לשון הרע או ביקורת לגיטימית לאחר פרסום הטענות

] עם זאת, ולמעלה מן הצורך, להלן אדון בטענות התובע לעניין זכאות לתשלום פצויי פיטורים בגין התפטרות בדין מפוטר: סעיף 11(א) לחוק פצויי פיטורים קובע את החלופות אשר בהתקיימן יראו את התפטרות העובד לעניין החוק כפיטורים:    "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לידרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים".   בהתאם להלכה הפסוקה, זכאות העובד לפצויי פיטורים על פי סעיף 11 לחוק פצויי פיטורים, מותנת בהוכחת שלושה יסודות מצטברים: הוכחת ההרעה המוחשית או "הנסיבות האחרות"; הוכחת הקשר הסיבתי שבין התפטרותו ממקום העבודה ובין ההרעה או הנסיבות האחרות דלעיל; ומתן התראה למעסיק, בפרק זמן סביר קודם ההתפטרות[footnoteRef:99].

מכאן שהדברים שאמר מר מזוז בכל הנוגע לתפקודו של התובע לאחר הבקורת של רא"ם, אף אם יש בהם יסוד של לשון הרע והתקיים לגביהם יסוד הפירסום, ודאי חוסים תחת ההגנה שבסעיף 15(7) לחוק לשון הרע, ופירסום הדברים בישיבה בהישתתפות 6 גורמים רלוואנטיים מטעם הנתבעת בלבד ואשר נועדה לבירור מימצאי הבקורת, הפקת לקחים והתארגנות ליישום הממצאים הראשוניים, עונה לדרישת תום הלב בפירסום.

] בנסיבות העניין, מששוכנעתי כי מדובר היה בבקורת לגיטימית של מעסיק ביחס לעובד, עת מר מזוז סבר בתום לב כי התובע הוא האחראי לכשלון הבקורת, הרי שהביקורת שנאמרה על ידי מר מזוז ביחס לתובע חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15 (7) לחוק איסור לשון הרע.

...

מכל מקום, מבלי לקבוע מסמרות בדבר ובהתחשב בקביעות לעיל בפסק הדין, שלפיהן לא חלה חובה על הנתבעת להעביר את התובע למעמד עובד מיוחד, ומשהנתבעת מסרה לתובע הודעה לעובד עליה הוא סירב לחתום מטעמיו– הרי שדין טענות התובע בהקשר זה להידחות אף לגופן.

סוף דבר התביעה נדחית.

לנוכח התוצאה אליה הגעתי, משהתביעה ע"ס 451,804 ₪ נדחתה על כל רכיביה ולאור היקף הראיות בתיק ומספר העדים שנדרשו לבוא לעדות מטעם הנתבעת, התובע ישלם לנתבעת את הוצאותיה בסכום של 2,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום של 8,000 ₪.

התובע מפנה לכך שמדובר בפרסומים ובהתנהלות שאינם בגדר הבעת דיעה או ביקורת לגיטימית אלא במסע השמצות והכפשות, בלשון קשה ופוגעת שמטרתו השפלת התובע ופגיעה בשמו הטוב.

הנתבע מצידו עומד מאחורי כל הפרסומים הנטענים וטוען כי לא בהכפשות והשמצות עסקינן אלא ברצונו היה לפרט ולהביא לידיעת קהל הבוחרים את היתנהגותו הקלוקלת של התובע כלפיו שהיא לדעתו היתנהגות המהוה בגידה ומעילה בתפקיד אליו נבחר.

לעיתים הסגנון, הפורום ותדירות הפרסומים, מנקודת מבטו של "האדם הסביר" הם אלו המשפיעים על המסקנה האם מדובר בפירסום לגיטימי או מוגן שמטרתו לבקר ולהביע דיעה-גם קשה ונוקבת או שמדובר בלשון הרע שמטרתה העיקרית הלבנת פניו של תובע מסוים.

