שני שותפיו של המערער למעשים (נאשמים 1 ו-3 בכתב האישום), הורשעו גם הם במסגרת הסדר טיעון בעבירות של סיוע להריגה, סיוע לחבלה בכוונה מחמירה, סיוע לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות וסיוע לעבירות בנשק.
היינו, גם לשיטתה קיים פער משמעותי ביותר בין העונש שהושת על המערער לבין העונש הראוי שהיא סברה שיש להשית על שותפיו.
יובהר כי כל האמור הוא מבלי להיתעלם מכאבה של מישפחת המנוח, וכי העונש שהשית בית המשפט המחוזי על המערער היה הולם בשעתו ואילמלא הועמד עונשם של שותפיו כאמור על 4 ו-6 שנות מאסר בפועל, לא היינו מוצאים לנכון להתערב בו.
אשר על כן, מצאנו להקל בעונשו של המערער ולהעמידו על מאסר בפועל בן 18 שנים.
...
לאחר שעיינו בטיעוני הצדדים – המקוריים והמשלימים – ושמענו את טענותיהם בעל פה, הגענו לכלל מסקנה כי העונש שהוטל על המערער, על אף שהיה פועל יוצא של הסדר הטיעון והיה נכון בשעתו, פוגע בעיקרון אחידות הענישה באופן המצדיק התערבות בית משפט זה.
עיקרון אחידות הענישה, הנגזר מעיקרון שוויון הנאשמים לפני החוק, מנחה את בית המשפט לשמור על הלימה בין עונשיהם של נאשמים בעלי נסיבות אישיות דומות, אשר ביצעו עבירות דומות באופיין ובנסיבותיהן (ע"פ 9792/06 חמוד נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (1.4.2007); ע"פ 9919/17 זועבי נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (9.7.2019); ע"פ 325/21 ניניו נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (29.8.2021) (להלן: עניין ניניו); ע"פ 2216/21 עשור נ' מדינת ישראל, פסקה 20 (19.12.2021)).
יובהר כי כל האמור הוא מבלי להתעלם מכאבה של משפחת המנוח, וכי העונש שהשית בית המשפט המחוזי על המערער היה הולם בשעתו ואלמלא הועמד עונשם של שותפיו כאמור על 4 ו-6 שנות מאסר בפועל, לא היינו מוצאים לנכון להתערב בו.
אשר על כן, מצאנו להקל בעונשו של המערער ולהעמידו על מאסר בפועל בן 18 שנים.
