לשון הרע בעיתון כנגד איש ציבור עבור לשון הרע בעיתון

בית המשפט מנתח את שאלת סיווג הדברים שנכתבו בשים לב לגישה המרחיבה, הנשענת על עיקרון חופש הביטוי, וחשיבות הבקורת הציבורית כנגד אנשי ציבור, וקובע כי גם בהנחה שניתן להגדיר את האמירות הכתובות כהבעת דיעה כמובנה בחוק, עדיין לא מיתקיים בענין זה יסוד תום הלב, הנידרש לצורך הכשרת הבעת דיעה על איש ציבור, המהוה על פי טיבה לשון הרע.

כל אלה אך מדגימים את העולה מן הפירסום כולו: חריגה קיצונית מסטאנדארט סביר של ביקורת הוגנת, גם אם חריפה, למעשה פירסום שיטתי, מקיף וכולל של השחרת דמותו של המשיב, וריסוק דמותו ותדמיתו בעיני הציבור, החל בתאור מאפייניו החיצוניים (למשל בעמ' 14), אורח יחסיו עם אישתו (פרק ב') ויחסיו עם ידידיו (למשל פרק י'), עבור למהלך חייו והתנהלותו בכלא הסובייטי, ועד לפעילותו הציבורית בארץ.

ההבדלים בין מפרסם פרטי למפרסם שהוא גוף תאגידי בעל עוצמה ניכרים מאליהם: ראשית, שלא כמו תאגיד גדול, ותאגיד תיקשורת בכללו, אמצעיו הכספיים של מפרסם שהוא אדם פרטי הם, בדרך כלל, מוגבלים; שנית, שלא כמו אדם פרטי, גוף תיקשורת, כגון עתון, עשוי לעיתים לצאת נשכר מבחינה כלכלית מפירסום דברי לשון הרע, העשויים לתרום לתפוצת עיתונו.

...

לאור שיקלול השיקולים האמורים, ובחינתם על רקע נסיבות מקרה זה, באתי לכלל מסקנה כי יש להפחית את שיעור הפיצוי שהוטל על המערער לטובת המשיב, ולהעמידו על 500,000 ש"ח. הפיצוי שהושת על המערער לטובת המפלגה בשיעור 75,000 ש"ח יישאר בעינו.

כל צד ישא בהוצאותיו בערכאה זו. סוף דבר הערעור בענין האחריות נדחה.

ת לפיכך התוצאה היא כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ניתן היום, ג' באב התשס"ח (4.8.08).

המבקש מדגיש כי הוא אינו – ולא היה בעת הפירסום – איש ציבור, ולדעתו "המתקפה" עליו בעקבות הגשת התלונה הנה תגובה בלתי-סבירה.

המשיבים טוענים גם כי הגנת תום הלב אינה נשללת מהם לפי סעיף 17 לחוק, שכן המבקש ניסה להכתיב עבורם נוסח מסוים של היתנצלות שלא כלל תיקון והכחשה אלא היתנצלות גרידא בגין הדיעה שפירסמו, אותה דרש לפרסם בכותרת הגליון, ובנגוד לאמור בסעיף 17(א).

כמובן, את ההגנות הקבועות בחוק ניתן להציג גם מהכיוון ההפוך, ולפיו חרף מרכזיותו של חופש הביטוי במדינה דמוקרטית, אין הוא חסר גבולות ויש ולמען הגנה על אינטרסים אחרים שמדינה דמוקרטית מבקשת לקדם ולהבטיח, תוטלנה מיגבלות על חופש הביטוי, אשר על הקפן ניתן ללמוד מן החוק, ובפרט מן ההגנות הקבועות בו. ההגנות שבסעיף 15 לחוק משקפות גם הן מקרים בהם על אף שהביטוי הפוגעני עולה כדי הוצאת לשון הרע, הוא משרת אינטרסים חשובים וראויים אחרים שבנסיבות מסוימות יש להעדיפם גם מקום שהוצאה לשון הרע: "הגרעין המושגי להגנות טמון בהכרה כי הערך שנועד להגן על שמו הטוב של האדם, הנגזר מכבודו כאדם, אינו ערך מוחלט העומד לעצמו. מולו ניצבים ערכים אחרים הנעוצים באנטרס הפרט או באנטרס הציבור אשר משקל חשיבותם עשוי להצדיק גריעה מזכות האדם להגנה על שמו הטוב. ההגנות בחוק איסור לשון הרע עוסקות בערכים נוגדים אלה ובדרכי האיזון ביניהם. החלת איזון זה על נסיבותיו המיוחדות של העניין תיקבע האם חוסה ההתבטאות הפוגענית בצל ההגנה, או שמא נתגבשה אחריות אזרחית לחובת הפוגע" (השופטת פרוקצי'ה בעיניין בן-גביר, פסקה 11).

