הפסיקה הכירה בכעין מקבילית כוחות, כשווקטור אחד נתון למאזן הנוחות שמקומו הגבוה במדרג השיקולים נקבע בפסיקה פעמים רבות, והווקטור השני – לעילה העיקרית, לגופה:-
"כידוע, על בית המשפט הדן בבקשה לצוו ביניים לבחון שני עניינים: סכויי העתירה להיתקבל ו"מאזן הנוחות". שני רכיבים אלה אינם נבחנים במנותק זה מזה, אלא הם נשקלים על בסיס מה שמכונה לעתים "מקבילית כוחות", שמשמעותה היא, כי ככל שסכויי העתירה להיתקבל גבוהים יותר כך ניתן למעט בדרישת "מאזן הנוחות" ולהיפך.
...
אכן, לפני אכיפתו יש להודיע, אך הדבר נעשה גם בפרשתנו: הוגשה השגה, היא נדחתה, וכלפי האמור בה לא מופנית כלל עתירה זו.
נטען על ידי המבקש לשינוי נסיבות, נטען עוד להגשת בקשה להיתר שלא טופלה או לכוונה להגיש עוד בקשה כזו, ואולם על רקע כל האמור לעיל, כבר לא יהא בכך כדי לשנות.
די בכך כדי להצדיק את דחיית העתירה:-
"דין העתירה להידחות על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים של העותר. אין חולק שהעותר עשה דין לעצמו בכך שהקים את הבינוי ללא היתר בניה, ודי בעובדה זו כדי להצדיק את דחיית העתירה על הסף" (בג"ץ 5619/23 אחמיד נ' היחידה המרכזית לפיקוח (3.9.2023); השווה גם - בג"ץ 7219/21 קואזבה נ' מנהל יחידת הפיקוח במנהל האזרחי (6.11.2022)).
ברם, נוכח כל האמור לעיל והיעדר סיכוייה של העתירה, בכל מקרה, וללא כל קשר למיהות המבקש, אינני נדרש עוד לטענה זו. לצד האמור אף נטען כלפי מגמת המשיבים לתעדף את הריסת הבניין מושא הליך זה, שבנה המבקש, על פני בניינים אחרים, ועוד נטען כלפי עמדת המשיבים המבקשת להצדיק תעדוף זה. המשיבים, אכן, אינם מכחישים כלל את כוונתם לתעדף את הריסת המבנה של המבקש, ולדעתם, יש לכך אחיזה הולמת בדין ובפסיקה.
משכך, גם לדיון הנוגע לשיקולי המשיבים בתעדוף אכיפת צווי הריסה, אינני נצרך במסגרת הליך זה.
סוף דבר, הבקשה למתן צו ביניים – נדחית; צו הביניים הארעי שהוצא בשלבים קודמים – בטל.
