כך, לאחר מדידה שערכה מצאה כי שטח הגינה בפועל עומד על 161.5 מ"ר, בעוד שבהתאם להסכם המכר ולמפרט שצורף לו, שטח הגינה המוצמד לדירה אמור להיות 193 מ"ר.
כן טענה התובעת לפצוי נוסף בגין ליקויי בניה שהתגלו בהתאם לחוות דעת של מומחה מטעמה; ירידת ערך הדירה בשל הפגיעה בשטח הגינה; פצויי הסתמכות בשל הקטנת שטח הדירה; עוגמת נפש; וכן החזר הוצאות שונות להן נדרשה בנסיבות העניין.
ידעת במועד החתימה על ההסכם או בתחילת הבנייה ששטח הגינה קטן יותר ב-30 מטר?
העד, מר שכטר: ממש לא.
ובהמשך (עמ' 66 שורות 13-27):
כב' הש' יצחק: לא, השאלה, השאלה היא פשוטה אדוני, השאלה אומרת איך, איך את התובעת הייתה אמורה לדעת שמה שמציגים לה השטח של, של הגינה זה לא השטח שמופיע בהסכם? איך היא הייתה אמורה לדעת את זה?
העד, מר שכטר: אני לא יודע איך היא הייתה אמורה לדעת.
סעיף 5א לחוק המכר דירות בנוסחו הרלבנטי לתביעה קובע את הפצוי בגין איחור במסירה:
"5א. (א) לא העמיד המוכר את הדירה לרשות הקונה לאחר שחלפו שישים ימים מתום המועד הקבוע לכך בחוזה המכר (בסעיף זה – המועד החוזי), זכאי הקונה לפיצויים, בלא הוכחת נזק, בסכום כמפורט להלן, בעבור כל חודש או חלק ממנו מהמועד החוזי ועד להעמדת הדירה לרשותו, או לפיצויים בסכום שהוסכם עליו בחוזה המכר בשל איחור במסירת הדירה, לפי הגבוה:
...
לפני תביעה כספית לפיצוי בגין איחור של 19.5 חודשים במסירת הדירה אשר רכשה התובעת מהנתבעת 1, וכן לסעד הצהרתי לפיו שטח הגינה הינו בבעלותה של התובעת, ולחילופין, ככל ולא ניתן להיעתר לסעד ההצהרתי, סעד כספי שווה ערך.
משכך, גם דין התביעה ביחס לליקויי בניה להידחות בהעדר הוכחת הליקויים.
לפיכך, התביעה נגד הנתבעות 2-3 נדחית.
סוף דבר
לנוכח האמור לעיל, מצאתי לקבל את התביעה בחלקה כמפורט להלן:
הנתבעת 1 תשלם לתובעת בגין איחור במסירה סך של 226,812 ₪.
