מאבק בתופעת עבירות מין במשפחה

ב"כ הנאשם טען כי העבירות בהן הורשע מרשו לא בוצעו תוך תיכנון מוקדם או תיחכום, עסקינן בנאשם נורמאטיבי בעל יציבות תעסוקתית אשר גדל במשפחה נורמאטיבית ותומכת.

במילים פשוטות יותר, בהן השתמשתי בתוארי את מדיניות הענישה הראויה ביחס לעבירות מין, עסקינן במשחק-סכום-אפס: בית משפט שמרחם על העבריין אינו מרחם על הקורבן הבא"(ע"פ 5602/22 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 15 (14.9.22); ראו גם ע"פ 4103/22 מדינת ישראל נ' מוחמד אמון, פסקה 9 (6.11.22).

" לראיה באשר לקריאות של בתי המשפט בכל הערכאות, להעלות את רף הענישה בעבירות הנשק לסוגיהן בע"פ 4406/19 מדינת ישראל נ' יונס סובח (05.11.19 [פורסם בנבו]) יצאה קריאה ברורה ומפורשת להחמיר בענישה בעבירות נשק: "המאבק בתופעות האלימות החמורות בחברה הישראלית בהן נעשה שימוש בנשק מחייב, מעבר למאמץ 'לשים יד' על כלי הנשק הבלתי חוקיים הרבים שבידי הציבור, גם ענישה מחמירה ומרתיעה בעבירות נשק, לרבות על עצם החזקה או רכישה שלא כדין של נשק. [...] ביעור תופעת החזקת כלי נשק בלתי חוקיים הוא איפוא אינטרס צבורי מהמעלה הראשונה ותנאי הכרחי למאבק בתופעות הפשיעה האלימה לסוגיה הרווחות במקומותינו, בבחינת 'ייבוש הביצה' המשמשת ערס לגידולן של תופעות אלה. מהלך כזה מחייב הירתמות גם של בתי המשפט, על ידי ענישה מחמירה ומרתיעה לעבירות נשק בלתי חוקי באשר הן"             כפי שנאמר בעפ"ג (חי') 23517-02-20 מדינת ישראל נ' אלכילאני [פורסם בנבו] (28.07.20): "מגמת החמרה זו ניכרת במיוחד בפסיקה מן התקופה האחרונה, החמרה אשר באה לידי ביטוי, בין היתר, בכך שהסף התחתון של מיתחם הענישה בעבירה של החזקת נשק שלא כדין, גם כאשר הנאשם נעדר עבר פלילי, עולה על תשעה חודשי מאסר, דהיינו, פרק זמן אשר אינו מאפשר ריצוי עונש המאסר על דרך של עבודות שירות." וכן בהמשך: "אם נסכם את הדברים: גזר-דינו של בית-משפט השלום, שהסתפק בהטלת ענישה של שמונה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, אינו יכול לעמוד, וזאת בשים לב לחומרת העבירה של החזקת נשק שלא כדין, ופוטנציאל הסיכון הטמון בהחזקת הנשק ללא היתר, עבירה שהפכה ל"מכת מדינה", והביאה למגמת החמרה בפסיקה כשבית המשפט נקרא להירתם למאבק בעבירה זו."

...

שירות המבחן התרשם בסופו של דבר כי קיים סיכון לא מבוטל להישנות התנהגות דומה בעתיד מצדו של הנאשם, ועל כן, לא מצא לנכון להמליץ על חלופה עונשית או שיקומית במסגרת הקהילה, כך שבסופו של דבר אין מנוס מהטלת ענישה מאחורי סורג ובריח לצד המלצה בפני הגורמים הרלוונטיים בשב"ס לשקול את האפשרות של שילוב הנאשם בהליך טיפולי מתאים בחסות שב"ס. ביום 3/5/23 נשמעו בפני טיעוני הצדדים לעניין העונש, המאשימה עתרה במסגרת טיעוניה למתחם ענישה הנע בין 18-36 חודשי מאסר ובתוך המתחם ביקשה המאשימה למקם את עונשו של הנאשם ברף התחתון לצד ענישה הצופה פני עתיד וקנס כספי שלא יפחת מ- 5,000 ₪.

במכלול הנסיבות, אני סבור כי העונש שהושת על המבקשים אף מקל עמם ואין בו כדי לבטא את החומרה שיש בהחזקת כלי הנשק המאולתרים.

ביסוד הגנה זו עומדים הן שיקולים הנוגעים לפרט - החשש מזיהוי הקורבן, משפחתו ופגיעה בפרטיותם, והן שיקולים הנוגעים לכלל - החשש שפרסום העדות ירתיע מתלוננים פוטנציאליים מלהעיד ויסכל את המאבק בעבירות מין.

