מאידך, ניתן להצביע על מקרים רבים אחרים בהם הוחלט, לאור חומרת העבירות, להשית על קטינים עונש מאסר בפועל לתקופות של כשנה עד שנתיים (ע"פ 10876/03 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ 4920/01 הנ"ל; ע"פ 4272/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).
אין זו תופעה יוצאת דופן, כי קטין אשר גדל בצל הזנחה קשה, בסביבה רווית אלימות ואשר משחר ילדותו סבל מהתעללות מתמשכת, הופך ברבות השנים מקורבן לעבריין בעצמו.
...
על האיזון העדין שבין שיקול השיקום לבין הצורך לשדר מסר מרתיע לבני נוער המעורבים בעבירות מין, היטיב לעמוד השופט א' גולדברג, בציינו:
"אם עברו, עתידו וסיכויי שיקומו של נאשם צריכים דרך כלל לבוא במניין שיקוליו של בית המשפט, מקבלים שיקולים אלה משנה תוקף כשמדובר בעבריין שהוא קטין, הן לעניין ההחלטה אם להרשיעו (לאחר שנמצא כי ביצע את העבירה), והן לעניין מידת העונש, אם נמצא כי ראוי הוא להיות מורשע בדין. מאידך גיסא, ועל אף שמדובר בנערים, אין שיקול ההרתעה, ובעיקר הרתעתם של עבריינים בכוח, נדחק בכגון דא לקרן זווית. על בית המשפט להגן על גופן וכבודן של קטינות, לא רק מפני פגיעתם הרעה בהן על ידי מבוגרים, אלא גם מפני התעללות מינית של נערים שעדיין לא בגרו" (ע"פ 1148/96 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 837, 844).
אשר-על-כן, הערעור מתקבל במובן זה שעונשו של המערער יעמוד עתה על שנתיים מאסר בפועל.
בנסיבות חמורות כאלה, סבורני כי ראוי להעניק משקל נוסף לשיקולי גמול והרתעה גם כאשר מדובר במי שביצע את העבירה בעת שהיה קטין, וגם כאשר נסיבות חייו קשות הן.
באחת הפרשיות כבר עמדתי על המתח בין שיקולי גמול והרתעה לבין שיקולי שיקום המתעורר בגזירת עונשם של קטינים שביצעו עבירות מין:
כפי שקורה לא אחת במקרים מסוג זה, הלכה תשומת הלב והתמקדה אט אט בו ובשיקומו, עד שנדמה כי נזנח כליל עניינה של הקורבן.