על החשיבות המיוחדת שבהגנה על הסביבה החופית של מדינת ישראל, עמדה השופטת (כתוארה דאז) ד' ביניש בעיניין חוף הכרמל, באומרה:
"...התכלית של שמירה על חופי הים לתועלת הציבור ולשימושו הנה נורמה משפטית מקובלת מימים ימימה. שורשיה נטועים במשפט הרומי העתיק, ונוסחו עוד בחוק היוסטיניאני שבו נקבע, כי: 'על פי המשפט הטבעי משותפים לכל אדם: האויר והמים והנוזלים, הים וביחד עמו גם חופי הים'...
בפתח הדברים יש לציין, כי בעיניין אי התכלת, בחנה השופטת א' פרוקצ'יה את טענת חברות הבניה בדבר הפגיעה בזכויותיהן הקנייניות, ובזכויות הקניין של רוכשי הדירות להשתמש בדירות למגורים רגילים, ודחתה אותה, בקובעה, כי:
"חוק המקרקעין הועיד את שטחי חוף הים ל'מקרקעי ייעוד' שהיכולת להקנות בהם קנין פרטי הותנתה בתנאים מיוחדים (סעיף 111 לחוק המקרקעין). התשתית התכנונית במקום הגבילה מראש את הייעודים והשימושים האפשריים במתחם המרינה. חברות הבנייה רכשו זכויות בנייה במתחם, בכפוף לדין ולתכניות ביניין העיר השונות החלות על המקום. זכויות הקנין שרכשו המערערות היו כפופות, מלכתחילה, להגבלות התיכנון והשמוש הנגזרות מאופיו וייעודו של השטח. יכולתן להפיק הנאה מקניינן הוגבלה במיגבלות שנועדו לשמר, בגבולות מסויימים, את הנאת הציבור מהמבנים שיוקמו במתחם למטרות נופש. הגבלות אלה עומדות במבחניה של פיסקת ההגבלה שבחוק היסוד, תואמות את ערכיה של המדינה, נעשו לתכלית ראויה, ומקיימות את דרישת המידתיות".
השופטת א' פרוקצ'יה התייחסה להגבלות התיכנון והשמוש, שנקבעו בתשתית התכנונית החלה על מיתחם המרינה, וקבעה, בצדק, כי מיגבלות אלו עומדות בפסקת ההגבלה.
השופט (בדימ') י' דנציגר:
חברי השופט א' שהם סבור כי יש לקבל את ערעוריהם של בעלי הדירות במרינה בהרצליה (להלן: הרוכשים או רוכשי הדירות) ולבטל את המתוה שקבעה הועדה המקומית לתיכנון ובניה הרצליה (להלן: הועדה המקומית), וזאת משלושה טעמים שיפורטו להלן בתמצית: ראשית, השופט שהם סבור (אם כי בחר שלא לטעת מסמרות בעיניין זה) כי המתוה נקבע תוך חריגה מסמכות, שכן אין לועדה המקומית סמכות שבדין לקבוע "מתוים" (להבדיל מקביעת תנאים במסגרת היתר בניה או במסגרת תכנית מתאר).
שנית, לשיטתו של חברי, המתוה לוקה בחוסר סבירות מהותי, שכן לטעמו הועדה המקומית נתנה משקל יתר לשיקולים הציבוריים בדבר הגנה על משאבי הטבע ושמירה על שילטון החוק על פני "האנטרס הפרטי של רוכשי הדירות להשתמש בדירותיהם לצרכי מגורים" (פסקה 78 לחוות דעתו).
...
מאותם טעמים, אני סבור כי המתווה עומד גם במבחן המידתיות השלישי, כיוון שהפגיעה היא ביחס ראוי לתועלת שהיא מביאה.
מסקנתי היא, אפוא, כי יש להותיר את המתווה שקבעה הוועדה המקומית על כנו וכי לא נפל בו פגם המצדיק את התערבותנו.
אני סבור כי יש ממש בטענה לפיה פרק זמן של 10 חודשים הוא בלתי סביר בנסיבות העניין ולא יאפשר בחינה ממשית של המתווה ובהיבט זה, ובו בלבד, מתקבל ערעור הוועדה המקומית ועיריית הרצליה.
