לשון הרע באינטרנט, באתר אינטרנט

זאת במובחן ממצבים בהם לא קיימת בקרה מקדמית על תכנים שמועלים לאתרי אינטרנט, כדוגמת פירסום תגוביות ("טוקבקים") או פוסטים בפורומים למיניהם, וכאשר הפרסומים כלל לא עוברים בחינה וסינון בידי המפעילים או האחראים בטרם העלאתם לאתר (הגם שאף בנסיבות כאלה נותר לבית משפט זה לקבוע מסמרות בעיניין אחריותם של מפעילי אתרים בגין פירסום לשון הרע, ולעניין זה ראו: רע"א 4447/07 מור נ' ברק אי.טי.סי [1995] החברה לשירותי בזק בנלאומיים בע"מ (25.3.2010)).

...

כמו כן, המבקשים מלינים על המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי לפיה המבקש הוא בבחינת "עורך" של "אמצעי תקשורת", וטוענים כי אין זה ראוי שאדם נעדר הכשרה מקצועית בתחום התקשורת יבצע סינון פרסומים אגב הגבלת חופש הביטוי.

דיון והכרעה לאחר העיון בבקשת רשות הערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות מבלי שתתבקש תשובת המשיבים.

נוכח האמור, בקשת רשות הערעור נדחית.

בת"א (שלום ת"א) 37692/03 סודרי נ' שטרליד (פורסם בנבו) (1.8.05), חזרה כב' השופטת רונן על גישת בית המשפט בעיניין בורוכוב וקבעה, שאתר האנטרנט נשוא התביעה שם אינו אמצעי תיקשורת לצרכי סעיף 11 לחוק: "לשונו של ס' 11 לחוק (שיידון להלן) מעידה על כך כי גם המחוקק הפריד והבחין בין מי שפירסם בעצמו את לשון הרע, לבין מי שהביא לפירסום וגרם לו. מי שגרם לו עשוי להיות אחראי בנסיבות מסוימות, אולם הוא אינו נחשב בעיני החוק ל"מפרסם" עצמו".

...

חככתי בדעתי אם יש מקום לכפל הסכומים, לפי הסנקציות החריפות המופיעות בהוראות החיקוקים הנ"ל (סעיף 7א (ג) לחוק איסור לשון הרע, סעיף 29א (ב) (2) לחוק הגנת הפרטיות מסקנתי היא כי חרף הבוטות של הפרסומים, יש להימנע מכך.

סיכום: מן המקובץ לעיל, מתקבלת התביעה.

אני קובעת כי הנתבעים 1-3 הפיצו לשון הרע על התובעת 2.

התובע , כתב ספורט באתר ספורט באנטרנט, עותר לחייב את הנתבע בפצוי בסך של 50,000 ש"ח בגין פירסום לשון הרע באתר אינטרנט צ'ה של אוהדי קבוצת הפועל ירושלים בכדורסל.

...

לפיכך, גם אם קיים עניין ציבורי לבחון את התנהגות התקשורת והתובע מטעמה במקרה זה ושאלת כיבוד האיסור לסקר את האימון , משלא הורם הנטל להוכיח כי הייתה מניעה חוקית מהימצאותו של התובע במקום (ראו את הסכם השכירות) לא קמה לתובע הגנת סעיף 14 לחוק ודינה להידחות.

לפיכך, נדחית התביעה בגין הפרסומים כמובא לעיל.

מכל הטעמים ובהתאם לקביעותי , דין התביעה להידחות.

משיב 2 מפנה להוראת סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, לפיו לשיטתו אינו חל על פרסומים באנטרנט וגם אם נלך לשיטת המבקש, אזי לפי הפרשנות המרחיבה של סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע אתר האנטרנט הנידון הוא מסוג INN לגביו קובע הסעיף כי האחריות כהגדרתו נעצרת בעורך ובמו"ל, דבר שלא יוחס למשיב 2 בכתב התביעה.

...

אני מורה למשיבה 1 להשיב על שאלות 7-13 תוך 7 ימים.

אני מורה למשיב 2 להשיב על שאלות 1-3 תוך 7 ימים.

אני מורה למשיב 3 להשיב על שאלות 13-14 תוך 7 ימים.

באותו פסק דין לא הכריע בית המשפט בשאלה האם יש להחיל את סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע על פירסום בעתון אינטרנט וקבע באומרו: "כשלעצמי, אני סבורה כי השאלה האם אתר אינטרנט הוא 'עתון', איננה נקיה מספקות, כאשר מדובר באתר שיש לו המאפיינים של 'עתון', למעט המאפיין של ה'הדפסה'. כך כאשר מדובר באתר שיש לו עורך, הממיין ומסנן את התכנים המתפרסמים בו, אתר בו קיימים כתבות ופרסומים המתפרסים על דעת המערכת. השאלה האם מדובר ב'עיתון' על כל הכרוך בכך, למרות שלא מדובר ב'דבר דפוס' ה'נדפס', אינה פשוטה''.

...

בנסיבות העניין, עולה ומתחייבת המסקנה כי נתבע מס' 1 לא עשה דבר וחצי דבר על מנת לאמת את נכונות הנטען בכתבה, כולו או בחלקו.

בהתחשב במכלול השיקולים לעיל, מצאתי לחייב כל אחד מהנתבעים לשלם לתובעת פיצוי בסך של 50,000 ש"ח. לסיכום, אני מורה כדלקמן: התביעה נגד נתבעים מס' 1-2 מתקבלת וכל אחד מהם ישלם לתובעת פיצוי בסך של 50,000 ש"ח וזאת תוך 30 יום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

תביעת תובעת מס' 1 נגד נתבעים מס' 3-7 נדחית בזאת ותביעת תובעים מס' 2-3 נגד כל הנתבעים נדחית אף היא.