הנתבע טוען ביחס לעובדות העולות מהפרסומים כי על פי מכתב מיום 19.12.06 הורה מבקר החברה להשיב לו את אותם 5 ימי חופשה בגין הישתלמות בבודפשט, דבר שלא נעשה עד היום למרות פניות רבות להנהלת החברה, כאשר נבחר התובע, פנה אליו הנתבע לטענתו, ביקש כי זה יטפל בעיניינו ברם לאחר שמסר לתובע את כל החומר הרלבנטי, לא נעשה דבר ופניותיו לתובע בעיניין זה נענו בתשובה לאקונית לפיה התובע לא מטפל בעיניין וללא שום נימוק והסבר וזו לדעת הנתבע יכולה להחשב כ"מעילה" בתפקידו של התובע שכן חובתו של התובע לשמוע ולטפל בבעיות העובדים .

...

לעיתים הסגנון, הפורום ותדירות הפרסומים, מנקודת מבטו של "האדם הסביר" הם אלו המשפיעים על המסקנה האם מדובר בפרסום לגיטימי או מוגן שמטרתו לבקר ולהביע דעה-גם קשה ונוקבת או שמדובר בלשון הרע שמטרתה העיקרית הלבנת פניו של תובע מסוים.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך 15,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 3000 ₪ כולל מע"מ, סה"כ 18,000 ₪ שישולמו עד ליום 2.6.16 שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

בגין כל הפרסומים דרש המבקש פיצוי בסך של 800,000 ₪, וכן פיצוי על דרך האומדנה מכוח חוק איסור לשון הרע או בגין הפרת חובה חקוקה.

בכתב הגנתו, טען המשיב כי הוא עומד מאחורי כלל הפרסומים אשר בוצעו על ידו, כל הפרסומים אותם פירסם הם בגדר "אמת דברתי", ומדובר בבקורת לגיטימית ובביטויים פוליטיים החוסים תחת חופש הביטוי.

לגבי חלקם האחר של הפרסומים טען המשיב כי אינם מהוים "לשון הרע" (כדוגמת פירסום דבר הגשת תלונה במישטרה).

היבט נוסף בשאלת קביעת סדר הבאת הראיות טמון בסעיף 18 לחוק איסור לשון הרע אשר קובע: "הביא הנאשם או הנתבע ראיה או העיד בעצמו כדי להוכיח את אחת ההגנות הניתנות בחוק זה, רשאי התובע להביא ראיות סותרות: אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית המשפט על פי כל דין להתיר הבאת ראיות על – ידי בעלי הדין." מעבר להוראה הכללית בתקנה 158(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיה לבית המשפט שיקול דעת אם להתיר לתובע להביא ראיות מפריכות, סעיף 18 לחוק איסור לשון הרע קובע כי התובע רשאי להביא ראיות לסתירת הגנת הנתבע לאחר שהנתבע הציג את ראיותיו.

...

על כן, אני מקבלת את הבקשה לפיצול הדיון.

לאור האמור לעיל, הבקשה לפיצול הדיון מתקבל, אך הבקשה להיפוך סדר הבאת ראיות נדחית, והמבקש יחל בהבאת הראיות.

בהתאם אני מורה על הגשת תצהירים בשאלת האחריות (לרבות בירור טענות ההגנה) כדלקמן: תוך 60 יום יגיש המבקש תצהירי עדות ראשית, בקשה מפורטת כדין להזמנת עדים שלא מסרו תצהיר בצירוף העניינים שבהם יתבקשו להעיד, וכן תיק מוצגים הכולל את כל המוצגים שבדעת המבקש להסתמך עליהם כולל בחקירה הנגדית.

האחת, בגין ארבעה פרסומים נטענים ברשת החברתית פייסבוק; השנייה, בגין שלושה פרסומים נטענים באותה רשת חברתית.

