מאיזה מרחק מגורים מהעבודה לא צריך לשלם הוצאות נסיעה

לאור כל האמור אנו קובעים כדלקמן: פצויי פיטורים סעיף 11(א) לחוק פיצוי הפיטורים קובע כדלקמן: "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לידרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים". לצורך הוכחת זכאות לפצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פצויי פיטורים, על העובד התובע להוכיח שלושה תנאים מצטברים: "ראשית, צריך שאכן תתקיים 'הרעה מוחשית בתנאי העבודה', שנית, כאשר מדובר בהרעה שבידי המעסיק לשנות, כך שלא תתקיים יותר, חובה על העובד העומד להתפטר בגינה, להעמיד את המעסיק על כוונתו, כך שתהא לו היזדמנות להפסיק ולתקן את ההרעה, ורק אם ימנע המעסיק מלעשות זאת יחול על ההתפטרות סעיף 11(א)... לתנאי זה נקבע חריג, לפיו כאשר ברור על פניו שאין בידי המעסיק לשנות ולתקן את ההרעה, אין לידרוש מהעובד שיתרה במעסיק... התנאי השלישי לזכאות על פי סעיף 11(א) לחוק פצויי פיטורים הנו קשר ישיר בין ההתפטרות להרעה". ר' ע"ע 354/07 אחים אוזן חברה לבנייה פיתוח וייזום בע"מ נ' ולי טקין, מיום 27.1.10 [פורסם בנבו].

החזר הוצאות נסיעות הנתבעת טענה, כי התובעת לא קיבלה כל תשלום עבור נסיעות, הואיל ומתגוררת סמוך למפעל הנתבעת במרחק שלא עולה על 500 מ"ר, והסתמכה בעיניין זה על מפה שצרפה (ר' מיסמך נ/11).

אין בצו ההרחבה, מרחק מינימלי שניתן לקבוע לאורו מתי יזקק עובד לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו, והתשובה לשאלה זו עשויה להיות שונה מעובד לעובד, בהיתחשב בנסיבות מצבו, גילו, המרחק ממקום העבודה, המבנה הטופוגרפי במקום המגורים וכיוצא בזה (ע"ע 100/06 עריית טירה נ' עבד אלרחמן קשוע, ניתן ביום 22.5.06, (להלן: "עניין קשוע")).

...

לפיכך אנו קובעים, כי התובעת העמידה את הנהלת הנתבעת על רצונה להתפטר בשל ההרעה בתנאי השכר סמוך לאחר קבלת השכר בבנק, קרי בשליש השני של חודש ספטמבר 2007, כפי שאף מודה הנתבעת במכתבה מיום 18.10.07 (ר' מסמך נ/9), הגם שמכתב רשום של התובעת בדבר כוונתה להתפטר נמסר לנתבעת רק ביום 1.10.07.

לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים, כי התובעת התפטרה ממקום עבודתה אצל הנתבעת בעקבות הרעה מוחשית בתנאי העסקתה וזאת בגין הפרת הסכם העבודה שהיה בע"פ, כשלא שולם השכר שהוסכם בין הצדדים למילוי התפקיד במח' החדשה.

יש להדגיש, כי עצם זה שהנתבעת לא שילמה לתובעת, מסיבה כזו או אחרת, את דמי הנסיעות אינה מעלה ואינה מורידה לחזקה, שלא נסתרה, כי התובעת כן היתה זקוקה, אובייקטיבית, לתחבורה כדי להגיע לעבודה, גם אם באופן סובייקטיבי, היא לא השתמשה בה. כאמור לעיל, צו ההרחבה אינו מתייחס לתחבורה ציבורית דווקא, והתובעת יכלה להשתמש גם בשירותי מוניות, רכב פרטי וכד', ולפיכך, אין לקבל את טענתה של הנתבעת, כי המרחק בין תחנות האוטובוס לבין מקום העבודה או לבין מקום מגוריה של התובעת לא היה גדול ולא הצדיק נסיעה בו. בנסיבות אלו, אנו קובעים, כי התובעת היתה זכאית לקבלת תשלום עבור נסיעות, גם אם בפועל הגיעה ברגל לעבודה וממנה.