פסק הדין בעיניין בן-גביר בעיניין בן-גביר עמדו במוקד המחלוקת התבטאויות שהושמעו בתכנית הטלויזיה "פופוליטיקה", כאשר במהלך התנצחויות בין המשתתפים בתכנית וביניהם המשיב באותו עניין, העיתונאי אמנון דנקנר (להלן: דנקנר), והמערער באותו עניין, פעיל הימין איתמר בן-גביר (להלן: בן-גביר), השמיע דנקנר שני משפטים כלפי בן-גביר: האחד - "מותר להיתגונן מול איתמר הקטן הנאצי הזה", והשני - "סתום את הפה נאצי מלוכלך". בגין התבטאויות אלה הגיש בן-גביר תביעה לפיצויים בגין הוצאת לשון הרע נגד דנקנר.

...

]השופטת ע' ארבל: בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים י' עדיאל, ב' אוקון, מ' מזרחי), לפיו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד סגן הנשיא י' צור) אשר דחה את תביעתו של המבקש לפיצויים בגין לשון הרע שהוציא נגדו, על-פי הנטען, המשיב 5.

ועם זאת, מקובלת עליי עמדת המשיבים כי אין מדובר בהשוואה של ממש לנאצים, ודאי לא מעין הייחוס הישיר שנעשה בעניין בן-גביר.

ת השופטת מ' נאור: גם לדעתי, כדעת חברתי השופטת ארבל, יש לדחות את בקשת רשות הערעור בלא צו להוצאות.

ת השופט א' חיות: אני מסכימה לתוצאה אליה הגיעה חברתי השופטת ע' ארבל כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור ומצטרפת לטעמים שפרטה חברתי השופטת מ' נאור.

הוא הגיש תביעת לשון הרע כנגד עתון ידיעות אחרונות בע"מ, עורכו הראשי מר משה ורדי, העיתונאי מרדכי גילת והתחקירנית הדס רגולסקי (להלן, יחד: המשיבים).

כאשר הנפגע מפירסום לשון הרע הוא איש ציבור, והפרסום נוגע לנושא הכרוך בעיסוקיו הציבוריים ושהוא מעניינו של הציבור, הרי שבפרשנות משמעותו של הפירסום, לעניין תחולתה על המפרסם של איזו מההגנות הנתונות לו לפי החוק, יש להעדיף את הנוסחה הפרשנית המתיישבת עם עיקרון חופש הביטוי על פני הנוסחה הפרשנית המייחסת את עיקר המשקל לזכותו של הנפגע להגנת שמו הטוב.

המשיבים בחרו במילה "עריק" – יכולים היו לבחור במילה אחרת – אך לא לבית המשפט לבחור עבורם את דרך ההתנסחות, ואינני מוצא בדבריהם דבר שהוא מעבר לרף שהמערער, כאיש ציבור (שאכן עבר, נשוב ונזכיר, ממחנה פוליטי אחד לאחר), יכול וצריך לספוג.

...

בית המשפט הדגיש בהקשר זה כי התובע כונה "עריק" גם בפרסומים קודמים – שבגינם הוא לא הגיש תביעה – כי עיתון "ידיעות אחרונות" הוא בעל תפוצה רחבה ביותר, וכן הביא בחשבון, כלשונו, את "אישיותו של התובע". בסופו של יום, קבע בית המשפט: "במתח הפנימי התמידי הקיים בתקשורת בין הרצון להעלות את הרייטינג של העיתון על ידי שימוש במונחים מושכי תשומת לב, לבין השמירה הבסיסית על כבוד האדם ותרבות השיח הציבורי הגעתי לכלל מסקנה כי יש להשית על הנתבעים פיצוי בסך 5,000 ש"ח לנוכח השימוש החוזר ונשנה שלא לצורך בכינוי 'עריק' בכתבה המדוברת". עוד חייב בית המשפט את המשיבים בהוצאות המערער ובשכר-טרחת עורך-דינו, בסכום של 15,000 ש"ח. כנגד פסק-הדין – הן לעניין החבות והן לעניין גובה הנזק – משיגים שני הצדדים שבפנינו.

סיכומו של דבר, אין להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי לעניין קיומה של הגנת "אמת בפרסום" ביחס לאמור בכתבה לפיו המערער הוא "איש ציבור שניצל את מעמדו בעיריית ת"א לקבלת טובות הנאה כספיות". "עריקה" פוליטית בית המשפט המחוזי הטיל בסופו של יום אחריות על המשיבים בגין ביטוי אחד שנכלל בכתבה.