החברה הישראלית מצויה בעיצומו של תהליך קשה וכואב של מאבק בתופעות של עבירות מין והטרדות מיניות, ועידוד נפגעי עבירה לחשוף את הפגיעה בהם למרות הקשיים הרבים הכרוכים בכך.

...

קלטות השמע חדשות 10 ביקשה כאמור לקבל ולפרסם את קלטות השמע של העדויות שפרסומן הותר על מנת שתוכל לכלול בתחקיר קטעי הקלטות של העדים בקולם הם. דין הבקשה להידחות.

בענייננו, מבלי לקבוע מסמרות בדבר הצורך בקיומו של "מנגנון ביצוע" כל אימת שבית המשפט קובע סייגים לפרסום עדויות ובאשר מרכיביו, אני סבור כי לאור העובדה שאין מדובר במסמכים שנוצרו בידי המדינה מחד, ונוכח רגישות המקרה מאידך, יש במקרה דנן לנהוג כדלהלן: המדינה תסמן (לא בהשחרה) על גבי פרוטוקולי העדויות שהותרו לפרסום את הקטעים שלדעתה יש להימנע מחשיפתם בהתאם לסייגים שנקבעו ותעבירם לחדשות 10, וזאת בתוך 7 ימים מיום מתן פסק דיננו זה; והאחרונה תודיע למדינה - בטרם פרסום - אם יש קטעים שסומנו שחיסויים אינו מקובל עליה.

סוף דבר: אציע לחבריי כי נקבל את שני הערעורים, באופן חלקי, כדלהלן: פרסום פרוטוקול עדות חדאד יסויג בכך שלא יחשפו פרטים הפוגעים בפרטיות האֵם; יוּתר פרסום פרוטוקול העדויות של מנהל האחזקה והשכנה, בלא חשיפת שמם; לא יוּתר פרסום עדותה של אֵם הפעוט (המתלוננת); לא יוּתר פרסום קלטות השמע המתעדות את העדויות; מנגנון ביצוע - כמפורט בפסקה 42 לעיל.

עוד הוגשו לבית המשפט, חוות דעת מטעם המרכז להערכת מסוכנות מינית, שהעריך את מסוכנותו של המבקש כבינונית; ותצהיר מטעם המתלונן, בו פורטה הפגיעה הממושכת שפגע בו המבקש, והפגיעות העקיפות שנגרמו לו, וביניהן, עזיבתו את ביתו נוכח סיכסוך שהתפתח בינו לבין בני משפחתו על רקע חשיפת הפרשה, בדידותו החברתית, ואף כשלונו בגיוס לצבא בשל מצבו הנפשי.

על בתי המשפט היושבים בדין מוטלת חובה להצטרף למאבק בתופעה המכוערת שעניינה ביצוע עבירות מין בכלל, וכלפי קטינים בפרט.

...

גם לגופה, דין הבקשה להידחות.

לאור האמור, אני סבור כי חסד עשה בית משפט השלום עם המערער בכך שסטה לקולא ממתחם העונש שנקבע לו משיקולי שיקום.

משכך, אף בשיקול זה אין כדי להצדיק סטייה נוספת ממתחם העונש ההולם שנקבע לו. הבקשה נדחית אפוא, ועמה גם הבקשה לעיכוב ביצוע.

ביהמ"ש העליון חזר והדגיש רבות, כי ביעור תופעת החזקת כלי נשק בלתי חוקיים הוא אינטרס צבורי מהמעלה הראשונה הדרוש גם לשם מאבק בתופעות הפשיעה האלימה הרווחות במקומותינו.

במילים פשוטות יותר, בהן השתמשתי בתוארי את מדיניות הענישה הראויה ביחס לעבירות מין, עסקינן במשחק-סכום-אפס: בית משפט שמרחם על העבריין אינו מרחם על הקורבן הבא"(ע"פ 5602/22 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 15 (14.9.22); ראו גם ע"פ 4103/22 מדינת ישראל נ' מוחמד אמון, פסקה 9 (6.11.22).

למרות האמור, התוצאה שנקבעה בסוף כן סוטה ממיתחם זה. גם אם נצמד לרף התחתון של מיתחם העונש וממנו ננכה את תקופת מעצרו של המשיב מאחורי סורג ובריח (מיום 10.10.19 ועד 5.12.19), יתרת המאסר המתקבלת היא 10 חודשים, ולא 9 חודשים כפי שנקבע בגז"ד. להמלצה שירות המבחן, כמו גם להליך השיקומי אותו עבר המשיב, ההודאה בהזדמנות הראשונה והבעת החרטה, העדר עבר פלילי, תקופת המעצר באיזו אלקטרוני (כ-6 חודשים), המעצר בתנאים מגבילים (למשך כשנה), היציבות התעסוקתית אותה גילה המשיב, התלות הכלכלית של משפחתו (אשה ושני ילדים) בהכנסתו וחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות נכון לייחס משקל במלאכת קביעת העונש – נסיבות המצדיקות הטלת מאסר ברף התחתון של מיתחם העונש.

