לשון הרע שאינה נאמרת במפורש אך נרמזת בין השורות

את פרשנות המילים "יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים, והן על האמור 'בין שורותיו', כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר". אמת המידה לבחינת אמירה כלשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם או באופן בו הובן הפירסום על ידי הנפגע (בסוגיות אלה ר' למשל: ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281 (1977); ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333 (1989); (ע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ (2005); ע"א 89/04 ד"ר נודלמן נ' שרנסקי (2008)).

אני מוצאת כי במסגרת הטקסט האמור מיוחסת לגרמן, לכל הפחות ברמז, שלא לומר יותר מכך, קבלת החלטות (לרבות גניזת דו"ח בעל ממצאים חמורים לכאורה) ממניעים כמו קרבה אישית לאדם זה או אחר, היינו – מניעים שאינם ענייניים.

גם אם דבריו של פארן במסגרת הישיבה הנזכרת היו בנימה מתונה יותר מאשר הדברים שנאמרו במסגרת ישיבת 31.5.05, וגם אם ניתן ואף ראוי היה להמנע מביטויים כמו "שקרים", אני מוצאת כי הדברים שצוינו במסגרת הדיון לעיל לגבי ישיבת 31.5.05, יפים גם כאן: ככל שיש באמירה כללית מעין זו שצוינה במסגרת חילופי דברים במועצת עיר, כאשר הנוכחים מודעים היטב למחלוקת עזה בין הדוברים, משום לשון הרע הבא תחת כנפי החוק, עומדת לגרמן לכל הפחות הגנת סעיף 15(10) לחוק.

...

משכך, קמה חזקת תום הלב אשר בסעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע, ומאותם טעמים גם לא שוכנעתי בתחולת החזקה בדבר העדר תום לב אשר בסעיף 16(ב) לחוק (כאשר ההוראה הרלוונטית לענייננו, העוסק בהבעת דעה, היא הוראת סעיף 16(ב)(3) הנוגעת למקרה בו הוכח כי המפרסם התכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15).

לאור האמור אני מוצאת כי הפרסומים נשוא תביעתו של פארן, חוסים תחת הגנת סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע בהינתן מסקנה זו, איני מוצאת להדרש לתחולתן של הגנות נוספות, ולשאלת אמת הפרסום בכלל זה, באשר הדבר אינו נחוץ להכרעה (ענין בן גביר, סע' 27 לפסק דינו של השופט ריבלין).

סוף דבר-התביעות נדחות.

בחקירתה העידה התובעת שבארוע שתואר על ידה שהתרחש ביום 10.6.13, לשון הרע נאמרה נגדה מול "המון הורים...., כשהמקום דחוס בגננות והורים", וכל מי שהיה שמע את זה (עמוד 10 שורות 12-16 לפרוטוקול).

השלב הראשון שקבעה הפסיקה בע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי לבחינת השאלה אם הפירסום מהוה לשון הרע הנו: "ראשית, יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות מידה מקובלות על האדם הסביר. פרשנות זו יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפירסום המפורשים, והן על האמור "בין שורותיו". נקבע בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, [פורסם בנבו] כי "ההלכה היא שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים. מאידך, המבחן הקובע מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים". ובע"א 466/83 שאהה נגד דרדריאן [פורסם בנבו] נקבע, שהמבחן אם פירסום מהוה לשון הרע אינו מבחן סובייקטיבי, אלא אובייקטיבי במהותו, לא קובע מה חושב הנפגע, אלא כיצד עלולה החברה לקבל את הדברים שבפרסום.

ראשית לכל, ספק בעינינו אם הרמיזות בנוגע למצבה הנפשי של המערערת עולות כדי לשון הרע.

...

שוכנעתי שהנתבעים לא אמרו את האמירות המיוחסות להם ע"י התובעת ולכן לא היה פרסום.

משכך דין התביעה להידחות.

סוף דבר אני דוחה את התביעה התובעת תשלם לנתבעים, ביחד ולחוד, הוצאות שכ"ט בסך 10,000 ₪.

(2) (3) (4) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם; לבזות אדם בשל מעשים, היתנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע באדם במשְׂרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעיסקו, במשלח ידו או במקצועו; לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו" (הסעיף הראשון לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965).

בבית-המשפט אישר התובע: "נאמר לי מפורשות שאני ואדם נוסף[,] נדמה לי [חסיד] שאת שמו לא אמרו לי [נשתתף בדיון]. הוסכם שזה יהיה על מדרגות של ישיבה ויהיה דיון בין שנינו" (פרוטוקול, בעמוד 4, שורות 12-11).

כך היה, אגב, ממש כשם שלכל אחד מהם עמד החופש לבחור אם ליטול חלק, לכתחילה, בתוכנית-טלויזיה מעין זו, בין שהיא מונהגת בידי-אשה ובין שלא (כפי שהעיר, מבלי לרמז בכך על עמדתו של התובע, בְּנוֹ: "אצלנו בציבור מסתכלים אחרת כשמדברים לאשה בישירוּת. על שיחה בצורה כזאת גלויה עם אשה" – פרוטוקול, בעמוד 11, שורות 18-17).