מסקנתי היא, אם כן, כי השימוש במילה "עריק", במסגרת הכתבה, לא היה בו כדי להצדיק הטלת אחריות על המשיבים בגין פרסום לשון הרע.

סוף דבר ע"א 9462/04 נדחה.

למותר להדגיש את החשיבות שביישום הנכון של אמת-המידה המובאת לעיל גם בנסיבות מן הסוג השני, שאוזכר כאן, מאחר והזכות לחופש הביטוי יכול שתידלדל על נקלה, אם אמנם תיחסם הדרך בפני התערבות שלטונית ישירה בהבעת הדיעה, אך בו-בזמן יהיה הפרט צפוי להליכים במסגרת איסורי לשון הרע בעקבות כל הבעת דיעה שלילית ובקורתית נגד פקיד ציבור בקשר לפעולתו של הלה בתחום תפקידו, הפוגעת במעמדו בעיני הציבור (סעיף 1(3) לחוק) (ראה לענין זה דברי השופט BRENNAN)ע' 724) וברי השופט GOLDBERG)ע' 737) אליו הצטרף השופט DOUGLAS בפסק-דין [SULLIVAN ]38 הנ"ל).

כדברי השופט ‎SLIM V. DAILY TELEGRAPH L. J. DIPLOCK במשפט [‎:(1968(2 Q.B. 157, 165, 171, [21 "מה שקובע הוא, מה היא לדעת השופט היושב לדין, המשמעות האחת והיחידה אשר הקוראים כאנשים סבירים, במקובץ, היו צריכים לייחס למילים. זוהי המשמעות 'הטבעית והרגילה' של המילים במשפט דיבה...

המשיבים יכלו להעמיד תום-ליבם של המערערים במבחן מידי, לו ננקטה פעולה לפי סעיף 17 לחוק הקובע: "17. (א) פורסמה לשון הרע בעיתון, לא תעמוד הגנת תום לב לעורך העיתון, למי שהחליט בפועל על הפירסום של לשון הרע בעיתון או למוציא לאור של העיתון, אם נידרש על-ידי הנפגע או אחד הנפגעים לפרסם תיקון או הכחשה מצד הנפגע, ולא פירסם את התיקון או ההכחשה בדומה, ככל האפשר, לפירסום לשון הרע ותוך זמן סביר מקבלת הדרישה; ובלבד שהדרישה היתה חתומה ביד הנפגע, שהתיקון או ההכחשה לא היה בהם משום לשון הרע או תוכן בלתי חוקי אחר, וארכם לא חרג מתחום הסביר בנסיבות.

השופטת בן-פורת: ביום 20.9.1966 רכשה חברת החשמל בישראל בע"מ (המשיבה) ומנהלה הכללי לשעבר י' פלד (המשיב) מאת חברת ליאו גולדברג בע"מ (סוכנות גולדברג) מכונית שברולט אימפלה מודל 1966 שנועדה לשימושו של המשיב ואשר באה להחליף מכונית דומה משנת 1963 שהיתה בשימושו עד אז. המחיר ששולם עבורה, לאחר הנחה של חמש מות לירות, היה בסך 33,500 ל"י. ביום 22.10.1966 הופיעה בעיתון "הארץ" כתבה (נ/1) שבה נמתחה בקורת קשה על רכישת מכונית מהודרת זו בכספי הציבור בעיצומו של מצב המיתון ששרר אז בארץ.

...

יתר-על-כן, לדבריו זה ההסבר ששמע מפי מר עמיר, ואם כך הדבר סותרים הם זה את זה. מן הראוי לציין שאפילו משקלה של העובדה שהמשיבה היתנתה את מכירת המכונית באישורה מראש פחת במידה לא-מבוטלת לאור עדותו של מר עמיר, שכן הוא אמר (ע' 37): "אם כי אולי אין זה רגיל כל כך, מכל מקום אין פסול בכך שמישהו אומר כי לפני שאמכור המכונית עלי לקבל אישורו. קניית מכונית משומשת נעשית לפעמים על הרגע. צריך תיקרת מחיר. אם אין כזו-יש לטלפן לשם אישור. אין אמנם כל פסול בכך". ערה אני לכך שבחלק אחר בעדותו הוא הפך ענין זה לשיקול כמעט עיקרי למסקנה בדבר העדר כוונה אמיתית למכור את המכונית, אולם אחרי הכל נטל הראיה רובץ על הנתבעים.