...

בנסיבות אלה, בימ"ש קמא הגיע למסקנה כי "אין מקום לסטות ממתחם העונש ההולם ויש לגזור את עונש המשיב בתוך המתחם". למרות האמור, ביהמ"ש קמא הוסיף, כי הימנעות ממאסר אפשרית בנסיבות מקרה זה בו המשיב היה נתון חודשיים במעצר מאחורי סורג ובריח וחצי שנה במעצר בפיקוח אלקטרוני, בנוסף לשנת מעצר בית – אם המשיב ירצה את תקופת המאסר המקסימלית שאפשרית בעבודות שירות 9 חודשים ללא ניכוי תקופת מעצרו.

אנו סבורים כי הדין עם המערערת.

לנוכח כל הנסיבות לקולא עליהן עמדנו לעיל לרבות תקופות המעצר באיזוק אלקטרוני ומעצר הבית הממושכות, וכשאנו נותנים משקל של ממש לכלל לפיו ערכאת הערעור לא נוטה למצות את הדין עם נאשם בקבלת ערעור המדינה, החלטנו לקבל את הערעור כלהלן: · מטילים על המשיב מאסר בפועל למשך 12 חודשים בניכוי ימי מעצרו מאחור סורג בריח (מיום 10.10.19 ועד 5.12.19), זאת חלף 9 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות.

הפסיקה חזרה והדגישה את חומרתן של עבירות ממין זה; את פגיעתן הקשה בתחושת הבטחון האישי של כלל אזרחי המדינה ובמגזר הערבי בפרט; ועל כך שנדרשת ענישה מחמירה ומרתיעה בעבירות אלה: "התופעה של החזקת נשק שלא כדין על ידי אזרחים מהוה איום על שלום הציבור ועל הסדר הצבורי. היא התשתית ו'הגורם בלעדו איין' (causa sine qua non) למגוון רחב של עבירות, החל בעבירות איומים ושוד מזוין, המשך בעבירות גרימת חבלה חמורה וכלה בעבירות המתה. לעתים קרובות הנשק הבלתי חוקי נרכש מלכתחילה למטרות עבירה, ואף אם הנשק נרכש למטרות 'הגנה עצמית', הזמינות של הנשק מעודדת את השמוש בו לבצוע עבירות שונות ולחרפת תוצאותיהן. על כן, המאבק בתופעות האלימות החמורות בחברה הישראלית בהן נעשה שימוש בנשק מחייב, מעבר למאמץ 'לשים יד' על כלי הנשק הבלתי חוקיים הרבים שבידי הציבור, גם ענישה מחמירה ומרתיעה בעבירות נשק, לרבות על עצם החזקה או רכישה שלא כדין של נשק" (דברי השופט מ' מזוז ב-ע"פ 4406/19 מדינת ישראל נ' סובח (5.11.2019); כן ראו: ע"פ 562/22 יחיא נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (26.12.2023)).

נוסף על כך, מתסקיר נפגעי העבירה עולה כי למנוח היה תפקיד מרכזי ומשמעותי בקרב בני משפחתו, שרובם ככולם סובלים ממגבלות תפקודיות שונות; וכי מעשה הרצח קטע את חייהם והביא להתפרקות הבית והמשפחה תוך אובדן כל תחושה בסיסית של בטחון ואמון באחר ופגיעה ממשית בתיפקוד היומיומי.

...

בהינתן נסיבותיו הקשות והקיצוניות של המקרה כמפורט לעיל; הקרבה הממשית לנסיבות המחמירות שבסעיף 301א(א), ובפרט לכך שהרצח סיכן באופן ממשי את חייהם של שלושת אחיו של המנוח כאמור בסעיף קטן (9); ובשים לב לצורך לנקוט במדיניות ענישה שיש בה משום הרתעה ממשית מפני שימוש בנשק חם ורצח במגזר הערבי – אני סבורה כי מתחם העונש ההולם בגין עבירת הרצח נע בין 26 שנות מאסר למאסר עולם.

שנית, וחשוב לא פחות, הגם שהמשיב הודה בסופו של דבר בביצוע עבירת הרצח והעבירות הנוספות במסגרת הסדר הטיעון – ספק אם היה מקום לקבוע בגזר הדין כי הוא לוקח אחריות על מעשיו.

סוף דבר אציע לחבריי כי נקבל את ערעור המדינה, באופן שחלף עונש המאסר שהושת על המשיב יהא עליו לרצות עונש מאסר עולם בגין עבירת הרצח בכוונה וכן עונש של 14 שנות מאסר בגין העבירות הנוספות (עבירות ניסיון רצח, עבירות נשק וקשירת קשר לביצוע פשע).