כבר נפסק כי עובד המבקש להוכיח זכאותו לפצויי פיטורים מכוח סעיף 11 (א) לחוק פצויי פיטורים, צריך לעמוד בשלושה נטלים שונים: ראשית, עליו להוכיח כי הייתה "הרעה מוחשית" או "נסיבות אחרות שבהן לא ניתן היה לידרוש ממנו להמשיך בעבודתו"; שנית, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעסיק על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההפרה ככל שהיא ניתנת לתיקון [דב"ע שן/10-3 חיים כהן נ' הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238 (1990)].

בפסיקת בתי הדין לעבודה נקבע, כי הזכאות לדמי נסיעה איננה מותנית בשימוש בתחבורה ציבורית בפועל, אלא שדי בכך שהמרחק היה מצדיק, על פי מבחן אובייקטיבי, שימוש ברכב (דב"ע (ארצי) נו/46-3 רונית עילם נ' אטלס שירותי כ"א בע"מ (1996).

עוד נקבע כי ככל שלא הוכח אחרת, חזקה כי עובד המתגורר במרחק שאינו עולה על 500 מטר ממקום עבודתו, כי אינו זקוק לתחבורה ציבורית (ע"ע (ארצי) 100/06 עריית טירה נ' עבד אלרחמאן קשוע, מיום 22.5.06).

כללו של דבר- התובעת הייתה זכאית להוצאות נסיעה שלא שולמו לה. לאור העובדה שאין חולק כי לעיתים העניקה גב' מלכה לתובעת הסעות לעבודה ובחזרה, מצאנו להפחית מתחשיב התובעת 30% מהוצאות הנסיעה הנתבעות.

...

לפיכך, דין טענת הקיזוז בגין אי מתן הודעה מוקדמת של חודש נוסף, להידחות.

סוף דבר: הנתבעת תשלם לתובע, תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, את הסכומים כדלקמן: פיצויי פיטורים בסך 14,368 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.2.14 ועד לפירעון.

כמו כן, תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 5000 ₪.

עם העתקת מקום מגוריה לשדרות ובשל המרחק ממקום העבודה למקום מגוריה החדש, נדרשה התובעת לצאת מהבית בשעה 06:00 ושבה אליו לאחר שעתיים של נסיעה, ב 20:00.

בנסיבות אלה מצאנו לחייב את הנתבעת בפצוי נמוך בגין אי מילוי חובתה על פי דין, בסך של 2,000 ש"ח. החזר הוצאות נסיעה טוענת התובעת, כי עברה להתגורר בשדרות החל מ 1.6.2016 ועל כן זכאית היתה להחזר הוצאות נסיעה בסך של 795 ש"ח לחודש ואף על פי כן שילמה לה הנתבעת החזר הוצאות נסיעה בגובה 284 ש"ח לחודש ועל כן נותרה חייבת לה סך של 1,788 ש"ח (ר' סעיפים 59-56 לתצהירה).

גמול שעות נוספות גב' אלסטר ציינה בתצהירה, כי על התובעת היה לעבוד משרה מלאה בת 10 שעות ביום אשר כללו 45 דקות הפסקה (ר' סעיף 7 לתצהירה) ובאותה נשימה העידה כי "ככלל, לא נתבקשה התובעת לעבוד שעות נוספות שכן אין צורך בבצוע שעות נוספות בתפקיד אותו מילאה" (ר' סעיף 7 לתצהירה).

...

לא מצאנו לדחות את תביעתה של התובעת אך ורק מאחר ולא כימתה את תביעתה, שכן הוכח ואף לא הוכחש, כי התובעת עבדה שעות נוספות ולא שולם לה, במרבית החודשים, גמול בגינן.

משכך, לא מצאנו מקום להתייחס לטענה זו. הנתבעת תשלם לתובעת 2,000 ש"ח פיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה ואת גמול השעות הנוספות המגיע לה וזאת בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לנתבעת.

ואולם, התנהלות הצדדים בשני דיוני ההוכחות שהתקיימו, כפי שאף תועדה בפרוטוקולי הדיונים לאחר שהובהר לצדדים כי תובא בחשבון בעת פסיקת ההוצאות בפסק הדין, הביאה אותנו לכלל מסקנה, כי על כל צד לשאת בהוצאותיו.

עם זאת, יש מקרים שהוא אינו מחויב לשלם כלל, למשל אם הוא מעמיד לרשות העובד הסעה, או אם העובד מגיע ממקום מגוריו לעבודה ואינו מצריך שימוש בתחבורה.