"הכלל שנתקבל במשפט האנגלי הוא שבתביעה בגין לשון הרע יש לתת את הדעת על ההקשר שבו נאמרו או נכתבו דברי לשון הרע. בפירסום בעתון, למשל, יש לקרוא את כל הכתבה שמדובר בה ואין להסתפק בציטוט חלקֵי-כתבה אשר אפשר יש בהם, כשהם לעצמם, לשון הרע. שכן אפשר שבחלקי-כתבה אחרים – חלקי-כתבה שאינם לשון הרע – יש כדי ליטול את עוקץ דברי לשון הרע או להקהותו...הלכה זו, בעיקריה, נקלטה במשפט הארץ... 'עיקרה של לשון הרע הוא בפגיעה שבה נפגע פלוני בעיני אחרים והכתובים שפורסמו הם, מבחינת הבאתם לידיעת אחרים, חטיבה אחת. אין למצוא הצדק לקטיעתם השרירותית כדי להבליט דוקא קטע בו טמונה לשון הרע ולמנוע מן המפרסם הצגת הפירסום כולו, כי זכותו היא שהדברים ייראו על-ידי הערכאה השיפוטית באורם הטבעי, כפי שראה וקרא אותם, לפי ההנחה, הקורא הסביר הרגיל...'" (ע"א 5653/98 אמיליו פלוס נ' דינה חלוץ (16.8.2001), מפי כב' השופט מ' חשין).

בית המשפט העליון שרטט עבורנו את תכליות הסעד הכספי והשיקולים המנחים בפסיקתו וכך הורה "הפצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו (consolution) של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן (repair) את הנזק לשמו הטוב; למרק (to vindicate) את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע... לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפצוי סמלי, אך גם אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שניגרם... אין לומר כלל ועיקר כי על בית-המשפט לפסוק פיצוי 'נמוך' כדי שלא לפגוע בחופש הביטוי. גם אין לומר כלל ועיקר כי על בית-המשפט לפסוק פיצוי 'גבוה' כדי להגן על השם הטוב... בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיוידואלית. אין לקבוע 'תעריפים'. בכל מקרה יש להיתחשב בטיב הפירסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, היתנהגותו של הניזוק לפני פירסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על ניזקו. בדומה, היתנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו... גם אם יש לדיני הפיצויים בגין לשון הרע תפקיד מחנך ומרתיע, אין בו, בתפקיד זה, כדי להגדיל את הפצוי התרופתי מעבר למידותיו הטבעיות" (רע"א 4740/00‏ אמר נ' יוסף (14.8.2001), מפי כב' הנשיא א' ברק).

במקרה בעל קוי דמיון למקרה שלפניי, פסק בית המשפט העליון כי אין במילה "עריק" משום "לשון הרע" "המקימה אחריות לפי החוק. הביטוי 'עריק' – כך ידענו וכך ניתן לראות יום-יום באמצעי התיקשורת – משמש לעתים תכופות, בהקשר הפוליטי, כדי לבטא את נדידתם של אנשי ציבור מרשימה לרשימה, מנאמנות לנאמנות, מ'בית פוליטי' אחד ל'בית פוליטי' אחר. זהו מובנו של הביטוי בעיני האדם הסביר והרגיל... הביטוי 'ערק' פרץ זה מכבר את מקורותיו הצבאיים, והוא משמש לא אחת עיתונאים ואחרים במסגרת השיח הפוליטי במחוזותינו. האדם הסביר במדינת ישראל אינו מייחס לביטוי זה, בהקשר הפוליטי, משמעות של מעשה אסור מבחינה חוקית. זהו כיום ביטוי שגור, ואף אם אין הוא ערב לאוזנו של מושא ההתבטאות, הרי לא תחושת העלבון הסובייקטיבית של מושא הפירסום היא המכריעה, כי אם הפרשנות האובייקטיבית של הפירסום בעיני הבריות... וחשוב יותר: באספקלריה זו אין הביטוי 'ערק' אלא בגדר תאור עובדתי של עצם שינוי המחנה, בתוספת יותר מקורטוב של הבעת דיעה – ובמקרה זה דיעה שלילית, אולי צינית, בנוגע למהלך... וככל שהביטוי 'ערק' שיקף היתייחסות ביקורתית-צינית למעבר זה, הרי זו הבעת דיעה הנעוצה עמוק בתוך מיתחם ההתבטאויות הלגיטימיות, וזאת אף בלי שאנו נזקקים להכריע בשאלת המניעים המדויקים שהביאו את המערער למהלך זה של חציית קווים פוליטיים. יודגש כי מקום שבו האמירה הנבחנת כוללת הן יסוד עובדתי והן יסוד של הבעת דיעה, והיסוד העובדתי אינו במחלוקת של ממש, נהנית האמירה כולה מן היחס הניתן בדין להבעת הדיעה, זאת הן במישור האחריות והן במישור ההגנות" (ע"א 9462/04‏ מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ (28.12.2015), מפי כב' השופט א' ריבלין).

