשוי ואב לארבעה ילדים בגילאים שבין ארבע לשש-עשרה שנים.

צוין, כי לצד השיקולים כבדי המשקל למעצרו של העורר עד תום ההליכים מזה, בהם היתנהלותו השיטתית בדרכי מירמה, זמינותן של עבירות מירמה באמצעות הטלפון או המחשב גם בתנאי מעצר בית והקושי ליתן בו אמון נוכח המיוחס לו לגבי היתנהלותו במסגרת עבודות השרות שהוטלו עליו – אין להיתעלם מן הנימוקים התומכים בשחרורו של העורר לחלופה מזה.

זאת, שכן ניתן לזהות תקופה ארוכה בה פסק העורר מבצוע עבירות בין השנים 2000 ל-2011, אין עברו הפלילי כולל עבירה של סחיטה באיומים, המדובר במעצר ממושך ראשון לעורר והוא מעולם לא ריצה עונש מאסר בפועל.

...

בנידון דידן אין בידי לקבל את הטענה, כי כיון שנושא המשאלה לצאת לעבודה לא הועלה בטרם הבקשה האחרונה מיולי 2013 לעיון חוזר בבית המשפט המחוזי, יש בכך כדי לאשש טענת שינוי נסיבות.

אם כך נפרש, קל יהיה לכאורה לכל מי שהוחלט לגביו החלטה פלונית בנושא מעצרים, לשלוף טענה שניתן היה להעלותה גם בעבר, אך משום מה לא הועלתה - ולהצדיק בכך עיון חוזר; ולכאורה אין לדבר סוף.

איני נעתר איפוא לערר.

] לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת א' אפעל-גבאי) במ"ת 42066-03-12 מיום 29.4.2012, בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).

לפי התסקיר, אמנם קיים רצון כן מצד בני משפחתו של העורר לפקח על העורר ולהשגיח עליו, אולם להתרשמות עורכי התסקיר ישנו קושי בהשגחה כזו בפועל, בשעות היום, נוכח עבודתם של הערבים לו. על כן הגיע שירות המבחן למסקנה כי קיים סיכון להישנות היתנהגות עבריינית מצד העורר, סיכון אותו ניתן למזער רק באמצעות חלופות מעצר הדוקות יותר.

באשר לעילת המעצר קבע בית המשפט כי הסיכון לבטחון הציבור נלמד מניה וביה מן העבירות שביצע לכאורה העורר, וכן מעברו הפלילי של העורר, בגינן נידון לתקופות מאסר קצרות.

אף בית המשפט המחוזי בהחלטתו ציין זאת, ודומני כי אכן, בהצטרף אל הנסיבות האחרות שנסקרו לעיל, יש בדברים ממש.

...

לפי התסקיר, אמנם קיים רצון כן מצד בני משפחתו של העורר לפקח על העורר ולהשגיח עליו, אולם להתרשמות עורכי התסקיר ישנו קושי בהשגחה כזו בפועל, בשעות היום, נוכח עבודתם של הערבים לו. על כן הגיע שירות המבחן למסקנה כי קיים סיכון להישנות התנהגות עבריינית מצד העורר, סיכון אותו ניתן למזער רק באמצעות חלופות מעצר הדוקות יותר.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בערר על נספחיו, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפני ועיינתי באסמכתאות שהגישה המשיבה בדיון, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

אשר על כן, הערר נדחה.

זאת ועוד, מוכן אני להניח, לטובת העותר, כי לפסק-הדין תתכנה השלכות שונות, וכי הסוגיה בדבר ניכוי ימי מעצר מקביל עשויה להתעורר גם במצבים נוספים (ראו, למשל, את הדיון במאמריו של דוד ברהום, "מאסר כחלופת מעצר: על השיקולים להשארת אסיר במאסר כחלופה למעצרו על תום ההליכים", הסנגור 65, 5, 8 (2002), באשר לנכוי ימי מעצר מעונש מאסר בפועל, כאשר מדובר במעצר שבמקביל לו מרצה האדם עונש מאסר קודם).

בית המשפט העליון קבע בפסק-הדין, לאחר סקירת העובדות שהונחו בפניו (מכתבים שנשלחו לרשויות בארגנטינה על-ידי מנהל המחלקה לעניינים בנלאומיים בפרקליטות המדינה ועל-ידי היועץ המשפטי לממשלה, חוות-דעת מומחה שהגיש העותר לעניין הדין הזר ומסמכים נוספים), כי המדינה לא התחייבה כלפי ארגנטינה כי ממאסרו של העותר ינוכו ימי המעצר המקביל (פיסקה 46 לפסק-הדין).

...

דין העתירה להידחות.

אף על פי כן, סבורני כי המקרה דנא אינו עומד ברף הגבוה לקיומו של דיון נוסף, כאמור בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

העתירה נדחית.