גם לטענה "אמת דיברתי" לא הונח יסוד, מסקנה המתבקשת בעליל מניתוח העדויות ומן העובדות שהוכחו במהלך המשפט.

נראה לי שנפרוץ את הסכר אותו רצה המחוקק להקים בסעיף 22 הנ"ל, אם נרשה להוכיח נוהל פסול כנטען כראיה לכוונה להפר הבטחה זו לציבור.

וכך הוא מעיד: "אני מאשר בחתימת ידי צילומי תמונה המסומן ר.ב 20 מיום ה-30.5.02. אני מזהה בתמונה את שמשון ששילם עבורי את השוברים בבנק הדואר בתמונה שצולמה לפני מספר שנים. כיום האיש שמן יותר ושערו שונה כלפי מטה וצלקת שלו רואים בתמונה לאורך לחיו". (עמ' 4 לחקירה שורות 26 – 29) עופר זיהה בודאות את התובע כמי ששילם עבורו את השוברים ודווקא הפנה את תשומת הלב כי את הצלקת רואים בתמונה לאורך הלחי ולא כפי שצוטט בסיכומיו כי את הצלקת לא רואים בתמונה.

" בגוף הכתבה נאמר כי התובע חזר לארץ לאחר שהייה של מספר חודשים בארצות הברית שעה שהוגשה נגדו תלונה על גניבה והונאה על ידי איש העסקים שריה עופר. בסופה של הכתבה נאמר כי התובע חזר ארצה, וכפי שסוכם בין פרקליטו לבין המישטרה הוא לא נעצר עדיין ולא ידוע מתי יוזמן לחקירה. לא ברור מה היה לו לעיתון ולכתב יחזקאל אדירם, אשר אינו נתבע בתיק זה, לדווח לקוראי העתון ביום 13.6.02, על כך שהתובע חשוד בהונאה לאחר שכבר ביום 2.6.02 הודיעה המדינה לבית המשפט כי אין כל חשד נגד התובע ועל כן מבוקש לבטל את צו המעצר נגדו. די בקריאת כותרת הכתבה על מנת להגיע למסקנה כי לקורא הסביר והאובייקטיבי ביותר ברור כי התובע חזר ארצה לא מפאת חתונתה של בתו, לדוגמא, אלא מפני שהוא מבוקש לחקירה בגין חשד למעשים פליליים. לפיכך חבל להכביר מילים על עצמאותה של הכותרת כמי שעשויה להוות לשון הרע – כשלעצמה – שכן במקרה זה לא זו בלבד שלא ניתן לנתק את השורה הראשונה של הכותרת מהקשר הדברים שבו היא נכתבה, אלא שבשורה הבאה אחריה נאמר במפורש כי התובע חשוד במעשים פליליים וכי הוא מבוקש לחקירה משטרתית. לפיכך יש לקבוע כי האמור בכותרת הידיעה השלישית כמו גם בגוף הכתבה מהווה לשון הרע כנגד התובע כמשמעות המונח בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.

העובדה שמדובר באיש ציבור אינה מקנה באופן "אוטומטי" לעיתון את הגנת סעיף 15 (2) לחוק.

בנסיבות המקרה, והואיל והמדובר בעסקן פוליטי המוכר בקרב חלק מהציבור והואיל והפרסומים נעשו גם לאחר שהוסר כל חשד כנגד התובע אני רואה לנכון לפסוק לו את מלוא הפיצוי הקבוע בסעיף 7 א' (ב) לחוק איסור לשון הרע בגין כל פירסום ופרסום ואני דוחה את טענות העתון בדבר החלת איזה מההקלות הקבועות בסעיף 19 לחוק זה. אני מחייבת – על כן-את הנתבע 1 לשלם לתובע סך של 100,000 ₪ בצרוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

...

יחד עם זאת אני סבורה כי נגרם לתובע נזק בלתי מבוטל כתוצאה משני הפרסומים המהוים לשון הרע.

בנסיבות המקרה, והואיל והמדובר בעסקן פוליטי המוכר בקרב חלק מהציבור והואיל והפרסומים נעשו גם לאחר שהוסר כל חשד כנגד התובע אני רואה לנכון לפסוק לו את מלוא הפצוי הקבוע בסעיף 7 א' (ב) לחוק איסור לשון הרע בגין כל פרסום ופירסום ואני דוחה את טענות העיתון בדבר החלת איזה מההקלות הקבועות בסעיף 19 לחוק זה. אני מחייבת – על כן-את הנתבע 1 לשלם לתובע סך של 100,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

בהעדר חבות המדינה אני דוחה את ההודעה לצד ג' ללא צו להוצאות.