...

לאחר שבחנתי את דבריה של הגב' אפרצב מסקנתי היא כי לא עומדת לה הגנת סעיף 15(3) לחוק, משלא עלה בידה להוכיח מהו אותו אינטרס אישי כשר אשר הגנתו הצדיקה את הדברים.

בנוסף שוכנעתי כי הגב' שכטר הכירה את התמודדותה הנפשית של התובעת שכנגד ובכל זאת כיוונה לכך, גם אם במרומז, עת כתבה "אני בניגוד אליך, לא מעלה פוסטים כדי לעורר רחמים ואמפתיה" (מתוך התגובה השנייה של הגב' שכטר).

כללו של דבר, לאחר ששקלתי את השיקולים הצריכים לעניין כולם, ובין היתר אלו שפורטו בסעיפים 50-52, נתתי להם את משקלם ההולם ואיזנתי בן הערכים הנוגדים במארג הנסיבות הרלוונטיות (תוך שהזהרתי עצמי שלא לערוך "קיזוז הדדי" ובחנתי מהו שיעור הפיצוי שהייתי פוסק בכל מקרה, בנפרד, תחת אותן נסיבות), הגעתי למסקנה כי היקף הפיצוי הראוי זהה בשני ההליכים, באופן בו כל תביעה מזכה את מגישתה בסך של 18,000 ₪.

עוד טוען הנתבע כי לתובעים לא נגרם נזק ואף לא הובאו ראיות מטעמם בנושא זה. לכן, יש לדחות את התביעה נגדו מאחר והוא אינו אחראי על הפרסומים המיוחסים לו ואין מדובר בלשון הרע או שמא חלה הגנת "אמת דברתי". החלטות התובעים הן רגישות ובאינטרנט קיימים פרסומים רבים של הורים שנפגעו מהחלטותיהם.

להלן תוצג טבלה שמרכזת את הפרסומים, מועדיהם, מי המפרסם הנטען ומי מושא הפירסום.

להשקפתי, באספקלריה של דיני לשון הרע, בהנתן צֶבר הפרסומים לצד הביטויים האחרים הנלווים להם כמו "סחר בילדים", "תעשיית חטיפת הילדים", "תעשיית האומנה וסחר בילדים המגלגלת מליארדי שקלים", ללא ספק שאין מדובר בבקורת לגיטימית או מחאתית.

אשר לייחוס הכּינוי "מציצן" לתובע, גם כאן ולאחר בחינת מכלול החומר שבתיק, לא מצאתי כי חלה ההגנה הנטענת של "אמת דברתי". לפי סעיף 14 בחוק: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפירסום ענין צבורי; הגנה זו לא תשלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". להחלת ההגנה של אמת בפירסום, יש להוכיח קיומם של שני יסודות מצטברים: האחד - הדבר שפורסם היה אמת.

...

הנתבעת טוענת מנגד, בין השאר ובעיקר, כי יש לדחות את התביעה נגדה.

גובה הפיצוי הכולל המגיע לתובעים יועמד על סך 220,000 ₪ לפי החלוקה הבאה: הנתבעים ישלמו לתובעת 1, ביחד ולחוד, סך 10,000 ₪.

הנתבעת תשלם לכל אחד מהתובעים 3-2 סך 25,000 ₪ (יחד 50,000 ₪).

הנתבע ישלם לכל אחד מהתובעים 3-2 סך 75,000 ₪ (יחד 150,000 ₪) ולתובעת 4 ישלם סך 10,000 ₪.