...

ממילא, סעדים של עיקר ולהם עתר כתב-התביעה אינם בסמכותו של בית-משפט זה. אוכל רק להצר על כך, שלסופו של יום לא ראה התובע אפשרות להיעתר להצעה של פשרה ובה מוכנים היו הנתבעים לצעוד כברת-דרך, להשקפתי לא מבוטלת, על מנת להעמיד על מכונו את מה, שהתובע סבר כי עוּות וקולקל בענינו.

בתוך 15 ימים מיום, שקיבל לידיו פסק-דין זה (ימיה של פגרת-הקיץ של בתי-המשפט באים במנינם של ימים אלה) ישלם התובע לנתבעת 1 הוצאות-משפט בסך של 2,500 ש"ח. איחור בתשלום יוסיף לסכום זה הפרשי-הצמדה ורבית כחוק מיום-החיוב ועד למועד-התשלום בפועל.

בדומה, אף הפירסום באשר לטפול הנפשי שהוצע לו, לא היה אמת, מהטעם שכלל לא היה קשור בחשדות בדבר מעשים מגונים שאנשי היישוב ייחסו לו. כך היתייחס התובע לשורה של היגדים, שאליהם נדרש בהמשך הדברים, אשר לטענתו, מהוים לשון הרע ואשר לטענתו, לא עלה בידי הנתבעים להוכיח כי היה בהם משום אמת.

פירסום על אודות אדם, המייחס לו חשדות בכך שפגע פגיעה מינית בקטינות – גם אם הצירוף "פגיעה מינית" לא נאמר באופן מפורש – ואף נעצר בשל חשדות אלו, הוא בגדר פגיעה אשר עלולה להשפיל אדם, לבזות אותו, לשים אותו מטרה לשנאה ולבוז ופוגעת בו. הפירסום השני, מיום 26.8.2011 – אף כותרת הפירסום השני המייחסת "הטרדות" לאדם שאליו מתייחס הפירסום, מהוה לשון הרע.

משלא נאמרו הדברים בצורה מפורשת ומאחר שאף נרמזו דברים שלא הוכחו, הרי שאין לומר כי יש אמת בפירסום וממילא שבנסיבות המתוארות, לא נתין לומר כי ההגנה בדבר אמת הפירסום יכולה להתקיים.

...

ככל שהדברים אמורים בנתבעת 9 (אלוש), האחריות היחידה שיוחסה לה התייחסה אל הפרסום הרביעי, שהיה פרסום בעל-פה. פרסום זה כאמור, לא הוכח ומטעם זה, כפי שכבר נאמר, יש לדחות את התביעה נגדה.

לפיכך גם התביעה נגד נתבע זה נדחית.

סיכום ותוצאה בהתאם לאמור, תוצאת הדברים היא, כלהלן: התביעה מתקבלת נגד הנתבעים 1 עד 7, ואילו התביעה נגד הנתבעים 8 ו-9 נדחית.

לצורך קביעת פיצוי בעקבות פירסום לשון הרע ללא הוכחת נזק, לא קיימת נוסחה מתמטית לכך, אולם ישנם שיקולים רבים שיש בהם לעזור לבית המשפט במלאכה זו. במצב כזה הפצוי יחשב בהתאם לנסיבות של כל מקרה לגופו.

בנסיבות אלו ועל אף שהדבר לא נטען מפורשות על ידי הצדדים, ניתן לומר, כי הפירסום חוסה תחת ההגנה המעוגנת בסעיף 15(10) לחוק איסור לשון הרע, ולפיה "הפירסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן". מכל מקום, להלן אבחן את טענת עו"ד שינו לקיומה של הגנת "אמת הפירסום". מהעדויות שנשמעו בתיק עולה, כי הוכח שאילן מורד שכר את שירותיו של עו"ד הירש לטובת מתן ייעוץ משפטי וכי שולם לו כ- 10,000 ₪.

לעניין יסוד לשון הרע, אין חולק, כי הפירסום הראשון מהוה לשון הרע, כיוון שהוא מרמז, בין במשתמע ובין במפורש, כי עו"ד שינו שלחה עבריין למשרדו של עו"ד הירש ושמעשיה אינם עולים בקנה אחד עם אתיקה של עורכי דין.

לעניין יסוד לשון הרע, עו"ד הירש טען, כי השם "ליאת שניצל ****" אינו שם מכפיש מאחר ולעסק בו עובד בעלה קוראים "שניצל עדי". ליאת הסבירה, כי "שניצל עדי" זה שם העסק, בעוד שהיא, לא רק שהכינוי שנתן לה עו"ד הירש אינו שם העסק, אלא שהיא אף אינה עובדת בעסק ואינה קשורה אליו בשום אופן (ראו, פרוטוקול, עמוד 169, שורות 23 ו- 33).

...

לאור האמור, אני מחייב את מר אילן מורד לשלם פיצוי לעו"ד הירש בסך של 12,000 ₪.

לעניין ת"א 33903-09-15 עו"ד שינו נ' עו"ד הירש- התביעה מתקבלת חלקית.

אני מחייב את עו"ד הירש לשלם לעו"ד שינו פיצוי בסך של 70,000 ₪.