אשר על כן, אנו קובעים כי משלא נסתרה טענת התובע לפיה הוא מתגורר במרחק של כ – 4.5 ק"מ ממקום מגוריו ועד לנקודת האיסוף, התובע זכאי להוצאות הנסיעה בסך של 2,256 ₪ (לפי 2.9 ₪ - עלות לכיוון אחד, 5.8 ₪ - לשני הכיוונים * במכפלת 389 ימי העבודה.

יוער כי עיון בכתב התביעה מלמד כי התובע השתמש במונח "הוצאות נסיעה" (פרק ז' לכתב התביעה) ולא "קצובת נסיעה". ככלל, עובד זכאי לקבל קצובת נסיעה, במקרים בהם הוא נידרש לתחבורה כדי להגיע ממקום מגוריו למקום עבודתו, וזו תשולם על פי התעריף הזול ביותר בתחבורה הציבורית ובמחיר הנמוך הקיים באותו מסלול נסיעה בלבד.

דיון עובדים שאינם עובדים חודשיים זכאים לתשלום עבור ימי חג שבהם נעדרו מהעבודה, בתנאי שחגים אלה אינם חלים בשבת או ביום שישי (אם במקום העבודה מונהג שבוע עבודה מקוצר), בנוסף לימי החופשה השנתית להם הם זכאים.

...

בענייננו אין לכך נפקות מאחר וקבענו כי צו ההרחבה אינו חל. אחר כל אלה אנו קובעים, כי התובע לא עמד בנטל הרובץ לפתחו לפיו היה עליו להוכיח כי עבד יום לפני ויום אחרי ולא ציין כלל, לאיזה חגים הוא מבקש להשתייך, האם חגים יהודים או חגים שאינם יהודיים.

משכך התביעה בגין רכיב זה נדחית.

סוף דבר – התביעה מתקבלת באופן חלקי ועל הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: · בגין פיצויי פיטורין - התובע זכאי לסכומים המצויים בקופות והוא רשאי לפדותם: סך של 4,704 ₪ עבור פיצויי פיטורין.

התובע נישאל לגבי מנהל העבודה עדנאן טלול והשיב: "עדנאן היה קבלן שלוקח את העבודה ואנחנו היינו עובדים בחברה. ... הוא היה מביא לנו ארוחת צהריים. היינו מבשלים ... ארוחת צהריים וערב". העד סיפר שהפועלים ישנו במרחק קצר ממקום העבודה, וכי בשעה 6:10 כבר היו על הכלים ומתחילים להתארגן.

לדבריו: "מאז שהתחיל לעבוד. סביר להניח ב- 2005. אני לא זוכר בדוק. זה 16 שנה". ובהמשך אמר: "אני לא יודע את התאריך המדויק. יכול להיות שזה היה הריענון שאשיב כל כמה שנים. אני לא זוכר". העד נישאל לגבי חישוב השכר החודשי ותשלום ימי החופש והשיב: שילמת לעובד שכר נטו שסוכם כפול מספר ימי העבודה ועוד תוספת, נכון? כן. וזהו? בדרך כלל כן, היו לפעמים שקבלו לפני החגים שלהם היה מנהל העבודה אומר שיעבדו כמו שצריך ושאתן להם ואז הייתי נותן להם עוד יום אפילו שזה לא רשום בשום מקום.

כמו כן לא הוכיחה מה עלות ההסעה של התובעים מהמחסום לאתר העבודה ובחזרה, על מנת להראות כי שילמה את הסכומים הנקובים בצו ההרחבה בעיניין זה. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובעים הוצאות נסיעה בהתאם לחישובים שפירטו בכתבי התביעה ובסיכומים.

התובע טוען כי לאור מקום מגוריו, בישוב סעיר שהוא מרוחק ממקום העבודה, הוצאות הנסיעה שלו למחסום היו גבוהות יותר, בסך 25 ₪ ליום.

...

סוף דבר התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לכל אחד מהתובעים את הסכומים המפורטים בפסק הדין לעיל.

בשים לב להליכים הרבים שהתקיימו בתיק, אני קובעת כי הנתבעת תישא בהוצאות שכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪ לכל אחד מהתובעים, צמודים כחוק מהיום.